כַּן השיגור לספרה של סוזן זונטג, Regarding the Pain of Others, שראה אור לראשונה באנגלית ב־2003, הוא הספר שלוש גיניאות שכתבה וירגי'ניה וולף שישים וחמש שנים לפני כן.

זונטג מתחילה את הדיון שהיא מפתחת בספרה כהמשך למכתב תשובה שכתבה וירג'יניה וולף בצורת מסה ארוכה. שלוש שנים חלפו אחרי שוולף קיבלה שאלה, ניסתה להשיב עליה, ופרסמה את שלוש גינאות ב־1938, כלומר – שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. השאלה ששאל אותה גבר (אמיתי או מדומה) הייתה: איך אפשר למנוע מלחמות?

אחד המניעים שוולף ציינה במכתב ההתאבדות שלה, שכתבה שנתיים אחרי שהמלחמה פרצה, היה – הלחץ הנפשי הבלתי נסבל שהמלחמה הפעילה עליה, והתחושה שלא תוכל להמשיך להתמודד אתו. מסתבר אם כן שוולף כתבה בעצם ב־1938 תשובה לשאלה נוספת: מה היה יכול לכאורה למנוע את התאבדותה.

וולף כתבה מנקודת מבט פמיניסטית. לדעתה מלחמות נגרמות בין היתר בשל כך שנשים אינן רשאיות להשתתף באופן פעיל בחיים הציבורים. רק עשרים שנה לפני כן קיבלו נשים בבריטניה את הזכות להצביע בבחירות, אבל דרכן הייתה עדיין חסומה בתחומים רבים. הן לא זכו בהשכלה כמו הגברים, לא יכלו להיות פוליטיקאיות ולא התגייסו לצבא. למעשה, ה"מקצוע" היחיד שזכו בו היה – להיות אשת איש, ולהשפיע על המציאות באמצעותו. חלוקת הכוח והמשאבים הלא שיוויונית בין המגדרים היא, לדעתה, הבסיס שעליו יכול לצמוח פשיזם. אכן, על פי תפיסת העולם הנאצית מקומה של האישה היה – במטבח, או עם הילדים. לא בחיים הציבוריים. (האם אפשר שלא לחשוב על כך שבכנסת ישראל מכהנות כיום עשרים ושתע נשים בלבד? שיש רק חמש שרות – ועשרים ושמונה שרים? סגנית שר אחת? האם אפשר שלא לחשוש מפני ההשפעות ההרסניות שיש למינויו של נשיא פוגע מינית, בארה"ב? האם אפשר שלא להתמלא אימה לנוכח קריסתה של תנועת #MeToo, שמתבטאת בפסקי דין מקלים מאוד על אנסים? האם אנחנו חיים בעידן פוסט־פמיניסטי?)

כדי לבסס את טיעוניה וולף מתארת, בין היתר, תצלומים של זוועות מלחמתיות שהגיעו לידיה, ותוהה אם בני שני המגדרים רואים בעצם בכל אחד מהתצלומים את אותם דברים, ושתגובותיהם הצפויות זהות.

סוזן זונטג לוקחת מכאן והלאה את השאלה, ובוחנת בספרה המאלף היבטים שונים של החשיפה של כולנו לתצלומי זוועות, בעיקר – מלחמתיים.

זונטג שואלת שאלות רבות מאוד, שכל אחת מהן מעוררת מחשבה, ספקות ותהיות. לנו במיוחד, כאן ועכשיו, לנוכח כל מה שמתרחש עכשיו בעזה. את הזוועות  שם אפשר לראות כמעט אך ורק בערוצים הזרים, בישראל בטלוויזיה ובעיתונות "חוסכים" מאתנו כמעט תמיד את מראות ההרס, הילדים המורעבים, הפצועים, ההרוגים. כולנו זוכרים כמובן גם את המעשים הלא אנושיים, את הטבח מעורר הפלצות של השבעה באוקטובר 2023. גם תצלומים משם הגיעו אלינו ונשארו חקוקים בתודעה.  

זונטג תוהה, בין היתר, אם קהו עיניו של הצופה בן ימינו, בעקבות הצפייה במראות זוועה רבים כל כך. היא מלווה את התפתחותו של הצילום המלחמתי ממש מתחילתו, בימי מלחמת קרים, ואחר כך בשתי מלחמות העולם ובוויאטנאם, שאז החלה הטלוויזיה לשדר קטעי וידיאו מהחזית, והיא מעוררת שאלות שקשורות בכל התופעות הללו.

