תגית: יהודה עמיחי

האם ביעור החמץ הוא מעשה של רמייה עצמית?

כשהיה בן 11 הגיע עם משפחתו לארץ ישראל, שנתיים אחרי עלייתו של היטלר לשלטון. תחילה נשא עדיין את השם לודוויג פּפוֹיְפֶר, שאתו נולד. בישראל זנח את השם הפרטי הגרמני ואימץ את זה היהודי: יהודה, אבל את שם המשפחה שינה לעמיחי רק מקץ שנים, בעצה אחת עם אישה אהובה שאותה התכוון לשאת לאישה, אבל היא עזבה את הארץ ולא שבה, אחרי שנישאה בארצות הברית לגבר אחר.

המעבר לארץ החדשה לא הקשה עליו, כך העיד לימים. עד מהרה אימץ את נופיה, שעליהם הרבה לכתוב בשיריו, במיוחד על אלה של ירושלים שבה גר רוב ימיו.  גם המעבר לשפה אחרת לא הקשה עליו, את לשונה של ארצו החדשה ידע, שכן בגן הילדים שלו בגרמניה לימדו בעברית ובגרמנית.

אבל היו עניינים אחרים שנותרו לא פתורים בחייו, לא רק עזיבתה של אהובתו. היה גם סיפור חייה של מי שכונתה "רות הקטנה", ילדה יהודייה שהייתה חברתו הקרובה בילדותם, ובניגוד לו, לבני משפחתו ולבני משפחתה, נאלצה להישאר באירופה בשל נכותה: רגלה נקטעה בתאונה שבה נפלה מהאופניים שרכבה עליהם, אחרי מריבה שניטשה בינה ובין לודוויג (נושאה של המריבה: מי יגלם את דמותו של יהודה המכב"י במסכת שהעלו בבית הספר בחג החנוכה). רות נספתה בשואה. זיכרונותיו ממנה ותחושת האשמה כלפיה המשיכו לרדוף אותו כל חייו, והיא הופיעה לא פעם בשירתו וגם בפרוזה שכתב.

עניין לא פתור אחר היה יחסו של עמיחי אל הדת. משפחתו הייתה דתית, אבל הוא נטש את אורח החיים הדתי. עם זאת משקפת יצירתו את המטענים שנותרו בו, מתוך חוויה של קרבה אל הדת.

אפשר לראות זאת באחד משיריו, "אבי בערב פסח":

בָּעֶרֶב הָאַחֲרוֹן הִמְשַׁלְתִי לְךָ
אֶת מְשַׁל אָבִי, אֲשֶׁר בְּעֶרֶב עֶרֶב פֶּסַח
הָיָה חוֹתֵךְ לֶחֶם בְּהַקְפָּדָה
לְקֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת וְשָׂם
אוֹתָן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁיּוּכַל
לִמְצֹא אוֹתָן בְּעֵינָיו הַכְּבֵדוֹת
לְאוֹר הַנֵּר הָרוֹקֵד רִיקּוּדֵי מִצְוָה.
וְלֹא תְּהִי בִּרְכַּת בִּעוּר חָמֵץ שֶׁלּוֹ
לְבַטָּלָה.

כָּך לִחְיוֹת:
בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ,
בַּמָּאִים רַמָּאִים
בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּמְעַט,
וְלֹא נִהְיֶה
לְבַטָּלָה.

הדובר פונה אל מישהו כמו ממשיך שיחת חולין שהייתה ביניהם בערב הקודם. הנופך היומיומי-לכאורה הוא אחד המאפיינים של שירתו, אבל האינטימי והביתי מייצג אצלו את העמידה של היחיד ושל חייו החד פעמיים לנוכח הכוחות הגדולים ממנו, אלה של ההיסטוריה, או של החברה ותביעותיה.

