מתי אפשר לקבוע על אימא מסוימת שהיא "טובה דיה"? זאת התהייה הבסיסית שבה דנה רינה גרינלד ברומן החדש, הרגליים של מרלן דיטריך, שכתבה (קדמו לו בגידות ובגדים, החלום והבית, פעמונים של מאי וכוכב ים).

את המונח "אם טובה דייה" טבע, כידוע, הפסיכואנליטקאי דונלנד ויניקוט. דפנה, הדמות הראשית ברומן, מתפלמסת עם ויניקוט ועם התפיסה שלו, המניחה שכול, או לפחות הרוב הגדול של האמהות, אוהבות את צאצאיהן ומסורות להם עד אין קץ, ולפיכך יש להסיר מעליהן את תחושות האשם המייסרות אותן, ולתת להן לגיטימציה לחשוב גם על עצמן, על הצרכים שלהן, להרשות לעצמן לאפשר לתינוק לחוש גם תסכול.

אבל, דפנה אומרת לו בליבה, הרי לך, ויניקוט היקר, לא היו ילדים! לא היית אימא! מה באמת אתה יודע על הקשיים? על היומיום? על הגעגועים הקשים לחייה הקודמים, החופשיים, שיש אפילו לאישה שהשתוקקה לתינוק בכל מאודה? כמה היא משתוקקת ליקיצה הטבעית, לאפשרות ללכת לישון מאוחר, כי אף תינוק לא יעיר אותך באישון לילה, או לפנות בוקר? לחירות האישית שהייתה אך אבדה לה מהרגע שילדה תינוק?

ואולי הוא צודק? דפנה תוהה, אולי באמת צריך לתת לתינוק את מרווח המחיה שבו ילמד מהטעויות של עצמו, וכך יתחזק? (אני נזכרת בסיפור הקצרצר "הפרפר שלא עף": ילד מודאג גזר את עטיפת הגולם כדי לעזור לפרפר לצאת, אבל בגלל העזרה, שהייתה בדיעבד לא רק מיותרת, אלא גם הרסנית, הפרפר לא חיזק את כנפיו. עצם המאבק היה אמור לפתח אותן, וכך כשיצא מהגולם לא היה מסוגל לעוף!).

את התהיות כבדות המשקל הללו גרינולד מפתחת בתוך רומן שיש בו עלילה עם תפניות מפתיעות מאוד.

הספר נפתח בדקות החיים האחרונות של מאשה, סבתה האהובה של דפנה. בנה שלמה, שהוא אביה של דפנה, ובתה תרצה, יושבים ליד מיטת חוליה. שלמה חומל ומלא אהבה. תרצה קשוחה ומרת נפש, אפילו לא נשארת עם אמה עד הסוף, וגם מתעקשת להזכיר לאחיה שאמם ביקשה שלא יאריכו את חייה, בבוא יומה.

אנחנו עדים למחשבותיה האחרונות של מאשה, שמתוך ייסורי הגסיסה, ואף על פי שילדיה מאמינים שהיא מחוסרת הכרה, שומעת ומבינה מה קורה סביבה, ומתה במפח נפש בגלל היחס של בתה כלפיה.

מדוע תרצה כועסת כל כך על אמה? (ומדוע לה עצמה אין ילדים? האומנם מבחירה? באמת ובתמים? שאלה!).

כך מתחיל העיסוק בשאלה המהותית שמצויה בליבו של הרומן.

מכאן אנחנו עוברים אל דפנה עצמה, שהיא אם לתינוק פעוט. דפנה מתקשה מאוד לטפל בו. למרות נחישותה להיות אימא מסורה, מצוינת, מושלמת! לעשות למענו הכול, בחירוף נפש ממש, ובקושי שהולך וגובר, עד שהיא כמעט קורסת (קורסת ממש! מתאשפזת בבית חולים, עקב חולשה קיצונית, מסרבת לאכול, לא ממש רוצה לחזור הביתה, אל התינוק הנזקק שלה!)

דפנה דנה לכף חובה את חברתה איריס, שמחליטה להפקיד את בתה התינוקת במשפחתון, אבל גם את עצמה היא שופטת לחומרה. כששואלים אותה אם היא לא מתגעגעת הביתה, אל הבן שלה, היא משקרת. אומרת שכן, מאוד. ובלבה מהדהדת – "הבן שלה? הפשוש? שהיא כמעט לא חושבת עליו? היא אפילו לא אם טובה דייה. היא פשוט אמא מחורבנת".

אפילו התיזה שהיא מנסה לכתוב, אך כרגע לא מצליחה, המחקר העוסק לכאורה בעניין אחר: נשים שהתנדבו לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים, עוסקת בעצם בתהייתה אם "במעשה ההתגייסות של הנשים הללו […] הייתה דווקא העדפה של האינטרס הפרטי על פני הציבורי", או שזאת הייתה בעצם "לגיטימציה למאוויהן הכמוסים להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואין משמימים".

סודות משפחתיים מסמרי שיער יתגלו לנו במהלך החודשים הקרובים, ורק החשיפה לאמת המטלטלת, הקשורה בעצם גם בעברה של דפנה, תאפשר לה אולי לחזור לעצמה, ואל המחקר האקדמי שקיבלה על עצמה.

כאמור, הספר גדוש בהפתעות. אחת מהן היא תעלול ספרותי שגרינולד נוקטת אותו בכישרון: כשיש פערים בסיפור המשפחתי, בעבר הכמוס, דפנה היצירתית, הגיבורה של גרינולד, מספרת לעצמה את הסיפור על מה שקרה – אולי. "אולי אין לה צורך בפרטים. היא תשתמש בכוח הדמיון שלה ותמלא את החסר לפי ראות עיניה"… כך אנחנו מקבלים פתאום סיפור שמספרת "רק דמות". הוא לא הסיפור "האמיתי." אבל למה שהוא לא יתקבל על דעתנו? הרי אנחנו יודעים שגם גרינולד "רק" מספרת לנו סיפור! שגם הוא לא "אמיתי"…

מדי פעם מתערבת דפנה בסיפור שהיא מספרת לעצמה, ומשליכה אותנו מתוכו החוצה, כמו שנהג לעשות המחזאי הגרמני ברטולט ברכט עם "אפקט ההזרה", שבו השתמש בתכסיסים שונים כדי "להוציא" אותנו מתוך ההזדהות עם מה שמתרחש על הבמה ולהזכיר לנו שזאת הצגה. לא "אמת" (ובכל זאת, כמובן, אמת לאמיתה).

למרבה השמחה (שלי), גרינולד לא השאירה אותי רק עם הניכור וההזרה, כי לקראת הסוף מתגלות בסיפור שהיא מספרת לנו אמיתות "אובייקטיביות" שמגלות לנו מה קרה במציאות (הבדויה… מה לעשות…). וזה עובד היטב.

הספר מרתק, לקראת הסוף ממש מותח, ומעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש…?

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'