בשנת 2013 הופיע הספר הראשון של סופר לא מוכר בשם רוברט גלבריית, מאז כבר נודע שזהו שם העט שלקחה לעצמה ג'יי קיי רולינג. אחרי הצלחתה המסחררת עם סדרת ספרי הארי פוטר, החליטה רולינג לנסות לשלוח את ידה בסוגה אחרת, וכתבה את ספר הבלש הראשון שלה בסדרת קורמורן סטרייק. גם כגלבריית הצליחה מאוד, עוד לפני שזהותה נחשפה. (לפחות, בניגוד לרומן גארי, הלא הוא אמיל אז'אר, לא דבקה בזהותה הבדויה. כזכור גארי הלך לעולמו בלי שהציבור ידע כי כתב את ספריו גם כאמיל אז'אר. על אחד מהם זכה אפילו בפרס גונקור. הוא המשיך להסתתר, עד יום מותו!).

מחוץ לעולם הספרות לא פשוט להתמודד עם ג'יי קיי רולינג. בהקשר דומה ננזפתי לפני כמה שנים כשהודיתי שצפיתי בסרט חדש של וודי אלן. "איך יכולת?" נזפה בי  צעירה שדעתה חשובה לי, והרגשתי נבוכה. אכן, מאז צפיתי בסדרה התיעודית "אלן נגד פארו" והחלטתי לעולם לא לשתף עוד פעולה עם האיש, ולא לצפות בסרטיו.

רולינג, ועמדותיה המופגנות נגד טרנסים, מעוררת בי את התחושה שאם אקרא ספר שלה, אתן לה בעצם מעין גיבוי. אמנם בעניין וודי אלן מדובר באדם שמעשיו מסתמנים כפליליים, ואילו רולינג "רק" משמיעה עמדות שנויות מאוד במחלוקת, אבל, אני תוהה, אם אקרא ספר שלה זה אומר שאני מצדדת בהכרח בדיעותיה?

עלי להדגיש שלא ולא! אני לא מסכימה עם האלימות המילולית שהיא נוקטת נגד טרנסים, ולא שותפה לתפיסת עולמה. חשוב לי להדגיש את זה, לפני שאמשיך.

כי הנה הופיע לפני זמן מה התרגום לעברית של הספר השביעי בסדרה, קבר דוהר. לא רק התנגדותי לעמדותיה של רולינג עוררו בי את התהייה האם אני רוצה בכלל לקרוא אותו, אלא גם ממדיו הענקיים של הספר – 933 עמ' בעברית – והיותו ספר מתח. האם, תהיתי, אני מוכנה להקדיש לו את הזמן הנדרש, גם אם אני קוראת מהירה יחסית? ייתכן שהייתי מוותרת מלכתחילה, אלמלא הגיע אלי עותק ששלחו לי מההוצאה לאור (ולא שאני לא יכולה, כמובן, לסרב לקרוא ספר כזה, או לוותר על הכתיבה עליו!).

נו, בסדר, אמרתי לעצמי, שלחו, הגיע, מה יכול להיות? אנסה ואתחיל, ואז נראה…

טוב, קשה לומר שהצלחתי לקרוא אותו בנשימה אחת… בכל זאת נדרשו לי כעשרה ימים, אבל אני מודה שבחלק גדול מהם, ובלא מעט שעות בכל יממה מאז שהתחלתי לקרוא אותו, הייתי שקועה בו, מרותקת.

מה לעשות, היא יודעת לכתוב, הג'יי קיי רולינג הזאת, אמרתי לעצמי, והמשכתי.

