“ביוגרפיות עלולות להמיט צרות שלאחר המוות”, כתבה פעם באירוניה האופיינית לה ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנייה שזכתה ב-1996 בפרס נובל לספרות. שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים, סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, והעדיפה לא להעסיק אנשים “בצרותיה”. לפיכך נהגה לפתוח כל שיחה עם אחת מידידותיה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: “ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…”
את רגשותיה לא גילתה בישירות גולמית, לא דיברה וסיפרה על עצמה ועל מה שעובר עליה, אלא כתבה שירים, ובהם הביעה את מחשבותיה וחשפה בתחכום חלקים מנפשה.
לא פעם עטפה שימבורסקה את דבריה בכיסויים של אירוניה דקה, שרק מעצימים את כוחם התיאורי. הנה למשל, לאחר מות הסופר והמשורר קורנל פילופוביץ’ שעמו קיימה קשר זוגי במשך כשלושים שנה, כתבה את השיר “חתול בדירה ריקה” (תרגם דוד וינפלד):
תחושת האובדן, העלבון, חוסר הנכונות להשלים, כל שלבי האבל המקובלים והידועים, מתמקדים בחתול ובכעס שהוא חש כלפי האיש שנעלם לו פתאום, נטש אותו, הפסיק לטפל בו, כפי שנהג לעשות במשך שנים. לא המשוררת כואבת ומתקשה להשלים. החתול. לא המשוררת ממשיכה לצפות לשובו של האהוב. החתול. לא היא זאת שמתקשה להאמין שהאובדן סופי, ומתכננת כיצד תקבל את פני אהובה בשובו: תמחיש לו את מורת רוחה, תשמח בחשאי, אבל “תראה” לו שכך לא מתנהגים, שזאת לא מעוללים למי שאוהב אותך, זקוק לך ומתגעגע אליך.
ההזרה מאפשרת למשוררת להביע את כאבה, אבל בה בעת גם לתאר את הקשר העמוק שיש לה עצמה עם החתול, ואת יכולתה להזדהות אתו. החתול אינו משמש רק כלי המאפשר לה לספר בעקיפין ובאמצעותו על אבלה, אלא הוא גם סובייקט בפני עצמו. המשוררת מסוגלת כמו לחדור אל פנימיותו ולתאר את העולם מתוך עיניו. אפשר ממש לראות כיצד היא עוקבת אחריו, רואה אותו מסתובב בבית, סקרן, כדרכם של חתולים, “בודק” את הארונות, מתחכך ברהיטים, בוחן, תוהה, מחפש, מתריס – הנה הוא מפר את האיסור, מפזר את הניירות של האיש האהוב שהיה ואיננו עוד, כמו כדי להעניש אותו על היעדרותו, והנה הוא מתכנן עוד נקמה קטנה, כמו זאת של ילדים קטנים שמתנכרים לפעמים להוריהם אחרי היעדרות ממושכת מדי, ומביעים בכך את הכעס והעלבון על הנטישה שחוו: כשישוב, החתול כמו אומר בלבו, כבר יראה לו: לא יתרצה מיד, לא יפגין התלהבות, ישמור על כבודו העצמי, החתולי, ורק אחרי זמן מה, כשימצה את העונש, יתחיל לקפץ ולילל בשמחה.
מהאלגיה המעודנת הזאת אפשר ללמוד על שגרת יומם וערבם של בני הזוג. על הצעדים במדרגות של האיש האהוב המגיע הביתה. על מנורת הקריאה שלו, הנדלקת לעת ערב. על מחויבותו רבת השנים לצרכיו של החתול, שאת צלחת האוכל שלו נהג כל יום למלא. ומתוך כל אלה אנו חשים בעוצמה באבלה ובצערה של המשוררת.
אכן, אין באמת צורך בביוגרפיה שתספר באופן ישיר את מה שידעה להביע בעקיפין, אך לעומק, בשירתה.
משורר ישראלי, נתן זך, כותב שיר “לאוהבים הנבונים”. משוררת פולנייה, ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות בשנת 1996, כותבת שיר על “אהבה מאושרת”. לא רק מרחק של מגדר, שפה, זמן ומקום מפריד ביניהם, גם ההיסטוריה האישית של שני המשוררים בעת כתיבת השיר שונה. זך פרסם את “שיר לאוהבים הנבונים” בשנת 1966, בספרו כל החלב והדבש. הוא היה אז רווק, בשנות השלושים לחייו. שימבורסקה כתבה על האהבה המאושרת בהיותה שבעת ימים וחיים, אחרי שידעה זוגיות קרובה ורבת שנים (עם הבעל שממנו התגרשה שמרה על קשר ידידותי ומכבד, ועם בן זוגה השני חייתה עד מותו, בקרבה ובהרמוניה).
גם נקודות המבט בשיר שונות: זך מתאר את זוג האוהבים במבט מבחוץ ורק בסוף, בשורה האחרונה, פונה אליהם ישירות ומשיא להם עצה. שימבורסקה, לעומתו, מספרת על בני הזוג מנקודת מבט מפקפקת, לכאורה, תוהה אם אהבתם אפשרית ואם ייתכן שהם קיימים באמת.
במבט ראשון נדמה כי הדובר בשירו של זך מביט בהערכה ובהתפעלות על הזוגיות של השניים האוהבים “בתבונה”. הוא בוחן אותם מרחוק, בודק איך הם חיים בנעימים, בהבטחה לגבור בצוותא על הבדידות והזִקנה. הם מתחשבים זה בזה: כשאחד מהם קורא הוא מדליק מנורה קטנה כדי לא להפריע, והם מאזינים ביחד לנשימות של בני הדור הבא שאותם הם מגדלים. בחוץ קר, גשם צפוי לרדת ובני הזוג מסתגרים ביחד בביתם המוגן.