בשיר שלפנינו הוא ממשיך לספר לבן השיח שלו על אביו שאיבד את מאור עיניו, אבל לא ויתר על אמונתו ועמה על טקסי הדת ומנהגיה. לפיכך בערב חג הפסח נהג האב להניח במקום נגיש קוביות של לחם שהקפיד לחתוך לקוביות, כך שיצליח למצוא אותן.

והרי ידוע כי המנהג הרווח דומה מאוד למה שאביו נהג לעשות: לפזר חתיכות חמץ ואז "לחפש", "למצוא" ולבער אותם. ההבדל הוא בכך שאביו של עמיחי נאלץ להקל על עצמו, ולהניח לא פירורים, אלא "קֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת", שאינן מוסתרות, אלא מונחות על אדן החלון, בהישג יד.

ומה דעתו של הבן החילוני? האם הוא מגחך נוכח המנהג, ונוכח מעשי אביו המדגישים את מה שעשוי להיראות כרמייה עצמית?

כן, ולא, בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא ממליץ לבן שיחו, ולעצמו לנהוג כמו אביו: "כָּך לִחְיוֹת: / בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ". מצד שני, הוא אינו נרתע מהתוספת "בַּמָּאִים רַמָּאִים". וכשהוא כותב "בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה" ומוסיף אחריה מיד את המילה "כִּמְעַט", הוא מיטיב לבטא את השניות שחש כנראה: מצד אחד אהדה, שלא לומר אהבה, כלפי אביו ומעשיו, ועמם כלפי מסורת אבותיו עתיקת הימים, ומצד שני – הרציונליות התבונית של מי שמתבונן על המעשים הללו, על אותה "הסתרה" ו"מציאה", כעל עניין מפוקפק.

מי שאינו מאמין, לא יוכל להבין. מי שמאמין, לא יוכל להזדהות עם התחושה שאין תוחלת בפרקטיקות הדתיות. האחד מדבר על חוסר ההיגיון שבהן. האחר מדבר על מחויבות ועל מסירות רוחנית. ומי שמצוי בתווך, ספק קורע את האיצטלה מעל הדת, ספק נשאר שבוי בקסמיה, כותב שיר על התנהגות שהיא בעיניו משל.

נילי רחל שרף גולד, "והגעגועים סגורים בי – יהודה עמיחי וצמיחתו של משורר": אוצר בן שבעים

"במשך שישה עשורים שמרה רות זילינגר (הרמן לשעבר) על כמאה איגרות אשר מתעדות מאורעות לאומיים ומכילות ערך ספרותי-היסטורי; הן טומנות בחובן את סיפור הבשלתו של עמיחי כמשורר. מכתבים אלה הם גם יצירה ספרותית בזכות עצמה. הם מגוללים סיפור אהבה אינטימי שבמרכזו תשוקת הכתיבה של האיש הצעיר ואמונתו הבלתי ניתנת לערעור בכך שהשירה היא ייעודו בחיים."

זוהי הפסקה הפותחת את הפרק "צמיחתו של משורר לאומי" שכתבה שרף גולד, פרופסור מן המניין לספרות עברית חדשה באוניברסיטה של פנסילבניה.

בפתח ספרה מספרת החוקרת על אוצר שגילתה: מכתבים בני כשבעים שנה שכתב עמיחי לאהובה שנטשה אותו, נסעה לארצות הברית לשנה ונשארה שם עד היום. במקרה פגשה שרף גולד  את אותה אהובה, רות הרמן, שאיפשרה לה לקרוא את המכתבים, לתעד אותם ולהיעזר בהם כדי לתאר את התפתחותו של עמיחי כמשורר בתחילת דרכו, לעמוד על כמה משורשי יצירתו, וללמוד עליו ועל מה שהעסיק ועניין אותו בתחילת דרכו, בשנות העשרים לחייו.

