על גבו של הרומן מכתבי שחרור כתוב ששחר פלד "רופא צעיר, שהקדיש את רוב זמנו בשנתיים האחרונות לטיפול בלוחמים בעזה".

כשקוראים את הספר ברור לגמרי שפלד משתוקק לספר לנו על מהות המקצוע שבו בחר לעסוק, ואולי בעיקר – לבדוק עם עצמו אם הוא "רופא בשביל אנשים, ולא רק מטפל באנשים כדי להיקרא רופא". כלומר – מה באמת חשוב לו, הסטטוס, או היכולת לעזור, להציל חיים, לרפא?

האבחנה בין שתי האפשרויות הולכת ומתחדדת לאורך הרומן. השאלה שנשאלת שוב ושוב היא – עד כמה רופא הוא איש מקצוע שרואה את המחלה ומתמקד בה בלבד, ועד כמה הוא רואה את האדם החולה ומבין אותו ואת צרכיו הרגשיים, לא רק את אלה הגופניים. האם אכפת לך מבני האדם הללו שהגיעו אליך לטיפול? שואל את עצמו אסף, גיבור הספר, באופנים שונים, לא ישירות. האם מעניין אותך לדעת על המטופל יותר מכפי שהסיכומים הרפואיים והבדיקות השונות מראים? האם מעורבות יתר בחיים האישיים של מטופל או מטופלת מועילה לריפוי, או שמא ההזדהות אתם עלולה אפילו לחבל במקצועיות של הרופא?

על השאלות כבדות המשקל הללו משיב פלד בעקיפין, על ידי כך שהוא מתאר מקרים שונים של חולים שהתאשפזו, על אופן הטיפול בהם, ועל "ה"אבחנות בשחרור", שאתן מסתיים כל פרק.

יש לרומן שני שלדים שעליהם הוא בנוי. השלד הצורני: כל פרק נפתח בכותרת משנה קצרה: סיבת הפנייה, עם תיאור פורמלי קצר של הסימפטומים, למשל – "כאבים באצבעות", "נפילה", "הקאות"  ומסתיים, כאמור, ברגע השחרור מבית החולים. שם הסיכומים אינם דווקא, או רק, רפואיים, לפעמים נכתבים דברים שהם שילוב בין השניים, למשל  – "ניצחון", "דלקת ריאות | צרכים שלא נענו", "ניסיון אובדני (הצלחה) | מחסור באומץ".

השלד השני הוא – העלילה הסיפורית, העוסקת בחייו האישיים של אסף. האם סיפור האהבה שלו עם שרון יצלח? האם יוכל לשמור על קשר עם יעל, אחותו של יניב, חברו הקרוב שנהרג בתאונה אווירית, בדרכו חזרה מגרמניה, לשם טס כדי לנסות להתקבל ככירורג בבית חולים בווירצבורג?

עד כמה מעיב על חייו אותו קשר חברי קרוב עם אדם שנשאר יקר לו כל כך, גם אחרי מותו? האם המוות מעלים את החברות, את הצורך בה, את שלל הרגשות – חיבה עמוקה, רעות, אבל גם תלות, תחרותיות וקנאה – שהיו כרוכים בה?

פלד מבקש, בין היתר, לספר לנו על מה שמתרחש לא רק במחלקה פנימית של בית חולים, אלא גם בנפשו של הרופא.

מצד אחד מרגש להיווכח עד כמה אסף (האם כל הרופאים כאלה?), שאותו אנחנו לומדים להכיר מקרוב, אכפתי, מעורב רגשית, חי את הטיפול בחוליו, עד כמה גורלם משפיע עליו, מרגש ומסעיר אותו, בשתי מילים – עד כמה הם, חייהם, חשובים לו!

יתר על כן – לא פעם מקשר אסף את מה שקורה למטופלים, את מה שהוא לומד מהם, אל חייו, ומפיק מהם לקחים חשובים על עצמו: "כמו המטופלת מאותו בוקר הרגשתי שכל מה שנשאר לי זה לספור את הימים, ולקוות שהלב ילך לפני המוח", הוא אומר לעצמו למשל, ואפילו סופה של העלילה, החלטה שהוא מגיע אליה, נובע מתוך הקשר שנוצר עם אחד ממטופליו.

כל מי שנזקק אי פעם לטיפולו של רופא, במיוחד בבית החולים (ומי לא נזקק להם, במוקדם או במאוחר?) יכול רק להיות מופתע ממידת המעורבות הרגשית שפלד מתאר. "רציתי להאמין שאנחנו יכולים לשנות לאן החיים של אנשים ילכו", הוא אומר לעצמו, ואכן – נאבק, לפעמים גם במערכת, כדי להעניק למטופלים שלו את המענה המיטבי ביותר, לדעתו. מה, ככה זה באמת? עד כדי כך הם מעורבים רגשית? עד שהמחשבות על אפשרויות הטיפול מדירות שינה מעיניהם, רודפות אותם, מטרידות את נפשם? אני רוצה כמובן להאמין שאסף מהרומן מייצג את מסירותם המופלאה של כל הרופאים שפגשתי אי פעם. שהם באמת חדורי תחושת שליחות להציל חיים, לעזור, לרפא. שהם באמת שם מהסיבות הנאצלות שאתן בלי ספק הגיעו אל המקצוע: הרצון העמוק להיטיב עם זולתם. שהתשוקה הזאת לא התפוגגה במהלך השנים. "זה המבט שאני מחפש אצל מטופלים, שנותן לי את התחושה שאני עושה משהו נכון זו המטרה שלי כאן, כבר הסכמתי עם עצמי, להעניק מעט רווחה, ומעט נחת, ומעט תקווה", הוא אומר לעצמו בעקבות הטיפול בחולה שמצבו קשה (אבל גם אסף, כמו שחר פלד, הוא רופא צעיר, בתחילת דרכו. האם הלהט האנושי הזה נשאר גם אחרי שנים רבות במקצוע, או שמא נשחק במרוצת הזמן?)

מצד שני – קצת מפחיד לקרוא את הספר. כי מי שמעדיף להאמין שהרופאים הם לא רק מסורים ונחושים לרפא, אלא גם יודעים בדיוק, או לפחות במידה רבה, מה הם עושים, יכול להיבהל מסיפוריו של פלד.

נכון, אומרים תמיד שרפואה אינה מדע מדויק, אבל – עד כדי כך…?

חלק מהסיפורים של פלד עוסקים בכישלונותיהם של הרופאים. בהתלבטויות שלהם. בחוסר הוודאות. בספקות. בגישושים אחרי פתרונות רפואיים.

אפשר להעריך את הכותב על כנותו, על נכונותו להיחשף כך, כרופא, ומוטב לקרוא את הספר אחרי שמצטיידים במנגנוני ההגנה הראויים: זה רק סיפור, זה לא קשור, ולא יהיה קשור לעולם, אלי או עוד יותר נורא – אל האנשים היקרים לי…

למרות הפחד שהספר עורר בי מדי פעם, קראתי אותו בעניין רב. ובתקווה שלעולם לא אימצא במקום שבו רופאים תוהים מה בעצם השתבש אצלי בגוף, ואיך אפשר לתקן את מה שמתרחש שם, בחשאי…

הוצאת התחנה, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
248 עמ'