כמו שעושה חוקרת המגדר, אפרת אנג'ל קצור, בפתיחה של כל אחד מפרקי ספרה להתיר את הקשר אתחיל גם אני את הסקירה שלי על ספרה בסיפור קצר משלי. הוא קשור בשיער הראש הנשי, ונדמה לי שגם ממנו, כמו מסיפוריה של אנג'ל קצור, אפשר ללמוד לא מעט.

כשהייתי בתחילת גיל ההתבגרות, כבת שלוש עשרה או ארבע עשרה אסרו עלי הורי לסרק את השיער כך שיכסה את האוזניים. בכל פעם שראיתי אותו או אותה מיהרתי למשוך בפחד את השיער לאחור, שמא אזכה לנזיפות, צעקות ולעג. יום אחד, אחרי שרציתי למצוא חן ולהיות ילדה טובה מאוד – תפקיד שהשתדלתי בכל מאודי לגלם – הכנתי שני ספלי קפה והגשתי להם אותו, מיד כשקמו ממנוחת הצהריים. התגובה הייתה (היה לי אז פוני על המצח) – שטף של משפטים מעליבים – שהחביב ביניהם היה "את נראית כמו קוף".

בפרץ של ייאוש ומרדנות, ובעצם – בהרסנות עצמית – הלכתי למקלחת וגזרתי לעצמי את כל השיער (שהיה כמובן ארוך, ודי בהיר, בהתאם לאידיאל היופי הנשי שהוא אחד הנושאים שאנג'ל קצור נוגעת בהם בספרה). כשאימא שלי ראתה מה עשיתי, את ערימת השיער הגזוז על הרצפה ואת הקרקפת שלי, שהייתה מלאה בקרחות מוזרות, היא הפטירה בארס: "מגיע לך!". למחרת היה יום של חסד מיוחד: הרשו לי לא ללכת לבית הספר. לקחו אותי למספרה, כדי שיסדרו לי שם את מה שנשאר. הספרית הייתה המומה: "איך זה קרה? מי עשה לך את זה?" וכמובן לא זכתה לתשובה מניחה את הדעת.

עד כאן הסיפור האישי, שהתפתיתי לספר, כי מחקרה של אנג'ל קצור מעורר כל כך הרבה מחשבות וזיכרונות. 

הרעיון לחקור את שיער הראש הנשי מנקודת מבט פמיניסטית מבריק בעיני. כל הנושאים שהמחקר עוסק בהם מרתקים, כמו גם מסקנותיה של החוקרת.

למרבה שמחתי האישית פותחת אנג'ל קצור את מחקרה בהתייחסות לשלושה מיתוסים מוכרים מאוד, הקשורים בשיער: מדוזה, דפנה ולילית. שמחתי המיוחדת נובעת מכך שאת סיפורה של מדוזה קבעתי כמוטו לספרי מה קרה להגר באילת? 

לי היה ברור לגמרי שהסיפור המיתולוגי הזה מתאר התעללות במשפחה: המקדש שבו נאנסה הצעירה היפהפייה, כזאת הייתה הנפגעת לפני שהפכו אותה למפלצת, הוא – הבית. אתנה שמענישה את הקורבן, דווקא, בכך שהיא הופכת אותה לייצור מבעית עם שיער־נחשים שמאבן גברים, היא בעיניי אמה של הנפגעת. היא מענישה את הקורבן, כדרכן של אמהות במשפחות שמתרחשת בהן פגיעה מינית בילדה.  אבל אנג'ל קצור מדגישה מימד נוסף למראה המפלצתי שמדוזה "זוכה" לו: זה לא רק עונש, היא מקבלת גם עוצמה מיוחדת: מעתה היא יכולה לפגוע בגברים. מי שמביט בה מתאבן, כאמור. עכשיו היא זאת שחזקה! האם אפשר להניח שמדוזה שמחה על היכולת החדשה הזאת? האם לא הייתה מעדיפה להישאר נערה יפה ושמחה? נראה לי שהתשובה מובנת מאליה….

 אנג'ל קצור לא מתעלמת מאף הבט שקשור בשיער הנשי ובוחנת הכול בקפידה ובעניין רב.

איך ייתכן שנשים רבות שמאבחנים אצלן סרטן מתייראות כל כך מפני אובדן השיער הכרוך בטיפולים הכימותרפיים, לפעמים אפילו יותר מאשר מפני המחלה עצמה ומפני סכנותיה? 

מדוע בעצם קרחת לא יכולה להיחשב הצהרה אופנתית מבחירה ומרצון?

מה סוד קסמו של שיער אדמוני? מדוע הוא מסמל בעיני רבים מיניות סוערת ואפילו סגולות של כישוף? מדוע ובאילו אופנים נרדפו לאורך ההיסטוריה נשים ג'ינג'יות? 