האם, למשל, כל התצלומים היו "אותנטיים" או שחלקם בוימו? (האם כדורי התותח הרבים שנראים על דרך העפר אחרי קרב גדול במלחמת קרים היו שם כשהסתיים, או שהצלם פיזר אותם בכוונה, לצורך הקומפוזיציה?) האם מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים (למשל – תצלומו המפורסם של רוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד ובו חייל נופל ושומט את נשקו ברגע שנורה למוות) מתעדים באמת את המציאות? אולי התצלום מנציח בכלל רגע של תרגול נוהל קרב? מה קורה כשמגלים שתצלום איקוני אחר – חייל המרינס שנושק לאישה צעירה ביום הכניעה של גרמניה – בכלל לא היה ספונטני, כי הצלם העמיד את השניים, שאפילו לא הכירו את זה זה, בתנוחה המבוקשת? (יש, היא מדגישה, מקרים שבהם אין ספק באותנטיות של הצילום: למשל זה של הילדה הוויאטנמית הערומה שנמלטת מהפצצת נפאלם אמריקנית על הכפר שלה).

מה השתנה בצילומי המלחמה כשהמצלמות השתכללו ואפשר היה לקחת אותן לשדה הקרב ולצלם בפילם, שלושים ושש תמונות ברצף? (אין לשכוח שהספר נכתב לפני עידן המצלמות הדיגיטליות, הזמינות כיום אפילו בסמרטפונים). 

האמנם תצלומים ממחישים את הזוועות כדי שמי שאיתרע מזלו, והוא לא היה עד או שותף להם, יוכל באמת לדעת מה קרה, באמצעותם?

מדוע בעצם אין כמעט הנצחה ממוסדת, בתצלומים, של זוועות העבדות בארצות הברית? (לדעתה – הנצחה כזאת תיחשב "מאוד לא פטריוטית", כי תעורר "שוב" תחושות קשות בציבור… ובכלל – שתמיד קל יותר להיות עדי ראייה לזוועות שמתרחשות רחוק, בקרב אנשים שאינם דומים "לנו". אכן, כפי שידוע לנו מהרצח ההמוני של יהודים בשואה, כדי שהרוצחים "יוכלו" לירות בבני אדם חפים מפשע, הם התחילו קודם כל בדהומניזציה של הקורבנות: אילצו אותם להתפשט ולעמוד מולם ערומים, גרמו לכך שיסריחו, ולכאורה "יאבדו צלם אנוש". הם. הקורבנות, לא הרוצחים.) עם זאת, קיימים תצלומים רבים המתעדים מעשי לינץ' מחרידים שעשו לבנים בשחורים. אחד מהם מופיע על כריכתו הקדמית של הספר שלפנינו. (להלן שירה של נינה סימון, שבו היא מתארת את המעשים הללו: "פירות מוזרים" צומחים על עצים: גופותיהם של קורבנות שחורים).

האם בני אדם נמשכים בעצם אל מראות זוועה? (שהרי, כך היא טוענת, הפקקים שנוצרים לצד תאונת דרכים נובעים, בין היתר, מהציפייה לחזות במראה מזעזע. ועוד ראיה: המוזיאונים הגדושים בציורי זוועות של קדושים מעונים מכל סוג).

האם כולנו, לפחות לפעמים, לוקים במציצנות? (בהקשר של התמונות במוזיאונים, מעניינת אבחנתה של זונטג שלפיה באנגלית "we take a photograph", כלומר – "'לוקחים' תצלום", ואילו ציורים "עושים": "make". כלומר – תצלום לקוח לכאורה ישירות מהמציאות (אם כי, כך היא מראה, תמיד כרוך בו המבט של המצלם), ואילו ציורים משקפים את עולמו ותפיסותיו של הצייר. 

מה קורה לאנשים שהתרגלו כל כך לראות תצלומי מלחמות, עד שכאשר הם חווים זוועות אמיתיות שוב אינם אומרים "זה היה כמו בחלום", אלא "זה נראה כמו סרט קולנוע"? (כך אמרו עדים למתקפה על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001).

והשאלה החשובה מכולן: האם תצלומים יכולים להשפיע על המציאות? לשנות אותה? מה באמת אפקטיבי יותר, טקסט, מילים, או מראה עיניים? והרי הבנתנו את מהותו של התצלום תלויה בהקשר המזוהה של הסיטואציה, יש צורך ברעיון מארגן, בזיהוי של הרגע, המקום, ההקשר.

מה שאותי מעניין כרגע במיוחד זאת השאלה – עד כמה כל התהיות הללו יכולות להישאר רלוונטיות גם כיום. בעידן הבינה המלאכותית, כשכבר לא רק משפצים צילומים (זונטג מזכירה את המקום של הפוטושופ בעיבוד המציאות), אלא מייצרים אותם מחדש, בלי שום קשר למציאות.

ברור שמשהו מהותי השתנה בדורנו, ותצלומים שוב אינם יכולים לשמש ראיה למשהו שהתרחש במציאות. עם זאת, אין להתבלבל! לא קיימות "אמיתות רבות" ואין "עובדות אלטרנטיביות". נכון שאפשר לפרש התרחשויות באופנים שונים, אבל המציאות עצמה התקיימה, מתקיימת, ותתקיים. אנחנו לא חיים בשום מטריקס (רק בקולנוע זה קורה…).

הספר תורגם לעברית, אך קראתי אותו באנגלית