על סיפורו של המפגש עם אותה אהובה נושנה אפשר היה לקרוא בכתבה שהתפרסמה לפני שנתיים בעיתון הארץ: "מכתבים בקופסת פח: יהודה עמיחי ואהבת נעוריו", וכך נפתחת הכתבה:

"ב-22 בינואר 2016, בבוקר ניו יורקי אפור וקר, שוב נסעתי ברכבת לפרבר גרייט נֶק המטופח שליד העיר. הפעם, לא חיכה לי איש בתחנה. לבד טיפסתי במדרגות מהרציף למפלס הרחוב ופניתי לכיוון בית ההלוויות. הלכתי להיפרד מן האשה שאת שמה שמעתי לראשונה מפי יהודה עמיחי שנים אחדות לפני מותו: רות זלנזיגר.

"באותו ערב הלכנו שלושתנו — המשורר, בעלי ואני — לשמוע הרצאה באוניברסיטת קולומביה שבה לימדתי אז. התיישבנו מאחור ופתאום הצביע עמיחי על אשה שישבה שורות אחדות לפנינו ולחש: "את רואה את האשה הזאת? שמה רות זלנזיגר והיא מלמדת תנ"ך בבית המדרש לרבנים לא רחוק מכאן. את זוכרת את השיר על זאת שברחה לאמריקה? כתבתי אותו עליה".

את חוקריו של עמיחי הספר שלפנינו ודאי מרתק. גולד יורדת לדקויות הכי זעירות, מנתחת כל הרהור וכל שורה שעמיחי כתב, טיוטות, שירים שלא התפרסמו כמו גם כאלה שידועים ברבים.  חלקים בספר יכולים לעניין גם קורא מהשורה, לאו דווקא את מי שמבקש לפענח, לחשוף אמיתות על המשורר, או ללמוד עליו כל מה שאפשר, בלי לחשוף אף פרט. למשל, מרתק התיאור הרציף של התפתחות הקשר בינו ובין רות, שאותו משחזרת גולד מתוך המכתבים שכתב לה עמיחי. התיאורים נחווים כמו סיפור על אותה תקופה – איפה ואיך נהגו להיפגש, מה לבשו, מה אכלו, על מה דיברו: הכול מתגלה במכתבים שבהם נזכר עמיחי בזמנים שטרם נסיעתה של רות.

המכתבים שרות חשפה בפני החוקרת אחרי מותו של עמיחי, היו מבחינתה אוצר בלום של ידע. הם לדעתה מקור רב משמעות להבנת המשורר ולמעקב אחרי תחילת התפתחותו ככותב.

אבל לא רק עליהם היא נשענת במחקרה, אלא גם על הכתיבה עצמה. למשל, על הרומן לא מעכשיו לא מכאן, שכתב עמיחי, וממנו (וגם מראיונות עם אנשים שהכירו אותו וממכתבים אחרים, לא רק אלה שכתב לרות הרמן) היא לומדת על ילדותו של המשורר.

נוגע ללב במיוחד תיאור הקשר שלו עם מי שכונתה "רות הקטנה" (לא רות הרמן!), ילדה שאתה היה מיודד מאוד בימים ששניהם היו שכנים בווירצבורג, עיר הולדתו כשעדיין נקרא לודוויג פּפוֹיְפֶר. על רות הקטנה למדנו כבר בספר בין מלחמה לאהבה – המשורר יהודה עמיחי, שם אף הובאו כמה מהמכתבים שכתבה לעמיחי.

