ארכיון תגיות: ללי מיכאלי

ללי מיכאלי, "אהובי הסודי, אתה": מפתח על וו הגעגוע

את ספר שיריה החדש של המשוררת ללי מיכאלי אהובי הסודי, אתה פותח שיר שמופנה "לקוראיי", אלה "שמבקשים להכיר אותי אישית / פנים אל פנים". השיר מפציר בנו: "אל תתעניינו בי מעבר לשירים כי / כל שהיה בחיי היו השירים ותו לא", והיא ממשיכה ומסבירה שהכול התקיים "למען השירים". 

לא בכדי פותחת מיכאלי בהפצרה הזאת, שכן השירים מעידים על סיפור שמתקיים מאחוריהם, משהו שהתחולל בחייה, מסתורין שהולך ומתפענח, אך בעצם נשאר מוסתר: קשר עם משורר פלסטיני, שחלק מהשירים מופנים אליו ישירות, ובאחרים מתנהל אתו דיאלוג סמוי. אבל לא, אומרת המשוררת. אל תתמקדו ב"סיפור", שכן "להכיר אותי מעבר לשירים זה / בזבוז זמן מוחלט", והיא מוסיפה באירוניה, "לא חבל?"

שיריה של מיכאלי אינם רק מילוליים: כל אחד מהם יוצר על הדף מבנה גרפי מעניין. למשל: 

הצורה הגרפית מבטאת כאן את ההיסוס, הדעיכה, החששות, שכולם מובעים כמובן בעיקר במילים.

מצד אחד היא מבקשת שלא נחשוב עליה כעל אדם ממשי, שחושף בפנינו סודות, ומצד שני היא מזהירה: דעו לכם שאחרי שתקראו את שירי תיאלצו לשאת את הפצע שהפקדתי בלבכם. 

הפצע, הכאב לא נחשפים תמיד בבירור ובמובהק. לפעמים ההסתרות מכסות עליו. אבל יש שירים שפותחים את האישי הנוגע בכללי וב"לאומי". כך למשל בשיר "למשורר פלסטיני" שנפתח במילים "ידידי היקר," ושבו היא מסבירה לנמען שהיא "מביאה לך את השיר שלי כמו חתיכת בשר מדמם משולי שירי הקרוע", ולקראת סופו כותבת שהיא "קורבן שעוטה מסכה של מנצח". חרף הבטחתה שלא תספר לנו על עצמה נודע לנו מהשיר כי לכאן, לארץ ישראל, המקום המשותף לה ולמשורר הפלסטיני, קיבלה "ויזה לצאת כשבברית המועצות אמרו לי שנים / 'נייט'." והיא משיבה לו, למשורר האחר – ובד בבד גם לנו, הקוראים – על שאלתו "איך ישנת?", שאותה הוא מפנה אליה "בוואטסאפ, ממש לפנות בוקר, לפני שהשמש / פיהקה" וכותבת: "החלום שלי נדד בעולם. חצה אוקינוסים, ואדיות וכרמים, דילג על חומות / חוזים וקרעי מלחמות", ומוסיפה: "הסירוב דיבר שפות זרות. רק לאהבה הייתה / שפה אחת."

אהבה? איזו אהבה? הנה:

שני המשוררים חיים את הקונפליקט הלאומי, את הסדק שלפעמים נהפך לשבר ולתהום נפערת.

בשיר אחר, "אתה מבקש ממני שלום ומדינה פלסטינית" היא מנסה להסביר: "אבל אני / בכלל לא במפה הפיזית מדינית", ומצטטת דברים שאומרים לה: "ללי, / את לא חייבת לו שום דבר / שידע להפסיד בספורטיביות כמו / שאר הארצות שיצאו למלחמה"… אז מה, הוא "ארץ" – או גבר? והיא – אישה או "מפה"? לא, לא, "אני לא כזאת צינית," היא משיבה להם, ולו היא מסבירה: "יש לי רגשות אליך כאדם / כשכן / כמשורר / כמי שבא למילים כמוני בתשוקה / שבוער ולא זז / לא נכנע לחיים / דוחה את המוות בסלידה / מבקש מגע קדום ומשיט בי דמיונות"…

באחד השירים, לקראת סופו של הספר, היא מציעה לו "בוא נאהב בארץ ציה וערבה / למה שלא נלך בנועם / לאותו המקום / ננער את גרגרי הנרדפות / נמצא את שפת השעורה", ותוהה: "איך אדבר עם עם אחר / עם עמי לא הצלחתי למצוא שפה"… 

"לא הצלחתי למצוא שפה"? לא ברור מי מהשניים אומר את הדברים, היא? הוא? האם זאת ההתחלה של תשובתו לה, שהרי בשורה הבאה הוא ממשיך: "אז בואי, בואי נלך לעם אחר / כן, כן / יש מדינות שקטות יותר / אבל לא לא, / זאת המדינה שלנו", או שהיא זאת שאומרת אותם?

"זאת המדינה שלנו": כלומר – של משוררת יהודייה שעלתה לישראל מברית המועצות, ואימצה לה כאן מולדת חדשה, ושל משורר פלסטיני מובס וזועם. הוא, כך היא מספרת, נוהג לקרוא לה "פאטמה".

"הבית איננו", היא כותבת. למי אבד? לה? לו? (לשניהם…!)

מה בכל זאת נותר? "המפתח תלוי על וו הגעגוע" והוא "פריט אמנות / מאובן של דינוזאור."