ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?" שמתוכו תרגמתי (מהתרגום לאנגלית, המקור נכתב בצרפתית) את המובאה שלהלן. ינקלביץ' פיתח במאמר תגובה להצעה שעלתה ב־1965, ולפיה יש לשקול את החלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.
פשעי הנאצים ייחודיים בגלל גודלם, הסאדיזם הבלתי נתפס שלהם, ובעיקר: כי היו פשעים נגד האנושות עצמה.
לא “פשעים נגד קורבנות מסוימים”, אלא פשעים נגד מהותו של האדם – נגד האנושיות. גרמניה הנאצית לא ביקשה להשמיד דעה שגויה או אמונה מסוכנת. היא ביקשה להשמיד את עצם הווייתם של בני אדם, את זכותם להיות אדם. רצח העם הגזעי ביקש לבטל את עצם הקיום של המין האנושי כפי שהוא מגולם בגופם של מיליוני קורבנות. זו נקודה מכרעת: הפשעים הגזעיים אינם מכוונים נגד אדם מסוים בגלל השקפתו, אלא נגד האדם באשר הוא אדם.
אנטישמיות איננה תקיפה נגד יהודים בגלל אמונתם או רעיונותיהם, אלא התקפה נגד עצם זכותם להיות. לא האשימו אותם במה שאמרו או חשבו – האשימו אותם בקיומם.
ולא רק במעט, אלא עד כדי שלילת הזכות הבסיסית ביותר: הזכות להתקיים.
במובן מסוים, אותו יחס מתגלם גם בעוינות כלפי הציונות והקיום של מדינת ישראל כיום: כאילו עצם ההכרה בזכותה להתקיים היא "מחווה" או "טובה", ולא זכות יסוד שאין עליה ויכוח ושאין לצפות עליה להכרת תודה.
תודה לרותי ברנדמן, שהפנתה את תשומת ליבי למאמר
ברור שעל פשעי הנאצים אין ואסור שתהיה מחילה או התיישנות. אבל ההשוואה לקיומה של מדינת ישראל איננה במקומה, משום שבשלוש השנים האחרונות עשתה ממשלת ישראל כל מעשה אפשרי להעלות ספק בזכות קיומה. כמובן, אנחנו, כעם ישראל, מערערים על קביעה זו ובדין, אבל העולם רואה את מעשי השלטון ולא את מחאת הציבור. זה האסון.