בספר שלפנינו מפרטת גולד את סיפורה הכאוב של רות הקטנה, ומציגה לו סימוכין מתוך הרומן של עמיחי, לא מעכשיו לא מכאן. בניגוד לשאר בני משפחתה (ולעמיחי ובני משפחתו), שהצליחו לברוח מגרמניה מבעוד מועד ולהגיע לארץ ישראל, רות לא קיבלה מהאנגלים היתר כניסה, כי הייתה קטועת רגל, ולמעשה ננטשה באמסטרדם, בתקווה שהוריה יצליחו להוציאה משם עד מהרה, אבל אז פרצה מלחמת העולם ורות נרצחה, חרף המאמצים הרבים, ביניהם גם של אביו של עמיחי, להציל אותה בזמן ולהעלות אותה לישראל. עמיחי היה אכול רגשות אשמה, שכן רגלה של רות נקטעה כמה שנים לפני כן, אחרי (ואולי בעקבות) ויכוח אתו, כשהיו בדרכם חזרה מבית הספר. הוויכוח הסתיים בכך שהיא התרחקה ממנו והחלה לרכוב על אופניים של ידיד אחר, ואז נפלה ונפצעה קשה. כל ימיו חש עמיחי שגורלה נחרץ כי רוחה הייתה נסערת בשל הוויכוח (נושאו היה: מי יגלם את דמותו של יהודה המכבי בהצגה שתלמידי הכיתה העלו לכבוד חג החנוכה).

הציטוטים שגולד מביאה מתוך לא מעכשיו לא מכאן  מעוררים רצון לשוב ולקרוא בו, והנה כבר בפתיחה אקראית של הספר עולים מתוכו המשפטים האלה: "את כל הזוועות ראתה רות לפני מותה. מתים שכמוה נטלו הרבה זוועות מן העולם. כי הם ראו את הדברים הנוראים האלה, ולקחו את המראות אל תוך שכחתם הגדולה, את מראות הדם ואת המראות שבערפל ואת מראות פני הורגיהם."

אין ספק ששיריו של עמיחי ראויים לתשומת לב רבה יותר מאשר הפרוזה שכתב, אבל החוקרת המרותקת אל דמותו מוצאת בַּכּוֹל מקור לידע נוסף, ואפשר בהחלט להבין אותה ולהתפעל ממסירותה.

הניתוח שבו היא מוכיחה את ההשפעה (המוכחשת, לדבריה) של השפה הגרמנית על כתיבתו מעניין מאוד. לדעתה הדחיק עמיחי את עברו הגרמני, הדחקה שניכרת, למשל "בהעדפתו הגלויה של המשורר לאתרים ישראליים" המופיעים רבות בשיריו, אבל היא מטילה ספק בכך שרגשית ניתק באמת מהארץ שבה נולד ומשפת האם שלו: "אין זה סביר להניח שעלה בידי עמיחי להנתק לגמרי מהשפה שבה נאהב כשהיה תינוק, שפת שירי הערש ששמע טרם שקע בשינה, השפה שבה פטפט בהנאה עם רות הקטנה. לאן נעלמו הצלילים? מה קרה לגרמנית שדחה ושלא היה מסוגל לשכוח?" היא תוהה, ואז מוכיחה שקיימים בעברית שלו מצלולים גרמניים, השפעות ניסוחיות, מבנים לשוניים גרמניים שהוא עברת וגם הדהודי הנופים שבהם גדל ושל השירים ששמע בילדותו.

כל זה מעניין מאוד, אבל הדקויות והפרטנות המדוקדקת שבהן כתוב הספר מעוררות ספק אם קורא רגיל, לא מי שחוקר את כתביו ואת דמותו של עמיחי, יכול להתמסר כמוה לכל פרט ולכל סוגיה קטנה. עם זאת, אין ספק שמבחינת מי שחוקר את עמיחי מדובר באוצר בלום של ידע ומחשבה.

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": איך אדם נעשה משורר?

פעם, אחרי מפגש של קריאת שירים, נשאלתי מהי לדעתי הדרך הטובה ביותר לחנך ילד כדי שיגדל להיות משורר. התשובה הראשונה שלי הייתה טבעית לגמרי: אבל מי בשם אלוהים רוצה לחנך  לכך את הילד שלו? כמה הורים – ועל אחת וכמה כמה משוררים – רוצים שילדיהם יהיו אמנים, משוררים? הרי אנחנו רוצים שהם ילמדו "מקצוע אמיתי", שיהיו בבגרותם אנשים "מעשיים". כתיבת שירה, כידוע, מביאה עמה כל כך הרבה כאב לב, רגישות יתר ומצוקה מסוגים שונים, כן, מידה רבה כל כך של "טירוף מערכות וצער מוקדם" – כפי שניסח זאת תומס מאן.