המבט הראשון מטעה את הקורא לסבור שבשירה של שימבורסקה התיאור סותר את זה של נתן זך: היא מטילה לכאורה ספק אם אהבת אמת אפשרית (אגב, באנגלית השיר נקרא “אהבת אמת”). הדובר (או הדוברת?) מביט באוהבים כמעט אפילו בכעס: האם זה רציני? האם זה מועיל? איך ייתכן שבני הזוג הללו מרוכזים כל כך בעצמם, עד שאינם רואים את העולם? מה פשר כל האושר הזה ששורה עליהם? באיזו זכות טוב להם? אהבתם היא “עלבון לצדק”, הטקסים הפרטיים שלהם מרגיזים את מי שאינו מוזמן להיכלל בהם, אהבתם מאיימת על הסדר המקובל בעולם, כמו “מזימה מאחורי גבה של האנושות”, כי אילו כל בני האדם אהבו כך, איפה היו הדתות? הגבולות? (המלחמות?)
המכנה המשותף הגלוי לעין בין שני השירים הוא כמובן הקנאה. בשניהם הדובר מביט על האוהבים מבחוץ ורואה את אושרם שנמנע ממנו. בשניהם הדובר סבור שאהבה מאושרת כל כך סותרת את חיי היצירה. “המשורר – ממצוקה, לא משפע הוא שר” אומר זך, ומייעץ לבני הזוג לא לפתוח את הדלת בפני אף אחד. להישאר לבדם, סגורים בדל”ת אמותיהם, כדי להרחיק מעליהם את העולם (אולי בעצם כדי שהעולם לא יוכל לחזות בהם ולקנא?) האמן שנשאר בחוץ, בקור, מעלה על הדעת את מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן, שהסתובבה בחוצות העיר המושלגת, הציצה לתוך בתיהם המוסקים של כל האנשים בעולם שהיה להם מקום מפלט, רק לה לא, עד שקפאה למוות. האם המצוקה שמאפשרת לדעתו של זך את היצירה האמנותית היא נחמה אמיתית או נחמה פורתא? האם הוא מעדיף להימנות עם האוהבים, להגיף את הדלת בפני הזולת, ולוותר על אמנותו? נראה שלא. ההפרזות שבאמצעותן הוא מתאר את אושרם של האוהבים מעוררות ספק בכך שהוא מאמין באמת באושרם. “נצח לא ייפרדו”? “גם ברדתם לשאול לא יזקינו”? הייתכן? זך, והדובר שלו, הלא יודעים שדינם של כל בני זוג אוהבים להיפרד, אם לא בחייהם, אז במותם. וכשהוא משבח את אהבתם, ומציע להם לא להכניס אליהם את הזר (אותו עצמו? האם הוא זה שמסכן את שלוותם ועלול לסכסך ביניהם בעצם קיומו?), הוא אומר בעצם שאינו מאמין להם, שלא היה רוצה באמת להתחלף אתם.
שימבורסקה, לעומתו, חרף הנימה הביקורתית, הכמעט מלגלגת שלה, אומרת בעצם את ההפך הגמור: מכל השלילה שהיא מעלה – מה פתאום האוהבים מאושרים כל כך, מי אומר שאהבתם הכרחית, הלא ילדים נולדים גם בלעדיה – מעלה בעצם על נס את האהבה הזאת, מאמינה בה, דוגלת בה. כשהיא טוענת שהאהבה מונעת כתיבה של שירים, אפשר לחוש בכך שהיא בעצם קורצת עין, ומדברת למעשה בשבחה, כי היא יכולה, לדבריה, למוסס גבולות, ושחרף נדירותה, ואולי בגללה, היא רצויה כל כך − לדובר, לה עצמה, לקוראים. לטעמה של שימבורסקה אהבת אמת היא “עלבון לצדק”, רק משום שכולם משתוקקים אליה, ובצדק, ומי שמסרב להכיר בקיומה עושה זאת רק משום שלא מצא אותה, ואין לו בררה אלא להתנחם ולהאמין שאינה אפשרית.
שימבורסקה קוראת את שירה בפולנית. גם מי שאינו מבין את השפה יכול להתרשם מנימת קולה ומהבעות פניה.
הלכתי בכיוון כיכר השוק (רינק) דרך רחוב “18 בינואר” ורחוב כרמליצקה, דימיוני נשא אותי מעל לים נטול חופים. כדי לגוון את המסלול אני מדלגת במחשבותי אחורנית על עשרות מיליוני שנים – והנה אני מתפעלת ממראה הים הנסוג, מביטה על המפרץ הרדוד, המחורץ שוניות אלמוגים. בהצטלבות הסואנת של הרחוב כרמליצקה ושווסקה אני מבחינה ביצור מוזר הזוחל בחול הרטוב. אף על פי שהאור האדום ברמזור עוצר את תנועת הולכי הרגל, היצור ההוא – לא דג ולא צפרדע – נדחק בשלווה גמורה מתחת לגלגלי משאית ואחרי דקה יוצא ללא פגע, ובמצב רוח מרומם מתקדם לכיוון המים. “איזה מזל”, אני חושבת. “הסצנה הזאת מתרחשת בניגוד לכל כללי אמנות הקלאסית! אי-התאמה מבורכת בין זמן למקום הצילה את אחד מאבותינו הקדמוניים מתאונת דרכים!”
