אילו ספרים לא קראת אף פעם, שאל פעם עיתונאי ספרדי את אדוארדו חלפון, אבל הם הכי השפיעו עליך, כסופר?

אדוארדו חלפון, כך כתוב על גב ספרו הראשון המתורגם לעברית, טרנטולה, פרסם עשרים ספרים "שזיכו אותו בפרסים ספרותיים בינלאומיים רבים", והוא "נחשב לאחד הסופרים הטובים בני דורו". הוא נולד ב–1971 בגואטמלה, גדל בארצות הברית, וכיום הוא מתגורר בברלין. 

על השאלה של העיתונאי – אילו ספרים לא קרא אך הם "הכי" השפיעו עליו, הוא מספר לימים לרחינה, אישה בת גילו שהכיר כשהיה בן שלושה עשרה. הם נפגשו לראשונה במחנה קיץ יהודי בגואטמלה, ביער, הרחק מהבית או מכל מקום יישוב אחר. 

האם להניח שכל מה שאדוארדו מספר בטרנטולה קרה לו באמת? בסיפור שמו אדוארדו, וההיסטוריה האישית של האני המספר זהה לזאת של הסופר, אבל השאלה – זיכרונות אמיתיים או בדיה? פרוזה או ממואר? – נשארת מבחינתי פתוחה.

כשהוא מספר לרחינה על שאלתו של העיתונאי הספרדי הוא חש שבעיניה השאלה  הייתה מטופשת, או לפחות – משונה. לו עצמו, כך הוא מספר לה, לא היה ספק מה ישיב, וזה מה שאמר לעיתונאי: "התנ"ך והפופול ווּ".

עלי להודות שעל הפופול וו לא ידעתי מאומה, אבל מבירור קצר למדתי שאותו ספר (Popol Vuh) הוא הטקסט המיתי־היסטורי המרכזי של בני המאיה בגואטמלה; שהוא אחד החיבורים החשובים ביותר בתרבויות אמריקה הקדומות; שהמאיה ראו בו ספר קדוש, ושכיום הוא נחשב לאפוס מיתי מרכזי במרכז אמריקה.

על הספר השני שחלפון מזכיר, התנ"ך, אין כמובן שום צורך להרחיב.

אדוארדו ממשיך ואומר לרחינה שהוא לא צריך לקרוא את שני הספרים, ועם זאת ברור לו שמדובר בשתי "יצירות מונומנטליות", ששתיהן "מייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי." 

עם זאת, הוא מוסיף מיד, "את הבית הזה, מסיבה כלשהי, היה לי צורך להרוס או לפחות לעזוב מאז שהייתי ילד". והוא מוסיף, כמו מתנצל: "אני לא יכול להסביר למה."

לא יכול? ועוד איך יכול.  

כי הספר שלפנינו, טרנטולה, הוא ההסבר הרהוט והמובן ביותר שיכול להיכתב, וזאת אף על פי שאין בו אף מילה ישירה אחת של ביאור, פירוש או התייחסות לשני הספרים: זה שמגלם את התרבות הגואטמלית, וזה שמגלם את היהדות.

טרנטולה "רק" מספר סיפור שממנו הכול מתחוור: מדוע אדוארדו חלפון, יהודי שנולד בגואטמלה, גדל בארצות הברית, כותב בספרדית וחי בברלין, מי שסבו היה "פולני" ניצול שואה, נס על נפשו מכל המורשת, מכל ההיסטוריה האישית והלאומית (אבל בעצם לא התרחק ממנה באמת. אף לא לרגע).

סיפורו – הממואר שלו? – רצוף הפתעות ותפניות. הוא עוצר נשימה, מאלף, ומעורר הרבה מאוד מחשבות. 