ואולם, אפשר להציג את השאלה בצורה שונה: איזה סוג של ילדות ושל בית הורים הוא המתאים ביותר למשורר? איזו סביבה ואיזו אווירה מתאימות למשורר? ובקיצור: מהי הביוגרפיה האידיאלית לצמיחת משורר? מובן מאליו שאני יכול לספר רק על עצמי, ועל מהלך חיי שלי.

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": מה הציע יהודה עמיחי למאיר שליו?

בסיומו של הספר בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי  (הוצאת רימונים) מופיעה אחרית דבר שכתב מאיר שלו: תיאור של מפגשיו האחרונים עם יהודה עמיחי, כשזה כבר היה חולה מאוד. עמיחי ביקש מידידו שייקח אותו לביקור פרידה בשלושה מקומות שאל נופיהם היה קשור במיוחד: טיול ראשון למצפה מכוור במדבר יהודה, לשם הגיע פעם במסע של הפלמ"ח; טיול שני לאזור גת וגלאון בשפלה, שם נלחם ואיבד חברים במלחמת השחרור; טיול שלישי לשדות עמק יזרעאל, שם עבד בנעוריו במשק של קרובי משפחה במושב שדה יעקב.

תיאור הטיולים הללו מכמיר את הלב: שליו מספר על עמיחי היושב שעה ארוכה על כיסא באמצע המדבר וצופה בשקיעה על הרי מואב; כיצד נקלעו להמלטה קשה ועזרו לרועה בדואי לסייע לפרה; כיצד נרדם עמיחי על שמיכה שמאיר שליו פרש למענו בחיק הטבע. מרגשים במיוחד דברי הפרידה של המשורר מחברו: "מאיר," הוא אמר, "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זאת אהבה."

הספר שלפנינו מזכיר במידה מסוימת טיול בנוף יקר ללב: מסע של אהבה בתוך חייו של יהודה עמיחי, והוא מרתק, מפעים ומאלף. זוויות המבט משתנות בכל פעם, יש מאמרים אקדמאיים, זיכרונות שעמיחי עצמו כתב, מכתבים הקשורים בו, גם אם בעקיפין, תיעוד של דברים שאמר ושאמרו עליו. בין הפרקים משובצים שיריו הנוגעים בעניינים הנידונים, וגם תצלומים מילדותו, בחרותו ובגרותו, שלו ושל האנשים הקרובים אליו, אלה שאהב ואלה שאהבו אותו.

לא מפתיע להיווכח שהפרקים המרגשים ביותר הם אלה שהוא עצמו כתב, וכמוהם גם פרק התיעוד האותנטי המוקדש לאהובת ילדותו, "רות הקטנה", ובו מובאים מעט מהמכתבים הרבים שכתבה ורובם לא שרדו. רות הקטנה, שעמיחי כתב שירים רבים בהשראתה, נספתה בשואה. הוריה הצליחו לצאת מווירצבורג שבגרמניה – שם נולד גם עמיחי – והיגרו לאמריקה. את בתם נאלצו להשאיר בהולנד. היא לא קיבלה אשרת כניסה, כי הייתה נכה: רגלה נקטעה בעקבות תאונה דרכים, כשהייתה רק בת אחת עשרה. במכתביה אפשר לחוש במצוקה של אותם ימים, בניסיונותיה הנואשים לשמור על שגרת חיים של נערה צעירה שיש לה תוכניות וחלומות, שאינה מוותרת על התקווה לצאת מאירופה ולהגיע לפלסטינה. אביו של יהודה עמיחי, שחזה בזמן את הנולד והזדרז להגר מגרמניה כמה שנים לפני שפרצה המלחמה (לא מעט בזכות ירושה שקיבל מקרובי משפחה באמריקה), השתדל, אך לא הצליח, להוציא משם גם את רות. גורלה נחרץ.