ויסלבה שימבורסקה, “מאמר על נושא הים,” הים אצל משוררים, אנתולוגיה בעריכת זביגנייב ינקובסקי 1977, מצוטט בספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה ביוגרפיה, מאת אנה ביקונט ויואנה שצ’סנה, כרמל, לעברית: מירי פז
פ.ז.ד., חוז’וב “תנו לי איזו תקווה לפרסום או לפחות תעודדו…” – לאחר קריאה אנו נאלצים לבחור באפשרות השנייה. זהירות, אנחנו מעודדים. מחכה לאדוני גורל נפלא, גורל של קורא, ועוד קורא מהסוג המשובח ביותר, נטול פניות; גורלו של מאהב הספרות, שתמיד יהיה בן זוגה היותר חזק, כלומר לא זה שחייב לכבוש אלא זה שנכבש. אדוני יקרא לעצמו דברים שונים ומשונים לשם תענוג קריאה בלבד. בלי לבלוש אחר “תחבולות”, בלי להרהר אם אפשר לכתוב את הדברים טוב יותר או טוב בה במידה, רק אחרת. בלי קנאה, בלי דיכאונות ובלי התקפי חשדנות שמלווים את הקורא שגם כותב. דנטה יהיה בשביל אדוני דנטה, בלי קשר לשאלה אם הייתה לו דודה בהוצאת הספרים או לא הייתה. בלילה לא תציק לאדוני השאלה מדוע פלוני שאינו חורז זכה להידפס ואילו אני, שחורז הכול ומונה הברות על אצבעותי, איני זוכה אפילו למילת תשובה. הבעות פניו של העורך הראשי לא יעניינו את אדוני כלל והעוויותיהם של כל מיני “עורכי משנה” בכלל לא או לא כל כך. וגם היתרון הלא מבוטל הזה שלעתים קרובות אומרים “סופר כושל”, ואף פעם לא אומרים “קורא כושל”. נכון, יש ציבור אדיר של קוראים לא מוצלחים – ומטבע הדברים איננו רואים את אדוני בקהלם – אבל אצלם זה עובר איכשהו בשלום. לעומת זאת, אם מישהו כותב וזה לא עולה יפה, כולם מסביב מייד קורצים ונאנחים. במקרה כזה אי אפשר לסמוך אפילו על בת הזוג. ובכן? אדוני מרגיש כמו מלך? כמובן.
נכתב על שימבורסקה שהיא נוהגת לבחור פרט קטן מתוך המציאות, ולשנות את הפרופורציות הפנימיות שלו: מקטינה, מגדילה, “נאחזת באיזה בדל מחשבה… […] מפתחת ערוץ צדדי, שותלת אסוציאציות משלה, […] מתרחקת מנקודת התחלה ומרחפת במרחב הרטורי.” השימוש שלה בפרטים הקטנים שהיא מעניקה להם עומק מטפיזי מגיע אל הקוראים ונוגע בהם בדרכים מפתיעות.
נוכחתי בכך פעם כשקראתי את שירה “אוטוטומיה”. בניגוד להרגלה, הקדישה שימבורסקה את השיר לחברה שלה, משוררת שהלכה לעולמה בצעירותה. בדרך כלל העדיפה לא להקדיש את שיריה לאנשים, כדי שכל אחד מהקוראים יחוש שהשיר מופנה אליו ונכתב עליו, ובכך חרגה ממנהגה.
פירוש המילה הנושאת את שמו של השיר היא – קטיעה עצמית של איבר פגוע או לכוד (כגון זנב לטאה), שנועדה לאפשר לחיה להימלט ולהציל את עצמה, תוך ויתור על חלק מגופה. הנהו, בתרגומו של רפי וייכרט:
אוטוטומיה
בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:
עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,
עם השני הוא בורח.
נחלק בפתאם לאובדן וישע,
למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום
ששתי גדותיה זרות מיד.
בגדה אחת מוות, בשנייה חיים
כאן ייאוש, שם תקווה.
למות במידה ההכרחית בלי להגזים,
לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.
אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,
אך רק לגוף וללחישה קרועה…
כאן לב כבד, שם non omnis moriar*
רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה
התהום אינה חוצה אותנו,
התהום מקיפה אותנו.
*לא אמות כולי.
השיר התבסס על ידיעותיה המגוונות של שימבורסקה, שאהבה מאוד לקרוא אנציקלופדיות. (פעם הגיבה לפליאתה של חברה על כך שהיא קוראת ספרים על מדעי הטבע ואמרה: “אני תמהה על תמיהתך. צריך לעיין בכל דבר.”). הוא מבטא את צערה של המשוררת על מות חברתה, את התחושה שלא כולה מתה, שהרי משהו ממנה נשאר ביצירתה.
אבל מסתבר שאפשר למצוא בו אמירה נוספת, שונה לגמרי ומשמעותית מאוד: ד”ר אשל השתמשה בו כמוטו למאמר שלה, שהופיע בכתב העת “שיחות”, שם כתבה על ילדים שעוברים התעללות ונאלצים לנקוט “פתרון אוטוטומי”: כדי לשרוד עליהם לפצל את עצמם, לסלק את הכאב, במחיר של קיום מנוכר, נטול חיים וזיקה אל עצמם ואל חוויותיהם. בה בעת החלק של עצמם שוויתרו עליו נשאר מחובר “בהמשכיות התאבדותית” אל כל מה שממשיך “לפצוע ולטרוף”. כמה כאב טמון ביופיו של השיר!
“הנפש נחה לא רק בשעת צחוק, אלא גם בשעה שכולה עצב,” אמרה פעם לשימבורסקה שחקנית תיאטרון. הדברים הללו, כך סיפרה, עוררו בה מחשבות רבות.
היא עצמה כתבה כי “הרגע שבו אדם פתוח למשהו מרומם יותר מאשר ענייני היום יום הוא בשבילי הנפש”. למי שקוראים את שיריה, וגם את הביוגרפיה עליה, נכונות שעות מנוחה רבות כאלה של הנפש.