החוויה הייתה, כך הרגשתי מהרגע הראשון – כמו להיכנס לתוך סדרת מתח, נגיד – בנטפליקס… עוד פרק ועוד אחד, והקצב והנכונות להמשיך הלאה תלויים רק בי, ברצון להמשיך ולקרוא (ובאותה הזדמנות, ובתחושה של הקלה, לוותר ברוב הימים האחרונים – למעט ביום החזרת החטופים, כמובן! –  על הצפייה בטלוויזיה, במיוחד בחדשות ובפאנלים המייגעים המלווים אותם), ולדלג גם על הסדרות שאנחנו נוהגים בדרך כלל לצפות בהן ביחד כל ערב אחרי החדשות. מה אני צריכה את נטפליקס, אם יש לי ביד "סדרה" במילים? (ראיתי שכבר הפיקו מהספרים סדרות טלוויזיה. מעניין ומעורר חשש. מוטב לפעמים להשאיר מקום לדמיון, ולא להיתקע עם דמויות של שחקנים שעלולות לאכזב: הרי לא כולם יכולים להיות אדם דלגליש, בגילומו של השחקן הכובש רוי מרסדן…)

אז כן, וקודם כול, יאמר לשבחו של הספר שהוא ראוי לשמה של הסוגה: הוא מותחן מותח מאוד. לצד זאת, הוא גם לא מעורר תחושה של בזבוז זמן או משהו שאני נוהגת להשוות לאכילה של פחמימות ריקות, (כמו למשל ספרה של ג'ודי פיקו, זמן עזיבה, או אדונית השקרנים של אן פצ'ט).

עיסוקו המרכזי של קבר דוהר הוא – בכתות. איך כת נוצרת? איך היא משמרת את כוחה? איך הגורו מושך את החסידים? מה מניע אותו? ואותם? איך שוטפים את מוחם של אנשים? איך משמרים את הכוח עליהם?

ברור לגמרי שרולינג חקרה את הנושא ביסודיות, וניגשה אל הכתיבה עם הרבה סבלנות, בתחושה שאפשר להקיף אותו מהרבה מאוד כיוונים, לייצר סביבו עלילות משנה שנוגעות בו, מושפעות ממנו ומשפיעות עליו, וליצור בנו אהדה והזדהות עם שני הגיבורים הראשיים, הבלשים השותפים במשרד החקירות, קורמורן סטרייק ורובין אלקוט.

אחד האמצעים שרולינג נוקטת בהם הוא – ההתאהבות החשאית של השניים, שכל אחד מהם בטוח שמדובר באהבה חד צדדית נטולת סיכוי להתממש. המתח נשמר לצד העלילה העיקרית המותחת, כי אנחנו לא מפסיקים לתהות – האם שרשרת אי ההבנות הרומנטיות של השניים תיפסק סוף סוף? האם יבינו מה בעצם קורה? האם ילמדו להכיר זה בזה, ובעצמם, כבני זוג פוטנציאליים?

העלילה הראשית סבוכה, מורכבת ומרובת דמויות. כמי שמתקשה לזכור שמות נאלצתי לא פעם לעלעל לאחור כדי להיזכר על מי בדיוק מדובר, ולקראת הסוף, כשסיפור הפשע מתחיל סוף סוף להתפענח, כי הסוגה מחייבת זאת, כמובן, הרגשתי לפעמים שאני מוכנה לוותר על התשובה המדויקת לשאלה על מי בעצם מדברים עכשיו, רק כדי להגיע אל התשובה הסופית, אל הפיצוח של כל החידות.

הסוף לא מאכזב. הוא מפתיע, כיאות, ויש בו היפוך הציפיות, כנדרש, והרגשתי בסיומו שאולי אני מבינה קצת יותר את נפשם של חסידי כתות, אלה שמישהו השתלט להם על המוח ומכפיף אותם לרצונותיו ולתשוקותיו האפלות והמרושעות.

(ועם זאת, עדיין קשה לי לתפוס את סוד קסמו של גורו שנראה לי נאלח ודוחה במידה קיצונית כמו למשל אותו גואל רצון שליהק סביבו עדה של נשים שפעלו כשפחותיו הנרצעות. "הוא כריזמטי", מסבירים לי, ואני מתקשה לראות שם צל של כריזמה. אותם ספקות מתעוררים בי גם לנוכח ההתמסרות הפנטית, הכמעט דתית, שאנו עדים לה בשנים האחרונות בתחום המכונה "הפוליטיקה הישראלית" ובעצם – גם זאת האמריקנית, שהיא כבר מזמן תופעה למחקר פסיכולוגי עתידי, אבל בינתיים היא בעיקר מפחידה מאוד).

ידיעות אחרונות, 2025
מתרגם: אמיר צוקרמן
933  עמ'