בסמוך לפרק עליה שובץ שיר מפעים ביופיו ובכאב שהוא מביע, שכתב עליה עמיחי. השיר נפתח במילים: "לִפְעָמִים אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ רוּת הַקְּטַנָּה / שֶׁנִּפְרַדְנוּ בְּיַלְדּוּת רְחוֹקָה שֶׁשָּׂרְפוּ אוֹתָךְ בַּמַּחֲנוֹת." ובהמשך: "… הַאִם הָפַכְתְּ אוֹתִי בַּנְק הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַבַּנְקִים בִּשְׁוַיְץ / שֶׁהַמַּטְמוֹן נִשְׁמָר בָּהֶם גַּם אַחֲרֵי מוֹת בְּעָלָיו?"…

הפרקים עוקבים, פחות או יותר כרונולגית, אחרי קורות חייו של עמיחי. ילדותו בווירצבורג, בימים שעדיין נקרא לודוויג פפויפר, העלייה לישראל, השנים הראשונות בפתח תקווה, ההתבגרות בירושלים, השירות בצבא, הפיכתו למשורר, הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם. בכל מקום שקולו של עמיחי נשמע, מצטיירת דמותו של אדם נעים הליכות, מרתק, מושך את הלב – לא רק בשיריו, אלא גם בפשטות הצנועה שבה התייחס לעצמו: "אני חי חיים רגילים לגמרי," אמר לקריינית שראיינה אותו לתוכנית רדיו בגרמניה, ב-2006 והוסיף: "באופן כללי אני גם לא נראה כמו משורר. אני חושב שלמשוררים צריך להיות שיער ארוך או צמות או עגילים באוזניים או דברים כאלה, הם אמורים לשתות הרבה או לצרוך הרבה סמים ולהתנהג שלא על פי המוסכמות וכיוצא באלה. אני רחוק מאוד מכל זה. אנחנו באופן יחסי משפחה רגילה לגמרי." מעולם, כך סיפר, לא ציפה שילדיו ישמרו על שקט, רק משום שהוא עסוק בכתיבה – אדרבא, אמר, את שיעורי הבית נהגו להכין לצדו בחדר העבודה שלו, כי "כל אמנות צריכה להיות עמידה עד כדי כך שיהיה אפשר ליצור אותה בכל מקום."

הפרק האחרון בספר, לפני אחרית הדבר שכתב מאיר שליו, הוא דברים של ידידו, כריסטוף מקל, משורר גרמני נחשב מאוד. מקל מתאר את גדולתו של עמיחי, את עובדת היותו "קלאסיקון של המודרנה העברית" ומספר עליו שהוא "משורר חשוב ופופולרי בישראל". במקור כוונו דבריו של מקל לקהל קוראי גרמנית, והוא כתב אותם לכבוד הפעם הראשונה שספר של עמיחי הופיע בגרמניה. (על יחסו של עמיחי לארץ הולדתו אפשר לקרוא בפרק השני, "היהדות שלי", שבו הוא מתאר את אהבתו העמוקה לנופים שבהם גדל וכיצד סיפורי התנ"ך נשארו קשורים בתודעתו בהם, ולא באלה של ארץ ישראל).  לנו, קוראי העברית, לא נותר אלא להסכים עם דבריו של מקל: אכן יהודה עמיחי הוא מהאהובים שבמשוררינו. עתה נוכל להתענג גם מהספר המקרב אותנו אל עמיחי, אל חייו, הגותו ומחשבותיו, וגם אל מה שנכתב עליו.


קישור לטור העוסק ביהודה עמיחי ובשיר "לא כברוש"

יהודה עמיחי :"שמש אוקטובר מחממת את פנינו"

שמש אוקטובר מחממת את מתינו
העצב הוא לוח עץ כבד,
הדמעות, מסמרים.
השמש סובבת סביב הארץ, כן,
הארץ שטוחה כלוח אבוד וצף, כן,
יש אלוהים בשמים, כן,
אין לי מה לומר על המלחמה
סגרתי את עצמי.