עד שלב מסוים, בהיותי ישראלית (וכן, גם ציונית! אני מודה בכך כאן, בריש גליי, ובלי להתנצל, גם אם בחוגים מסוימים, שנחשבים נאורים, זה כבר ממש לא בון טון!), רציתי שוב ושוב להתערב בסיפור, לפנות אל המספר ישירות ולהפציר בו, או לנסות לשכנע אותו במפגיע – מה הבעיה שלך? למה אתה צריך לסבול מהזוועות האנטישמיות שאתה מתאר? למה שלא תעלה לישראל, ואז לא תיתקל עוד בתופעות כמו השלט "אין כניסה לכלבים וליהודים"? חלפון עומד על כך שראה שלט כזה, הוא זוכר היטב את כל הפרטים, זה היה בכניסה למועדון הגולף של אביו. אמנם בדיעבד קשה לו להאמין "שהשלט הזה היה יכול להיות מוצג במקום ציבורי באמצע שנות השבעים", שם, בגואטמלה, אבל ברור לו שראה אותו ממש אז, כשרק למד לקרוא, כי הוא זוכר איך פענח את האותיות וחיבר אותן למילים. גם בעצם קיומו של השלט אין לו ספק. מה עוד הוא זוכר? שאביו פטר אותו במילים "זה שום דבר", והמשיך הלאה, כאילו באמת אין משמעות לשלט כזה. 

זה לא הגילוי האנטישמי היחיד שהילד נתקל בו בגואטמלה. אל מחנה הקיץ בכלל לא רצה לצאת. הוא נערך שלוש שנים אחרי שהילד אדוארדו ומשפחתו עזבו את גואטמלה והיגרו לארצות הברית. הוריו אילצו אותו לצאת למחנה, והחוויה שנטבעה בו שם מחרידה. בלתי נסבלת. קשה מנשוא!

זה התחיל במשהו שראה, ופירש כטרנטולה (על פי מילון רב־מילים: "סוג של עכביש גדול וארסי, שנהגו לחשוב כי נשיכתו גורמת להתקף עצבים, המתבטא בדחף כפייתי לרקוד"). הוא ראה את ה"טרנטולה" על זרועו של אחד המדריכים במחנה הקיץ. אבל זה לא היה באמת עכביש, אלא – צלב קרס ששורטט על סרט־זרוע שענד אותו מדריך!

בהמשך הילדים (היהודים כולם!) עוברים התנסות מחרידה כל כך, שקשה לקלוט את מלוא חומרתה.

והנה, שוב ושוב אני רוצה לומר לו, להוריו – למה בחרתם בדרום אמריקה? מה לכם ולמציאות שם? לילידים המתוארים כזרים כל כך? מה לכם ולפופול ווּ? מדינת ישראל חיכתה לכם. 

אבוי. 

כי במהפך המטורף שמתרחש בהמשך הספר נחשף סוד שמשנה הכול. שום דבר אינו דומה באמת למה שחשבנו לאורך הדרך. 

החוויה המזעזעת נשארת בעינה – בלתי נסבלת, בלתי אפשרית – אבל פתאום, בבת אחת, המסגור שלה משתנה. זה לא גואל את האימה מהמעשים המזוויעים שנעשו, אלא רק מעניק להם ממד אחר, חדש, לא פחות בלתי נסבל, ועם זאת – כזה שאמור לעורר בנו מחשבות. 

אדוארדו חלפון בחר לכאורה לגור דווקא בברלין עוד לפני שנודעה לו האמת על מה שהתרחש במחנה הקיץ. אני לא יודעת אם זאת הייתה בדיוק הכרונולוגיה של חייו. וכאמור, גם אין לי מושג אם זה באמת מה שקרה שם. (אני מעדיפה לחשוב שלא).

דבר אחד ברור: חלפון מצליח, ובתחכום רב, להסביר לא רק מדוע התנ"ך והפופול וו הם ספרים חשובים מאוד מבחינתו, ומדוע הוא שואף לנוס מפניהם. הוא גם מנסח בעקיפין לכאורה, אך בעוצמה רבה, את עמדתו כלפי מדינת ישראל, ובעצם מסביר מדוע מבחינתו אינה הפתרון. 

הוצאות מודן וחרגול, 2024
תרגמה מספרדית: מיכל שליו
128 עמ'