עמינדב דיקמן הלך לעולמו ביוני 2022. הוא היה "מתרגם, איש העברית וחוקר ספרות", כפי שנכתב עליו בפתח הדבר לספרו.

עורכי הספר, אריאל הורוביץ ועדו ניצן, שדיקמן היה להם "מורה יקר ואהוב", הם אלה שהחליטו לקבץ את מאמריו, "כתיבתו המחקרית, המסאית והביקורתית, שהתפרשה, כמוה כתרגומיו, על פני ארבעה עשורים", מתוך רצון לשמר אותם ולהביאם אלינו, שכן היה יקר מאוד לליבם. הם ביקשו "להעמיד את תורתו החיה" לנגד עיניהם (ועינינו), וגם "להביע את הכרת התודה העמוקה" שהם חשים כלפיו, "ואת החוב העצום" שהם חבים לו.

דבריהם נוגעים מאוד ללב, וקובץ המאמרים שאספו הוא מתנה אמיתית לכל מי שאוהב את השפה העברית, ובמיוחד – למי שהתחבט בעצמו בתרגום יצירות ספרותית משפות אחרות לעברית (ומן הסתם גם למי שאוהב לקרוא תרגומים כאלה…)

הסוגיות שדיקמן עוסק בהן רבות ומגוונות. למשל – במאמר הפותח – מה "גבולותיו של המתרגם"? עד כמה הוא רשאי למשל להוסיף, להשמיט, לעבד, לשנות? האם כשמתרגמים שירים שנכתבו במשקל מסוים חובה לשמר אותו ולדייק בו בעברית?

כמה מתשובותיו מרתקות ממש. למשל – ההסבר מדוע לעולם אי אפשר שלא להתפשר. שהרי "לו החליף התרגום את המקור באורח שלם, אולי היה מעשה בניית המגדל נשלם בכל זאת" – דיקמן מדבר על מגדל בבל "שכמעט אין מי שלא נתן דעתו עליו בקשר לתרגום" ואת "היות מעשה התרגום צורך כפוי. עונש טרגי". כדי לחזק את דבריו הוא מזכיר סיפור שכתב פרנץ קפקא, "אדם שחי כל ימיו בסימן רב־לשוניות שטרדה את רוחו, בין גרמנית, צ'כית, ורוח הרפאים של היידיש" וחלם ללמוד עברית. לסיפור, הנושא את השם "מגדל בבל", משרבב הסופר את המילה "מתרגמים" כמי שהיו בין העוסקים בבניית המגדל, בזמן שהבונים עסקו בתכנון מגורי הפועלים… המילה "מתרגמים" כמובן לא מופיעה במקור המקראי, והיא נוטלת בעצם את עוקצו של הסיפור: "המתרגמים לא באו לעולם בעקבות חורבן המגדל, כי אם היו שם עוד לפני שנבנה, בהיותם חלק מ'המצב האנושי'", ולכן – על פי קפקא – המגדל לא ייבנה לעולם, שהרי "בוניו זונחים את תוכניתם ומפנים את מרצם לשכלול מגורי הפועלים".

אבל תרגום נחוץ לנו, נכון?

כדי לאשש את ההנחה הזאת מצטט דיקמן את דבריו של הבלשן הרוסי רומן יאקובסון: "שפות נבדלות אלה מאלה לא במה שהן יכולות להביע, אלא במה שהן מוכרחות להביע". למשל, מסביר יאקובסון סוגייה שמוכרת לי היטב, אישית: כשמתרגמים את הסונטות של שייקספיר לעברית אין ברירה אלא להחליט מתי לתרגם you ללשון זכר ומתי ללשון נקבה! אכן, "אין ההכרעה באה בנקל", כדבריו המצוטטים של שמעון זנדבנק.

כשתרגמתי את הסונטות הקפדתי הקפדה טהרנית וקומפולסיבית על הפנטמטר הימבי, (אם כי לא בשלבי התרגום הראשונים: בספר מה המים יודעים על צמא שמופיעים בסופו תשעה עשר תרגומים שלי לכמה וכמה משוררים כמו ג'רר מנלי הופקינס, הרומנטיקנים ביניהם קיטס, וורדדוורדת' ואחרים, ועד לקרל סנדברג, שכתב במאה ה־20, מופיעים גם כמה ניסיונות ראשוניים שלי לתרגם את הסונטות של שייקספיר. את עניין המשקל שכללתי בשלב מאוחר יותר, תרגמתי מחדש את המתורגמות־כבר והקפדתי, כאמור, על המשקל, כפי שאפשר להיווכח בספר מהיפים מכל נתבע המשך). לא כל המתרגמים שקדמו לי בתרגום הסונטות של שייקספיר הקפידו על המשקל. דיקמן מסביר שזאת עשויה להיות בחירה מודעת, לא רשלנות גרידא, שכן יש אסכולה תרגומית שלפיה היצמדות למשקל עלולה לפגום בתוצאה השירית, בחינהּ ובטבעיות שלה, ועלולה גם להביא כמעט בהכרח לוויתורים על מרכיבים חשובים אחרים שיש בשיר.