“אנשים כותבים שני סוגי יומנים,” הסבירה פעם ויסלבה שימבורסקה. “אלה שנכתבים מתוך מחשבה על פרסומם, ואינם מביאים על כותביהם צרות שלאחר המוות, ואלה שנועדו רק לעיני הכותב.”
גם ביוגרפיות עלולות להמיט “צרות שלאחר המוות” על האדם שעליו נכתבו. לא כך במקרה של הספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה. הוא נכתב באהבה, בהערצה גלויה (ומוצדקת! מי שקורא את הספר נמנה מן הסתם מלכתחילה עם אוהביה של שימבורסקה, אבל אם במקרה נקלע אליו קורא אדיש, אין ספק שכבר יהיה מאוהב בהגיעו לעמודים האחרונים).
הוצאת כרמל, לעברית: מירי פז
שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים. היא סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, ושמוטב לא להעסיק אנשים בצרותיך. עם אחת מידידותיה נהגה לפתוח כל שיחה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: “ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…”
לאורך שנים סירבה לשתף פעולה עם מי שניסו לכתוב עליה, אבל שינתה את דעתה מתוך נדיבות אופיינית לה: כשהמחברות הצליחו להגיע אליה עם כתב היד גולמי, חסה עליהן. היא נוכחה לראות כמה עבודה השקיעו בניסיונותיהן לדלות מידע עליה ועל טעמיה והעדפותיה, מתוך ספר המסות שכתבה קריאת רשות: “סחטתן אותו עד העצם,” אמרה, והסכימה לשוחח אתן, אף על פי שהתקשתה, לדבריה, לקרוא על עצמה.
הוצאת חרגול. לעברית: רפי וייכרט
שימבורסקה הסתייגה מכל ביטוי של חשיבות או האדרה עצמית. כך למשל כשנשאלה פעם על מה חשבה כשכתבה את שירה “שיחה עם אבן”, אכזבה את המראיין כשהשיבה בפשטות, “על אבן,” וכששאל אותה עיתונאי “איך זה להיות בפנתיאון של גדולי הספרות העולמית?” השיבה לו באירוניה אופיינית: “ימים ידברו, בוא נקבע פגישה בעוד מאה שנה”.
כשניסו למשוך אותה לדיון על עניינים שברומו של עולם נהגה להטות את נושא השיחה, התחילה פתאום לספר על עוגיות שאפתה אחותה או על משהו מצחיק שקרה לה באותו יום במכולת… “בתקופתנו,” כך אמרה, “מדברים יותר מדי. עד לא מזמן נע כדור הארץ בקוסמוס בשקט יחסית…”
הביוגרפיה שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה נוגעת בה ובחייה בעדינות ובהערכה רבה. הנה למשל תיאור קשריה עם שני הגברים החשובים והמשמעותיים לה: המחברות מספרות לנו כיצד שמרה על קשר ידידותי ומכבד עם הבעל הראשון, שממנו התגרשה כעבור שנים מעטות. הקשר נמשך אפילו אחרי מותו, שכן כל השנים הקפידה לציין ביחד עם חבריו את יום הולדתו. על בן הזוג השני הן מספרות לנו כיצד חיו באהבה ובהערכה הדדית עמוקה, גם אם גרו בדירות שונות. הקורא לא מקבל הרבה יותר מכך. אין בספר שום רמז על עניינים אישיים באמת: למשל – מה הייתה העילה לגירושיה? מדוע הייתה חשוכת ילדים? כיצד ייתכן שלאחר מות אחותה נותרה למעשה נטולת משפחה (אבל עשירה בחברים!)? פרטים כאלה אינם מעניינו של הקורא.
החלקים הביוגרפיים שכן מופיעים בספר, מרתקים. למשל – ההיסטוריה המשפחתית: אביה של שימבורסקה ניהל את עסקיו של רוזן פולני, מי שהיה הבעלים של אדמות עיר הקיט ההררית זקופנה. אותו רוזן התגאה בכך שהגן על המולדת: את אדמות זקופנה הציל מידיו של יהודי בשם יעקוּבּ גולדפינגר שניסה לרכוש אותן, ואילו הצליח, “היה עומד על הגבוהים שבהרי פולין […] ויורק משם על פולין”…
אנו מקבלים תיאור זריז של מעבר המשפחה לקרקוב ועל חייהם שם: הם גרו בבית שבבעלותם והתפרנסו מהשכרת דירות באותו בניין, ומקצבה קטנה ולא יציבה שקיבל האב מהמדינה, לאחר שהרוזן הוריש לה את אדמותיו.
על מלחמת העולם השנייה חולף הספר ביעף. אין לדעת מה באמת עבר על שימבורסקה באותם ימים. היא עצמה לא הרבתה לכתוב על המלחמה, לטענתה משום שחשה כי משוררים אחרים בני ארצה היטיבו לעשות זאת, ושלא תוכל להוסיף עליהם.
השיר “עדיין” מוכיח עד כמה הייתה שירתה חשובה כשכתבה על השואה:
עדיין לעברית: רפי וייכרט
בקרונות חתומים
בארץ שמות נוסעים
לאן זה כך ייסעו
האם אי פעם יצאו
אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.
השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון
השם יצחק מזמר בשגעון
השם שרה למים משווע
למען השם אהרן, שבצמא גווע.
אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד,
אתה שם מובס שנדון להפסיד,
לא ניתן לאיש, קשה מנשוא,
שם בלי בית בארץ זו.
