ספרם החדש של פרופ' נעם גדרון (חבר סגל במחלקה למדע המדינה ובתוכנית לפילוסופיה, לכלכלה ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים) ופרופ' יניב רוזנאי (סגן הדיקן בבית הספר הארי רדזינר למשפטים ומנהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן) מרתק וחשוב מאין כמוהו.

הוא עוסק בסוגיה בוערת, עכשווית, שאמורה להטריד כל אזרח ישראלי: איום ההפיכה המשטרית (ולא, לא "הרפורמה"!), שאותה הציג בריש גלי שר המשפטים הנוכחי, יריב לוין, ב־4 בינואר 2023. הספר נפתח בהצגתה, בפרק שנקרא "לפני הקדמה", ומציין כי מסיבת העיתונאים, שבה הודיע לוין על תוכניתו, הייתה אחת הנדירות בתוך רשימה מצומצמת מאוד של מסיבות עיתונאים, שנכנסו לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.

לקראת סופו של הספר מסבירים המחברים שכן, גם לדעתם יש צורך ברפורמה, למשל – בשינוי שיטת הבחירות, כך שיתחזק הקשר הישיר בין הבוחר לנבחר. לדעתם חיזוק כזה, שיגביר את האחריות האישית של הנבחר, יכול להועיל למדינת ישראל. לפי השיטה הנוכחית יש כיום לציבור רק השפעה מצומצת או אפסית על רשימות המועמדים, ולכן אלה אינם מרגישים מחויבות ישירה כלפי בוחריהם.

אבל למסקנה הזאת – שיש צורך ברפורמה – מגיעים המחברים אחרי תהליך מפורט ומנומק, מגובה בנתונים מספריים ובגרפים, שבו הם מסבירים עד כמה מה שמציעה כיום הממשלה הרסני ומסוכן.

בבסיס דבריהם נמצאים שני כוחות שהם מציגים: פופוליזם וקיטוב. השילוב ביניהם מאיים על הדמוקרטיה, לא רק בישראל, אלא גם בארצות אחרות.

האיום הזה יכול להגיע משמאל, כמו למשל בוונצואלה, או מימין, כמו למשל בהונגריה, כך שלא מדובר בעמדה פוליטית מובהקת א־פריורי של המחברים: הם אינם כותבים את הדברים מתוך מה שמכונה "פוזיציה", אלא מנקודת מבט מדעית, שבוחנת תופעות באובייקטיבית, ומאבחנת את הסכנות הברורות והמוחשיות המאיימות על ארצות רבות. אותנו כמובן מעניינים במיוחד גורלה ועתידה של מדינת ישראל.

כדי להבהיר את דבריהם נוקטים המחברים, בין היתר, בשיטה יעילה מאוד: הם מתארים תופעות באמצעות דימויים, שעוזרים להבין את כוונתם.

כך למשל הם מתארים את הכרסום הכמעט סמוי בכוחה של הדמוקרטיה באמצעות דוגמה מעולם הספורט. כשהחקיקה מנסה לפגוע בשיעור ההצבעה בקרב תומכי האופוזיציה באמצעות כלים משפטיים שנועדו להרתיע יריבים פוליטיים ולהעצים את קולם של תומכי המשטר, אפשר להשוות זאת לשינוי "קל" לכאורה בחוקים של משחק כדורגל. לא מבטלים את המשחק לחלוטין, אלא "רק" קובעים שלקבוצה היריבה יהיו שנים עשר שחקנים במקום אחד עשר. זה הכול… "זה לא אומר שלפעמים הקבוצה היריבה לא תנצח, אבל היא תצטרך להתגבר על מכשולים רבים בדרך. התחרות קיימת, אבל באופן לא הוגן."