ושיער בלונדיני? הוא מסמל טוהר או חושניות? ילדותיות תמימה או משיכה ארוטית? מניין וכיצד צמחו כל התפישות הנוגעות בו? ברבי ומרלין מונרו, ונוס ומריה הבתולה, כפי שהיא מיוצגת בציורים, משמשות נקודות ייחוס שאפשר להסיק מהן מסקנות הנוגעות בתפיסות שונות של שיער בהיר.

ומה באשר לכיסויו של השיער? האם כל מי שבוחרת לעטות צעיף, או כובע, או "בובו" – אותו אימום גבוה שעליו מלפפות נשים את צעיפיהן הססגוניים, מציינים הצטנעות (או צניעות?), או שהם בעצם הצהרה אופנתית וקריאת תיגר נשית נגד הפטריארכיה ותכתיביה?

הפרק העוסק ב"היסטוריה" של השיער האפרו־אמריקני המקורזל העלה בדעתי את ספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אמריקנה. אדיצ'יה מספרת בפירוט רב על התלאות האינסופיות שעוברות נשים שחורות במאמציהן להחליק את שערן כדי שיתאים לנורמות המקובלות בארצן: אלה של נשים לבנות ששערן חלק (ובהיר, ואם לא – הן מזדרזות לצבוע אותו…). אנג'ל קצור מזכירה בין היתר גם את מישל אובמה, שבהיותה אשתו של נשיא ארצות הברית התאימה את המראה שלה בקפידה לזה הרצוי, המקובל, ודאגה ששערה יראה תמיד חלק בלי פשרות. כיום אובמה מתהלכת בעולם עם שיער שמראהו טבעי יותר! מישל אובמה הסבירה לא פעם שגם כך יצא לה מוניטין של אישה שחורה זועמת, לכן, בין היתר, נאלצה להיכנע לנורמות (הלבנות!) המקובלות, בניסיון להקהות את חודה של הביקורת (הכל כך לא הוגנת….) שנמתחה עליה. 

הספר מרתק. הוא לא רק מתאר מצבים, אלא גם ממליץ על דרכי פעולה פמיניסטיות.

לפעמים הוא עושה זאת באמצעות שאלות רטוריות, שרומזות על דעתה של החוקרת, למשל:  "האם נשים שבוחרות שלא לצרוך שירותי מספרה וללכת עם שערן הטבעי מתנגדות לאידיאל היופי הקיים ומייצרות אידיאל יופי שונה?"

לפעמים בהבעת דיעה: "אני סבורה כי כיסוי ראש בקרב נשים דתיות בחברה מודרנית על כל מופעיו השונים והמאבק סביבו מצליח להתיר את הקשר בין מיניות לשיער הראש הנשי, כאשר נקשרות אליו משמעויות אחרות של אסתטיקה, יצירתיות, אוטנומיה ובחירה אישית. הוא יוצר מודל חדש של כוח ועוצמה פנימית, המאפשר להן לברוא את עצמן מחדש, ולייצר אמירה אופנתית דתית המחלצת אותו מסמליותו המינית".

לפעמים אנג'ל קצור מותחת ביקורת ישירה: "המיתוסים על החיג'אב, לדוגמה, יצרו צורות מודרניות של אוריינטליזם שלפיו נשים עם כיסוי ראש נתפשו בעיניים מערביות כמושא לרחמים. השקפות סטראוטיפיות אלה הן בבחינת אבן נגף החוסמת את הדרך לאידיאל פמיניסטי של כבוד הדדי, אחדות, סולידריות, אחווה נשית ומטרות משותפות", ולפעמים היא מביעה דעה שמצביעה ישירות על השקפת עולמה: "גם דמותה של מריה הבתולה, המתוארת לעיתים קרובות בתור אישה ענווה וכנועה המשמשת ככלי להולדתו של ישוע המשיח, יכולה לחשוף נרטיב חיובי של כוח, אומץ לב, ואמונה בלתי מעורערת. למרות היותה אישה צעירה החיה בחברה פטריאכלית, היא מתריסה נגד המוסכמות ומקבלת באומץ את הזמנתו של המלאך גבריאל להפוך לאם המשיח, החלטה המחייבת אותה לסכן את המוניטין שלה, את ביטחונה ואפילו את חייה, שכן היא עלולה להיענש או להיות מנודה בשל היותה בהיריון מחוץ לנישואים (עבירה שיש בה קלון). אמונתה ודבקותה באלוהים מעניקים לה את האומץ לקבל את התפקיד המחייב אחריות והקרבה עצומה ולהגשים את ייעודה". בסופו של הפרק מציעה אנג'ל קצור: "אין דרך ליצור חלופה יש מאין, אך אפשר להתחיל ביצירתה של קריאה נרטיבית אחרת ולשנות את הפרשנות שהפטריארכיה סיפקה", וזאת כבר ממש קריאה לפעולה!

הרעיון להתמקד בשיער ובאמצעותו לומר כל כך הרבה דברים על ההיסטוריה הנשית לאורך המאות, ועל ההשלכות של התפיסות השונות על חייהן של נשים, מקורי ומוצלח מאוד בעיני. 

הוצאת אדמה, 2025
עורכת נועה ברקת
279 עמ'