תנו שם סלבי לבנים,
כי כאן מונים על הראש שערות,
כי כאן בין טוב לרע מבחינים
לפי צורת עפעף ולפי שמות.
אל תקפוץ בנסיעה. הבן יקרא לֵך.
אל תקפוץ בנסיעה. עוד לא עת.
אל תקפוץ. הלילה משתרר כצחוק ומגחך
לקול שקשוק גלגלי הרכבת.
ענן מבני אדם מעל הארץ שט,
מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,
דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.
המלה ליער שחור מוליכה.
כך, כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא קרחות.
כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.
כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת
כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.
בתגובה לשיר, שחלקו מצוטט בספר, מעירות המחברות כי שימבורסקה לא מתארת בו את המעשה עצמו – שילוח היהודים – אלא “את אי ידיעתה עליו.” אני חולקת עליהן: לדעתי שימבורסקה לא כתבה בו על אי ידיעה, אלא על הבלהה הנמשכת, הממשיכה לצוּר עליה בזיכרון זועק, “בדממה פוגעת”.
אחרי המלחמה הצטרפה שימבורסקה, כמו אינטלקטואלים רבים באירופה באותה תקופה, למפלגה הקומוניסטית. היא האמינה שהקומוניזם יפתור את בעיותיה של פולין ושל העולם כולו. באותה תקופה כתבה שירים מגויסים, ורק אחרי שהתפכחה חשה שהשחיתה בכך משהו בפנימיותה.
את עיוורונה לעוולות המשטר הסבירה ברצון העמוק שלה להאמין, לקבל את התשובות המגוחכות שסיפק המשטר הרוסי: למשל מה שקרה בימי מרד ורשה (לא מרד הגטו, אלא ההתקוממות הכושלת של המחתרת הפולנית נגד הכיבוש הנאצי !). הרוסים ניצבו אז על הגבעות בחוסר מעש וחיכו עד שהגרמנים השלימו את ההשמדה של בירת פולין. ההסבר היה שהרוסים השתוקקו מאוד לסייע, אבל משום מה לא התאפשר להם לפעול… על כך כתבה: “קיבלנו את כל ‘התשובות,’ עד שהתחלנו לחשוב”.
בשנים הראשונות לנישואיה גרה שימבורסקה עם בעלה הראשון ב”בית הסופרים”: המצאה קומוניסטית שנועדה, כך הבינה בדיעבד, לאפשר לשלטונות לפקח על אנשי הרוח שחיו בו בדירות קטנות ונהנו מחיי חברה עליזים, נשפים – שימבורסקה מיעטה להשתתף בהם – התוועדויות, ותחרויות היתוליות.
את אלה האחרונות דווקא חיבבה מאוד. לאורך כל חייה נהגה לארגן בביתה הגרלות: כששבה מביקורים בארצות אחרות – לרוב נסעה כמעט בעל כורחה, היא לא אהבה להרחיק מביתה – נהגה להביא אתה תשורות קטנות לחבריה, וביניהן גם מתנה אחת בעלת ערך, ואת כל אלה חילקה ביניהם בהגרלה.
היא אהבה מאוד גם תחרויות של כתיבת חמשירים ועסקה בכך רבות בתקופה שבה לא הצליחה לכתוב שירים. זה קרה מיד אחרי שהתבשרה על פרס הנובל לספרות שהוענק לה בשנת 1996. כמו תמיד בסתיו נפשה בחודש אוקטובר של אותה שנה בחברת ידידים בזקופנה, העיר שאביה “ניהל” בעבר. הבשורה הגיעה אליה רגע אחרי שמזגה לעצמה מרק, שאותו כבר לא אכלה מעולם, בשל התנפלות העיתונאים שצרו עליה מאותו רגע. גם את השיר שהתחילה לכתוב לא הצליחה לסיים, אלא לאחר שחלפו שלוש שנים, כשהתאוששה מהנטל המכביד של הפרס. חלק גדול מהכסף שקיבלה הקדישה כתרומה לקהילה. היא עצמה המשיכה לחיות בצניעות רבה. ישראלים שזכו לבקר בביתה העידו בפליאה על כך שנראה כמו דירה משנות הצנע בארץ.
החיבה הבלתי נמנעת שחש הקורא כלפי שימבורסקה נובעת לא רק מהעדויות על מסירותיה המופלגת לחבריה, הגינותה, הקלילות שבה התייחסה אל עצמה, כל אלה תכונות מלבבות ומעוררות כבוד; שימבורסקה ניחנה גם בסגולה שממשיכה לפעול גם כיום, כשכבר איננה עמנו: חוש הומור מקורי ושנון. הדברים המושחזים שאמרה וכתבה ממשיכים לשעשע ולעורר מחשבות. למשל: במשך שנים השתתפה שימבורסקה בעריכת כתבי עת שונים. בתוקף תפקידה השיבה לפונים ששלחו אליה את יצירותיהם. אי אפשר שלא לצחוק כשקוראים את תגובותיה המושחזות: “אתה זקוק לעט חדש,” העירה לאחד הכותבים, “זה שאתה משתמש בו מרבה לשגות. כנראה שהוא עט לא מקומי.” לאחרת הציעה: “בואי נסלק את הכנפיים, נסי לכתוב בהליכה ברגל, טוב?” ולמישהו כתבה: “הצלחת לסחוט מילים נשגבות לתוך שלושה שירים קצרים, יותר מכפי שמצליחים מרבית המשוררים במשך חיים שלמים: ‘מולדת,’ ‘אמת’, ‘חירות’, ‘צדק’: מילים כאלה אינן באות בזול. דם אמיתי זורם בהן, ואי אפשר לזייף אותו עם דיו.” לאחת הכותבות יעצה בתמציתיות: “נסי לאהוב בפרוזה”, ולאם מודאגת שפנתה אליה בשאלה האם טוב שבנה בן האחת עשרה “קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר,” השיבה: “מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!” בין תשובותיה המבדחות אפשר למצוא גם אמיתות חשובות על כתיבה. כך למשל הסבירה למשורר ששלח שיר לא מחורז: “שירה היא משחק. אין משחק בלי כללים, ילדים יודעים את זה. מדוע המבוגרים שוכחים?” והדגישה שעליו לדעת כי “גם לשיר מחורז יש כללים משלו. אמנם נסתרים – אבל הכרחיים.”