(יהודה עמיחי, 1973)

יהודה עמיחי: מדוע הפרס שזכה בו חשוב יותר מפרס נובל

השנה היא 1994. יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת עומדים על בימת הכבוד של טקס פרס נובל לשלום, שבו זכו שלושתם במשותף, בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו. בקהל יושבים בני משפחותיהם, אפילו סוניה פרס – שהייתה ידועה בכך שאינה מתלווה לבעלה באירועים ציבוריים – נראית שם, נרגשת בעליל.

בין האנשים שזכו לכבוד הרב, לשבת בקהל ולצפות בטקס ההוא מקרוב, היה המשורר יהודה עמיחי, שיצחק רבין הזמין אותו כאורחו האישי. לא זו בלבד, אלא שרבין ציטט בנאומו בטקס את הבית הראשון משירו של עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן" מיד לאחר שדיבר על "המתח העצום שמתקיים ברגע שלפני הלחיצה על ההדק, לפני שהפתיל מתחיל לבעור; בדממה האיומה של הרגע יש לך עדיין זמן לתהות: האם באמת חייבים לפעול? האם אין אפשרות אחרת?"

ואז ציין רבין כי המשורר נוכח באולם, וקרא את השורות: אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן, / פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית הַסֵּפֶר. / וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם  עוֹד, / יַשְׁאִירָם לְבַדָּם, / וְלִפְעָמִים יִצְטָרְכוּ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע / בַּחוֹל הַלּוֹהֵט / כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף / וְהֵם שׁוֹתְתֵי דָּם.

יהודה עמיחי היה אז בן שבעים. רבים ראו בו עצמו במשך שנים מועמד ראוי לזכות בפרס נובל לספרות. "למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פאתטית: שאין צורך להרעים בתותחים ומוטב לדבר בלשון בני-אדם… גם בזכות ההומור שלו וגם בזכות האנדירסטייטמנט שלו. הוא יוצר תמיד הרגשה של ענווה אנושית אמיתית. לדעתי, הוא האדם הראוי ביותר בישראל לקבל פרס נובל לספרות. יש הרבה אנשים שיודעים שהוא היה כבר כמה פעמים ברשימה הסופית, והסיבה שלא קבל אינה עניינית אלא פוליטית," כתב גרשון שקד, במוסף הארץ, בדצמבר של שנת 1999.

באחד משיריו המוקדמים (הוא הופיע לראשונה בספרו הראשון במרחק שתי תקוות בשנת 1960), הביע עמיחי, שהיה אז בן 36, את רגשותיו כלפי תהילה ופרסום, כלפי האפשרות שמישהו "נמשח למלך":

לא כברוש
לֹא כַּבְּרוֹש,
לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי,
אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,
לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק
וְאֶחָד מְחַפֵּש.

וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד, כְּבֶן-קִיש, שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים
וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.
אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת
מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי
פִּיּוֹת רַבִּים, לִהְיוֹת נָשוּם
כָּאֲוִיר בַּשָּנָה  וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.

לֹא הַצִּלְצוּל הַחַד, הַמְּעוֹרֵר
בְּשַּעַר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן,
אֶלָּא בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֶּה אֶשְנַבִּים
בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֶּה דְּפִיקוּת לֵב.

וְאַחַר-כָּךְ הַיְּצִיאָה הַשְּקֵטָה, כֶּעָשָן
בְּלִי תְּרוּעָה, שַר מִתְפַּטֵּר,
יְלָדִים עֲיֵפִים מִמִּשְחָק,
אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים

לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל, בַּמָּקוֹם שֶמַּתְחִיל
מִישוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל, אֲשֶר מִמֶּנּוּ,
כַּתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת,
עוֹֹלֶה אָבָק בְּהַרְבֶּה רִבּוֹא גַּרְגִּירִים.

