כשאני אצל התופרת אני מצליחה להימנע משיברון הלב הזה שגורמת הדלקת האור בחדרים השונים של הדירה. אני מותירה פתוחה את הדלת של חדר התאומים אף שזה תמיד גורם לי צער לראות את שתי מיטות היחיד שלהם החסרות משענות לראש, את השידה ביניהן, את הצללים והקפלים על פני השמיכות.
כשהם עזבו את הבית הרגשתי כאילו ילדתי בפעם השנייה, ואני אומרת שנייה משום שבראשי הלידה בבית החולים הייתה רק לידה אחת. לחיות לבדי בפעם הראשונה
בחיים שלי נראה לי דבר מהפכני באותה המידה, אבל לא הייתה בו השמחה ההיא, כאילו עברתי לממד של דאגה מתמשכת. זה מוזר שהחרדה האימהית רק גוברת ככל שעובר הזמן, שהיא נעשית גרועה יותר עם השנים. אני חשבתי שזה ההפך, אבל איך אפשר לשאת את המרחק, את ההיעדרויות, את הדממות שמופקות מילדינו עצמם?