על פי עדותה טיפח בה אביה את ההומור המתלווה לאמירה של דברים חשובים והמשמעותיים: היא החלה לכתוב כבר כשהייתה בת חמש. אביה העניק לה 20 גרוֹשים על כל שיר חדש, בתנאי שיהיה משעשע – “שום קינות, שום שירי אבל.”
וכן, כמובן שגם כשהצחיקה, אמרה בעצם דברים של טעם. כך למשל בשירה “אחותי”, תרגם רפי וייכרט:
אחותי אינה כותבת שירים
ונראה שכבר לא תתחיל לפתע לכתוב שירים.
זה בא לה מאמא, שלא כתבה שירים,
ומאבא שאף הוא לא כתב שירים.
תחת קורת הגג של אחותי אני מרגישה בטוחה:
בעלה של אחותי לא היה כותב שירים בעד שום הון שבעולם.
[…]
במגרות של אחותי אין שירים ישנים
ובתיק שלה אין שירים חדשים.
וכשאחותי מזמינה לארוחת צהריים
אני יודעת שאין בכוונתה לקרוא באזניי שירים.
המרקים שלה מצוינים בלא מחשבה תחילה
והקפה אינו נשפך על כתבי היד.
[…]
את השיר הזה הקריאה במפגש משוררים, שלא יכלו לעצור את פרצי הצחוק. איש לא יכול היה להחמיץ את האירוניה העצמית.
גם כשכתבה מסות שהופיעו בספרה כתיבת רשות הייתה רצינית ובה בעת גם מצחיקה מאוד. כך למשל כתבה על התפקיד הקשה מנשוא שמטילים סופרים על חיות: “מבעלי חיים הדוברים בקול אנושי דורשים בספרות יותר מדי. הם חייבים לדבר לא רק בהיגיון, אלא גם לומר דברים חשובים. הם חייבים להיות שנונים, המסכנים”.
פעם כתבה אפילו מכתב גלוי לדולפינים, שבו הזהירה אותם מפני הניסויים הצבאיים שעושים בהם…
ועם כל ההומור והצחוק, עם אהבתה לחפצי הקיטש המופרכים ששמחה לאסוף, לצפייה שלה בסדרות אמריקניות מטופשות ששעשעו אותה, עם הצורך שלה להתלוצץ, לכתוב חמשירים, לשחק, היה בשימבורסקה גם צד נוגה, שאותו סירבה לחשוף, או לחלוק עם אחרים. היא הסבירה שברור לה: שירה יכולה ללוות אנשים סובלים, אבל אינה יכולה למנוע את סבלם. (אם כי על מולייר אמרה שהציל בקומדיות שלו אנשים רבים יותר מאלה שהציל האיש שהמציא את החיסון נגד אבעבועות…)
את קוראיה ראתה בעיני רוחה כאנשים שהפרוטה אינם מצויה בכיסם. אליהם דיברה. אל אלה שצריכים לפשפש בארנק כדי לבדוק אם יש בו די כסף כדי לקנות את ספרה. “הנבלים האמיתיים […],” כתבה, “אינם קוראים שירה.”
"זה לא מוסרי," זעם קלוד לנצמן. הוא פסע אנה ואנה בכעס במשרדו וקרא, "זה מעשה מגונה וגסות לשמה!"
לנצמן, במאי הסרטים היהודי צרפתי שביים את הסרט התיעודי המונומנטלי “שואה” התרגז על ספר בשם For your Own Good, [לטובתך] שכתבה הפסיכואנליטיקנית היהודייה שוויצרית אליס מילר.
בספר הסבירה מילר עד כמה הרסנית יכולה להיות אלימות שמופנית כלפי ילדים. כדי לתקף את טיעוניה תיארה מקרים המוכיחים לדעתה את הקשר בין ילדות פגועה לבגרות בעייתית. למשל – סיפורה של אישה שהתמכרה להרואין; ועוד: סיפורו של רוצח ילדים סדרתי ; ולבסוף כתבה גם על היטלר, על ילדותו הקשה, משפחתו ההרוסה ואביו המתעלל, לכאורה. כדי לסתור את הספקות שהועלו לאורך השנים בעניין האב המתעלל ניסחה מילר שאלה רטורית, שהתשובה עליה אמורה כנראה בעיניה להיות מובנת מאליה: “כאילו יש מישהו שהיה מוסמך לחוות דעה בעניין זה יותר מאדולף היטלר עצמו.” זהו כמובן טיעון כה קיצוני, עד שהוא נעשה אבסורדי ומגוחך מרוב זוועה. משתמע ממנו שהיטלר, כמו כל מי שזוכה לטיפול נפשי, זכאי להשמיע את קולו, להסביר, אולי אפילו להצדיק את מעשיו, אף אם את ה”טיפול”, למעשה כמעט את החסד, מעניקה לו מילר בהיעדרו, לאחר מותו, ומתוך התעלמות מוחלטת מהקיצוניות של פשעיו.