דימוי נוסף: כשיש רצף של חוקים "קטנים" ורבים, כל אחד כשלעצמו יכול להיראות זניח: "תיקונים בודדים במסגרת המהלך הכולל של שינוי הסדר המשטרי בישראל." וכך, תוהים תומכי ההפיכה – "מינוי שופטים שמרניים זאת דיקטטורה?" או – "העמדה של סולברג [בענייו צמצום עילת הסבירות] היא קץ הדמוקרטיה?" וכן הלאה. אכן, כל שינוי כשלעצמו נראה מינורי, אבל הם משווים זאת ל"פרדוקס האיש הקירח": אם תולשים שערה אחת מרעמת שיער מלאה, לא תיראה כמובן שום השפעה מיידית, אבל עוד ועוד תלישות שיער כאלה יביאו בסופו של דבר להתקרחות, "וגם אם לא נוכל לחזות במדויק את קצב הנשירה, יעמוד לפנינו אדם קרח בסופו של דבר." ולפיכך – "אתגר מרכזי בנסיגה של דמוקרטיה היא ההדרגתיות". אני מוסיפה לכך את המשל הידוע, שמרבים לאחרונה להזכירו, על הצפרדע ששרויה בתוך סיר מלא במים. כשמתחילים לחמם אותם, הצפרדע לא מרגישה בחום. רק כשנעשה מאוחר מדי, כשהמים כבר רותחים, היא כבר לא יכולה לברוח.

גדרון ורוזנאי מיטיבים להגדיר ולהסביר מהו פופוליזם (התחושה שהממשלה היא בעצם קולו של "העם", גם, ואפילו, אם יש לה אופוזיציה רחבה! אופוזיציה נתפסת כקולן של האליטות: החברתיות – מימין; הכלכליות – משמאל ואפילו משני הצדדים – מהמרכז!), מהו קיטוב (הפער הרגשי התהומי שגורם למצביעים לשנוא את מי שמצביע לצד השני עד כדי כך שאנשים מוכנים אפילו ש"הצד שלהם" ייפגע, אם זה מכאיב "לצד האחר"! אני מוסיפה: באנגלית מכנים את זה בביטוי to cut off one’s nose in order to spite one’s face), ומדוע פופוליזם וקיטוב, ובעיקר – השילוב ביניהם – מסוכנים כל כך? המחברים מציעים דוגמאות רבות לכך, לא רק ממה שקורה בארץ, אלא גם מארצות אחרות. למשל – מפולין, ששם החלישה ממשלה פופוליסטית, בין היתר, את בית המשפט. כי זה אחד הדברים שעושים משטרים פופוליסטים.

התרחשויות מההיסטוריה הקרובה, למשל – סירובו של דונלד טראמפ לקבל את העובדה שנוצח בבחירות נגד ג'ו ביידן – זוכות למסגור, שמבאר אותם היטב בהתאם לתיאוריה של המחברים: טראמפ הפופוליסט בטוח שהוא הדובר הבלעדי של קולו העם, אם כך – אינו יכול להיות מובס! דוגמה נוספת: העובדה שהחוקה החדשה של הונגריה נכתבה באייפד של אדם אחד, יוזף שאייר. הוא עצמו התרברב בכך! אמנם "חוקות אמורות להתעצב דרך שיתוף פעולה רחב וחוצה מחנות", אבל לא במשטר פופוליסטי!

כדאי מאוד לקרוא את הספר ולהבין טוב יותר את מה שמתרחש כאן בשנים האחרונות. חלק מהנתונים (האובייקטיביים לחלוטין!) מעוררי פלצות. למשל – מי העלה בדעתו כי "בעשור האחרון בלבד נעשו בישראל יותר שינויים חוקתיים מאשר בכל ההיסטוריה החוקתית של ארצות הברית, במעלה מ־230 שנותיה"? (וזאת, כך מסתמן, רק ההתחלה).

בטרום ההקדמה כתבו המחברים שהם מקווים שגם מי שאינם מסכימים אתם יקראו את דבריהם.

וזאת הבעיה: באנגלית מכנים זאת preaching to the converted: מטיפים למומרים, אלה שכבר משוכנעים מלכתחילה הם קוראיו ה"טבעיים" של הספר.

אין לי מושג איך אפשר להביא לכך שגם תומכי ה"רפורמה" של לוין יקראו את הספר ויחשבו על הסוגיות שהוא מתאר ומעלה.

הוצאת דביר, אוניברסיטת רייכמן ומרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, 2025
128 עמ'