"התרגום הוא מעצם טיבו כמין יבוא", מוסיף דיקמן, ותוהה מה קורה אם מי שעובדים ב"תחנות המכס" מחמירים, ולא מרשים להכניס "כל סחורה זרה"?

אכן, יש מי שראו בעברית ממלכה שיש להתרומם אליה, ובשל מעמדה המקודש כמעט היא דחתה בעצם "את רעיון התרגום הספרותי כפי שהוא מוכר לנו היום". מדהים.

גם הפרקטיקה שהייתה נהוגה – "לגייר" טקסטים כמידת האפשר, ולעברת את שמות הדמויות המתורגמות – "רם ויעל" במקום רומאו ויוליה או "איתיאל" במקום אותלו, בתרגומו של זלקינסון, נובעת בעצם מאותו איסור של "המוכסים" להעביר ללשון הקודש טקסטים חילוניים, והגיור היה מעין פשרה או כניעה לתכתיבים הללו… מתרגמים לעברית סברו ש"משימתם להביא לקוראים רק את שמותר להם לקרוא"… ובכל מקרה, כשמתרגמים טקסט לעברית, מעלים אותו בדרגה… (איזו אתנוצטריות…)

משעשע לקרוא ולהבין איזו דרך עשתה השפה שלנו, וזאת סוגיה נוספת שדיקמן מרבה לגעת בה מזוויות ונקודות מבט שונות. האם, למשל, יש לתרגם לעברית לשון מדוברת? אחת מתשובותיו: "צריך היה להיאבק על העברית המדוברת ועל הסגנון הממוצע ולפרוץ את הגבולות שניצבו לפניהם", ובד בבד גם "להיאבק על משלביה הגבוהים של העברית"! כדי להדגים זאת מביא דיקמן (במאמר הראשון שכתב בחייו, כשהיה בן עשרים ואחת בלבד!) שתי דוגמאות לתרגומו של מנחם בו אייר, ליצירה רוסלאן הנאמן שנראה לו בסך הכול "יופי", עם הסתייגויות: "למה 'מאי נפקא מינה' ו'ערוות אמך'(!) בדיאלוג בין נגר לאישה פרולטרית פשוטה?"… והוא מציע להיעזר למשל בלשונו של חנוך לוין "ךתרגום סאטירה בת ימינו". מעניין!

במאמר "על סודה של נשיקה ולו מבעד למטפחת" הוא מציין, באותו עניין, את "האיזון העדין, וכאן מותר אף לכתוב 'מסתורי', בין מה שהיינו מכנים, בלשוננו, 'תרגום מילולי' ו'תרגום חופשי'".

במאמר הזה הוא עומד על טיבם של תרגומים בכלל. האם תרגום "מדויק", שכולל הכול, ממש הכול, הוא ערובה להצלחה? ואולי לפעמים דווקא "תרגום שמילות המקור הומרו בו במילים שונות, מהן 'בלתי מדויקות' עד מאוד, יהיה הצלחה שאין למעלה מהימנה?" (כן!)

בהקשר זה הוא מצטט שיר מופלא של אוסיפ מנדלשטם שמתאר איך "עכשיו, בו ברגע", מישהו מתרגם את שורות שירתו לתורכית או ליפנית, ו"חודר לחדרי נשמתי". שהרי התרגום אמור להיעשות כמעשה ניסי "של חדירה פלאית לחדרי החדרים של נשמת השיר והמשורר". כל כך יפה! כל כך מרגש!

אם נשוב לעניין הדיוק בתרגום: מה שקובע, מצטט דיקמן את אורי צבי גרינברג, ואי אפשר שלא להסכים אתו, זה – שבתרגום "נוצר שיר עברי טוב, טוב כל כך, עד שהוא בא במקום המקור האנגלי…"

כל העניינים שהספר נוגע בהם הסעירו וריגשו אותי. וברגעים מסוימים הצחיקו ממש. למשל – דבריו שלפיהם המצאה שירית של כותבים ביוונית העתיקה הנוגעת במשקל שירי שקולה בחשיבותה "להמצאת הגלגל"….

הפרק על האחים קרמאזוב של דוסטוייבסקי הוא פנינה פרשנית מאירת עיניים, והמאמר שהקדיש לאביו, המתרגם שלמה דיקמן, הוא שיר הלל לא רק של בן לאביו, אלא גם של תלמיד למורהו. כשקראתי את הפרק לא יכולתי שלא לחשוב שגם שני עורכי הספר שלפנינו עשו מעשה דומה: דיקמן מספר לנו על אביו, והם מאפשרים לנו להכיר אותו עצמו, ללמוד ממנו, ולדעת שזכינו.

מוסד ביאליק, 2025
204 עמ'
עורכים: אריאל הורוביץ ועדו ניצן