את תיאור המפגש עם קלוד לנצמן מביא רון רוזנבאום, סופר יהודי אמריקני, בספרו היטלר, מסע אל שורשי הרשע. “להבין הכול משמע לסלוח על הכול,” רתח לנצמן, שסבר כי “הניסיון להבין את היטלר, להבין את התהליכים שהפכו את התינוק התמים שהיה לרוצח המונים, משמע להסתכן בהפיכת פשעיו ל’ניתנים להבנה.'”
הוצאת מטר. לעברית: ברוך קורות
רוזנבאום שואל שאלות רבות וכבדות משקל, ומנסה להשיב עליהן בספרו:
האם מוסרי בכלל לנסות ולהבין את התופעה הזאת, את היטלר ואת מניעיו? לדעתו של לנצמן התשובה שלילית. לדעתו של חוקר השואה יהודה באואר, “היטלר אינו בלתי ניתן להסבר,” ועם זאת, “העובדה שמשהו ניתן להסבר בעיקרון אין פירושה שהוא הוסבר.” אמיל פאקנהיים, פילוסוף ורב, סבר לעומת זאת כי אי אפשר להסביר את היטלר, “אפילו בתיאוריה”.
האם פשעיו של היטלר הם תולדה של כוחות היסטוריים בלתי נמנעים, או שהיו פרי רצון אישי? במילים אחרות: האם השואה הייתה מתרחשת בכל מקרה, גם אלמלא היטלר?
האם הוא האמין “בצורה מוטעית מאוד” שהוא עושה טוב, או שהיה מודע לפשעיו והבין את משמעותם?
האם היה חלק מהרצף האנושי, “קצה נידח” אך שייך (ואם כן – האם בתוך כל אחד מאתנו מקנן “היטלר פוטנציאלי”?), או שהוא ניצב מחוץ לגבול ו”השתייך לסוג בפני עצמו”, כפי שסבר פאקנהיים?
את התפישה האומרת שהיטלר היה רשע במודע, טוען רוזנבאום, מתקשים רבים לקבל: “פשוט בלתי נסבל לחשוב שמישהו יכול לבצע רצח המונים בלי להאמין שהוא צודק”. איך אפשר לקבל שהכול קרה סתם!
רון רוזנבאום בוחן בספרו את שלל ההסברים והתיאוריות המנסים לפענח את היטלר. לא רק “הילדות הקשה” שתיארה אליס מילר, אלא גם ההסברים התיאולוגיים – האנטישמיות הנוצרית כמקורה האמיתי של השואה, את ההסבר כאילו הבעיות המיניות של היטלר גרמו להתנהגותו (אם כך, שואל רוזנבאום בציניות, מיליונים נרצחו בגלל סטיותיו של איש אחד, או מכיוון שחסר לו אשך ?). הוא בוחן את השמועות שהתהלכו בגרמניה בשנות השלושים כאילו היה להיטלר “דם מונגולי” ואת הטראומה שחווה בעקבות התאבדותה, אולי רציחתה, של גלי ראובל, אחייניתו הצעירה, שסביב מותה התהלכו שמועות רבות (שהיטלר קיים אתה יחסי מין, שאסר עליה להתחתן עם יהודי מומר, שהוא עצמו רצח אותה, שהיא התאבדה כי גילתה את סטיותיו המיניות).
את כל ההסברים הללו דוחה רוזנבאום, ומתייחס להסבריו של פילוסוף בשם ברל ינג שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה “אמנות הרשע”. בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה”שמועה” שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא “מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד”, ואהב להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות במלחמה. השיחות התנהלו מתוך צחוק ערמומי, מתוך הנאה.
אחד הפרקים האחרונים בספר מוקדש להיטלר הצוחק. זהו צחוקו של מי שיודע היטב מה הוא עושה, ומתענג על כך. צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי (היטלר הקפיד להיעדר מאותה התכנסות), כי “הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון”. הצחוק של אויביו, שהיטלר רואה בלי הרף בדמיונו, עובר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום.
רוזנבאום מסיק כי יש “להתנגד להשמעת התירוצים המסבירים את היטלר ומאפשרים לו להימלט, ומעניקים לו ניצחון אחרי המוות, של מי שצוחק אחרון.”
כשקראתי את היטלר: מסע אל שורשי הרשע לא יכולתי שלא לחשוב על “חוק גודווין” הקובע כי “ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לוודאות מוחלטת.” דוגמה קטנה, אחת מני רבות: אם מישהו מודיע שהוא צמחוני, או אוהב כלבים, הוא יכול לצפות בוודאות גבוהה לתגובה “גם היטלר היה צמחוני,” או “גם היטלר אהב כלבים, וזה לא הפך אותו לבן אדם טוב יותר…”
חוק גודווין נוסח כמובן בלצון, אבל יש בו מידה לא מעטה של אמת, שמצביעה על כך שהיטלר ממשיך כביכול לצחוק את צחוק הרשע שלו, ממשיך להתקיים, להופיע בכל מקום, לשמש אמת מידה ונקודת התייחסות.
לעומת זאת, אי אפשר לא להיזכר בצוער המצטיין שצה”ל הדיח מקורס קצינים רק משום ששרבט קריקטורות של כל מיני דמויות ידועות, ביניהן את זאת של היטלר: הדחה אווילית ותגובת יתר קיצונית שמראה על אובדן עשתונות ובלבול.
כשקראתי בספרו של רוזנבאום על אליס מילר “הכוהנת הגדולה של החינוך” (היא כתבה גם את הספר הדרמה של הילד המחונן שרואים בו אבן דרך בהבנה של ילדים ובצורך לגדל אותם בכבוד), ועל התיאוריה שלה, המוצדקת כמובן, האומרת כי אסור להורים להתעלל בילדיהם, לא יכולתי שלא להיזכר בספר שכתב לאחרונה בנה, מרטין מילר, ובו תיאר את ילדותו המזוויעה, את התעללות המחרידה, הנפשית והגופנית, שהתעללו בו הוריו.