וכך אומר המשורר: לא, אני לא רוצה לצמוח גבוה וצר, להיראות כמי שמנקב את השמים בחודי. אני מבקש להופיע בעולם בהמון נגיעות קלות, בצמיחות זעירות ורכות של אניצי עשב. אני רוצה להיות כמו ילדים משחקים, לא כמו גיבור אחד מנצח. אני לא רוצה לצאת מהבית לאחת המשימות הרגילות של החיים ולגלות פתאום שמרעיפים עלי כבוד, גדוּלה, כמו שקרה לשאול שיצא לחפש אתונות ונתקל במישהו שמשח אותו במפתיע למלך. אכן, שאול היה מורם מעם, גבוה, כמו ברוש, והוא אדם ש"נָתְנוּ לוֹ אֶצְבַּע וְלָקַח אֶת כָּל הַיָּד" – כתב עמיחי בשיר אחר המופיע באותו קובץ – בניגוד לו עצמו, המעיד כי " נָתְנוּ לִי יָד, וְלֹא לָקַחְתִּי אֲפִילוּ זֶרֶת."

הדובר בשיר – ובעצם עמיחי עצמו – רוצה אמנם שרבים ידעו ויכירו אותו, אבל בעדינות מרוָוה של טיפות גשם, רוצה שינשמו אותו ויתענגו על שיריו כמו ששואפים אוויר מבושם מפריחות אביב. הוא רוצה להעניק לזולת, לקוראיו, את מתנות מילותיו שיהיו נחוצות להם כמו מים ואוויר.

גם את מותו הוא רואה לא בקול תרועה רמה, לא בצלצול חד שהרופא נאלץ לזנק אליו, אלא בנסיגה אטית, רכה, מתוך ויתור והשלמה, כמו עייפות של ילדים ששיחקו די הצורך, כמו אבן שמתגלגלת מאליה, בלי לשלוט בתנועה של עצמה, כמו אבק שעולה לשמים, רך, מתפזר.

עמיחי לא זכה אמנם בפרס נובל, אבל קיבל פרסים רבים אחרים בישראל ובארצות אחרות (כמה מהם: הפרסים על שם עגנון, ביאליק, ברנר, פרס אביר-השירה בנורבגיה). הוא היה גם חתן פרס ישראל: הכבוד האולטימטיבי שמעניקה המדינה לנבחריה, בכל תחומי העשייה והיצירה.

ועם זאת, אין ספק שהפרס החשוב ביותר הגיע אליו כפי שביקש בתחילת דרכו האמנותית: הוא אחד המשוררים העבריים האהובים ביותר. מרבים לצטט את שיריו. עשרות מהם הולחנו, חלקם על ידי מלחינים שכתבו לשיריו מנגינות "רציניות" (למשל: מרק קופיטמן − "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול", יצירה למקהלה ותזמורת; דן אסיא − סימפוניה מס' 5 המבוססת על שיריו של עמיחי; אבנר חנני− מחזור השירים "איש ירושלים אני" לבריטון ופסנתר על פי פואמות של עמיחי, ועוד רבים), וחלקם כפזמונים שאנשים מזמרים: "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר", שהלחין מוני אמריליו; "דרך שתי נקודות", שהלחין ושר שלמה ארצי; "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", שהלחין ושר חנן יובל, ועוד רבים אחרים. גם אם מי ששרים את השירים הללו אינם יודעים או שוכחים מי כתב אותם, גם אם לא תמיד זוכרים מי כתב את השורות שמרבים כל כך לצטט − "אל מלא רחמים. אלמלא היה האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם, ולא רק בו"; "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות"; "כי אדם אתה ואל אדם תשוב." − משאלתו של עמיחי התגשמה: הוא ממשיך, גם עכשיו, חמש עשרה שנה לאחר מותו, להרוות נפשות.

סיפורו של שיר x net