"הדוד שלי, חזקיה, נרצח כשלמדתי באוניברסיטה. רצחו אותו קונים בחנות השכונתית הקטנה שלו, גברים שבירך לשלום במשך שנים. 

"אבל בכיתי רק כשגדעון אקלוקה, אדם זר לגמרי, נרצח בתחנת המשטרה, שאליה הלך כדי לבקש עזרה, אחרי שהאשימו את אשתו שהיא השתמשה בדף מכתבי הקודש כדי לנגב תינוק שלה את הטוסיק. הסתכלתי על התצלום המגורען, על המראה המקברי. ראש. ראש אנושי. 

"הייתי אמורה לבכות על הדוד שלי, אבל במקום זה בכיתי על אדם זר לגמרי. 

"המילים שלי נשזרו זו בזו מאליהן, כפי שקורה לפעמים למילים, וברגע שסיימתי לדבֵּר הצטערתי שאני לא יכולה לקחת את דברי בחזרה. השתררה דממה. אף אחד בכיתה לא זז בעצבנות, לא נשמעו קולות שיעול קצרים או כחכוחים בגרון ולא נראו חילופי מבטים. 

"ואז דיבר הגבר שכינה את עצמו 'רב־גזעי'.

'יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם. אל תוסיפי עליה.' הוא רכן קדימה מעל שולחן הכתיבה, והביט בי. כל הוויתו שידרה מיאוס, אבל לא מיאוס מהברבריות ומהסבל שחווה דוד חזקיה, אלא מיאוס – ממני. היה בעיניו גינוי מהסוג המחמיר, כשל אדם שמשוכנע שהוא עדּין וצודק. הבטתי בו, נדהמת מכדי להגיב. "'

"'את משתמשת במה שקרה למשפחה שלך, לָאובדן, כמו בכלי נשק. וזה בעייתי,' הוא אמר. סקרתי את הכיתה, כמו שאפריקאים נוהגים לעשות, במבט ששאל – 'מי עוד חווה את מה שאני מרגישה?'

"אחת הנשים תחבה לעצמה את השיער מאחורי האוזן ונעצה מבט קדימה. 

"אחד הגברים הנהן. רבים הפנו את מבטם, במצוקה עמוקה מדי, שנבעה מהפשע שביצעתי, ולא היו מסוגלים להביט בי. נדהמתי כל כך, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. רק דחפתי את הכיסא שלי לאחור, הרמתי את התיק שלי והלכתי משם. אלמלא חשתי שהראש שלי מוצף ושיש לי צלצולים באוזניים, אלמלא נשמט לי הגוף, הייתי שואלת, "אתם לא מרגישים שום דבר נוסף? החדרים שיש לכם בלב לא מספיק מרווחים?"

"הפרופסורית השפילה את המבט אל רשימותיה, ונקשה על השולחן עם העט של האייפד, כמו שופטת־קו שדעתה מוטה כלפי צד מסוים, אך היא מעמידה פנים שהיא הוגנת. 

{העניין היה – לא רק העובדה שהם נפגעו; העניין היה שזה כל מה שהם הרגישו: נפגעים. אמריקנים ליברלים, מתחסדים־עד־היסוד. כל עוד את נוסעת על הרכבת האידיאולוגית שלהם, הם יתעלמו מהרוע שלך. אם את מייצגת משהו מותר, משהו שעבר אישור, יש לך זכות להיות אכזרית".

תרגמה עופרה עופר אורן