הספר של מרטין מילר, בנה של אליס מילר
הספר של בנה של אליס מילר הכה גלים וגרם לזעזוע עמוק לכל מי שהעריכו את משנתה. ב”דר שפיגל” למשל נכתב: “בלקוניות, בלי תחושת ניצחון על האישה המתה, מנתח מילר את הסיבות ליחסי אם־ילד שלעתים מגיעים לממדים מפלצתיים, כמעט פסיכוטיים”. אין צורך לציין כי בנה, עצמה ובשרה, מוכיח את אווילות הדוגמה שבה השתמשה כשטענה שהיטלר נוצר בגלל ההתעללות שעבר בילדות.
In the case of Hitler, it led to displacement against the Jews and other minority groups
כלומר: “במקרה של היטלר [גרמה ילדותו הקשה] להגליה של יהודים ושל קבוצות מיעוטים אחרות”.
זה הכול. במילה אחת פושרת ולא מאיימת “הגליה” מתמצה בתוך הערך הזה גורלם של יהודי אירופה וצפון אפריקה, השואה, חיסולם של מיליונים, מחנות הריכוז וההשמדה, רצח העם.*
זוהי כמובן הכחשת שואה סמויה, אולי בעצם – די גלויה, והיא מופיעה באחד המקומות הכי פומביים, הכי נצפים כיום בעולם, בתוך האינציקלופדיה של תוכן חופשי, שאמורה “להישען על חוכמת ההמונים”. האם ניסוח כזה משקף תפישות? מעצב אותן? מן הסתם – גם וגם. האם אפשר להיאבק בתפישות הללו?האם יש טעם להיכנס לערך ולהוסיף לו כמה אמיתות היסטוריות? האם תהיה לכך השפעה? ומה עם כל הכחשת השואה שמתקיימת במקומות רבים אחרים?
כשקראתי על זעמו של קלוד לנצמן התעוררה בי עוד מחשבה. נזכרתי בשירה המפורסם של ויסלבה שימבורסקה, “תצלומו הראשון של היטלר”.
גם שימבורסקה שואלת בשירה אם יצר לב האדם רע מנעוריו, ומה רואים כשמסתכלים על תצלומו הראשון של הצורר.
בשנת 1932 התפרסמו בגרמניה תצלומי ילדות של היטלר, ששימשו ככלי שרת של הפוליטיקאי, ונועדו ליפות את תדמיתו. הם הופיעו בספר שנקרא: היטלר שאיש אינו מכיר. לכאורה הייתה בשם רמיזה והבטחה לגילויים רכילותיים חסויים, ובעצם – הייתה זאת דרך מתוחכמת להסיח את הדעת, להראות שהיטלר “האמיתי” היה פעם, כמו כולנו, תינוק תמים ומתוק. מחשבה מעוררת פלצות.
תצלומו הראשון של היטלר
מאת: ויסלבה שימבורסקה
לעברית: רפי וייכרט
מיהו התינוקון הזה שבמתניה
זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!
אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?
או טנור באופרה של וינה?
של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?
של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדין לא ידוע:
של דפס, רופא, סוחר, כומר?
לאן יגיעו הרגלים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן?
לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה
אולי עם בתו של ראש העיר?
עולל, מלאכון, פתיתון, קרן אור,
כשבא לעולם אשתקד,
לא חסרו אותות בשמים ובארץ:
שמש אביבית, צמחי גרניום בחלונות,
בחצר מוזיקה של תיבת נגינה,
ניבוי מוצלח בעטיפת ניר ורודה,
ממש לפני הלידה חלומה הנבואי של האם:
לראות בחלום יונה – בשורה משמחת,
ללכוד אותה – יגיע אורח מיוחל זה מכבר.
טוק טוק, מי שם, זה ליבו של אדולפיק פועם.
מוצץ, חיתול, סינרון, רעשן,
הבחורון בריא, תודה לאל,
דומה להוריו, לחתלתול שבסל,
לילדים מכל האלבומים המשפחתיים האחרים.
נו, הרי לא נתחיל לבכות עכשיו,
אדון צלם יעשה קליק מתחת לשרוול השחור.
פוטו – קלינגר, גרבנשטרסה בראונאו,
ובראונאו היא עירה קטנה אך מכובדת,
חברות סולידיות, שכנים טובים וישרים,
ניחוח עוגת שמרים וסבון אפרורי.
יבבת הכלבים ופעמי הגורל אינם נשמעים.
המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו
ומפהק מעל למחברות.
*שעות אחדות אחרי פרסום הרשומה תיקנו ידיים אלמוניות את הערך על אליס מילר, ואת המילה displacement החליפו ב genocide!
הערה נוספת, נחוצה, הודאה בטעות והתנצלות: פירוש המונח displacement כפי שמשתמשת בו אליס מילר אינו הגליה, אלא התקה של רגשות או מטענים פסיכולוגיים מהאובייקט המקורי שלהם לאובייקט אחר, שכלפיו פחות מאיים להפנות את הרגשות האלה. כלומר, אליבא דאליס מילר, היטלר התיק, כלומר הפנה כלפי היהודי, את הרגשות הקשים הלא מודעים שנצרבו בו בילדותו בגלל אכזריות ההורים או החינוך וכו’. לפיכך, הוויכוח עם ההצדקות שבהן מזכה אליס מילר את היטלר נותר בעינו, אבל הסוגייה של הכחשת השואה בערך זה בוויקיפדיה מתייתרת!
