השמחה נראית בעיני – דווקא עכשיו, בחשכה האיומה – כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאוד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש.
פעמים אני חושבת שהמחנך הנפלא ביותר הוא השמש… ללא רוגז וקוצר רוח, מבלי להידבק בצער ובייסורים שמסביב, הוא מאיר, מאיר ומחמם את הכל. לו היו בי הרבה אהבה, סבלנות וחוס!
את מלכה אינני אוהבת די, וגם את עליזה לא תמיד, ואת לאה. מלכה מוזרה, יש בה צורך חולני להיות נעלבת, עד שפעמים אינה מבטאה אותיות כדי להיות מגוחכת.
כשפוגעים בה במשחק היא מיללת בקולי קולות. מנחשת אני את המחזות האפלים שראתה מימי ילדותה הראשונים בבית. אך אין בי די שמש בשבילה. יודעת אני גם מה שעבר על לאה עד שסורס רוחה הגאה, היקר.
שמעתי על אביה השיכור של עליזה (שותה החשיש), ואין בי חום ושמחה בשבילן. פעם לימדה אותי ילדה איך לראות ללב. הייתי חולה וגערתי ברבקה מאוד, יותר ממה שהיתה ראויה.
היא הקשיבה ברצינות לדברי הזועפים, כשגמרתי חיבקה אותי חיבוק חזק חזק ושאלה: 'מדוע המורה עצובה היום?', מבלי להיפגע מאי הצדק שבהתנהגותי.
התביישתי בפניה. לו יכולתי ללמד אותן את השמחה שיש במראה אדם חי, את האושר שיש אפילו בצורה פרימיטיבית של אבן, היה קצת אור נזרק בלבן.
לו אפשר היה לבאר להן את קסם גוף האדם מראשו ועד רגליו – שעוצב בכוח וברוך כזה, את יקר העיניים המאירות אפילו במעמקי מרתף חשוך, מתועב, שאין בו גרגיר שמים – היתה השמחה מצילה מן העינויים שמסביב, מן האכזריות שמקיצה גם בנו מתוך עצבות רעה.
אכן, מרגש ונוגע ללב, אבל האם יש שמחה שבכוחה להביא אור ותקווה לחטופים במנהרות, או משפחותיהם, היוצאות מדעתן בדאגה שאינה פוסקת? האם יש אור שיוכל לגרש את האפלה הנוראה שמפיצה ממשלה הלוחמת באזרחיה?
אין
טקסט מרגש מאוד, כנה מאוד, ללא הסתתרות מאחורי מלים יפות.
המבט אל השמש, וכשמכירים את עולמה הרוחני-המיסטי של זלדה, זה מבט רב עוצמה, גם מבחינה דתית.
נכון. אני תוהה אם יש בו היכולת לעזור לנו למצוא נחמה. באמת לא יודעת.
לא חושב. אני גם לא חושב שהוא יסייע לקהל דתי, יש בו פתיחות "מסוכנת" מדיי, "חשיפת סודות".
כן…
מי יודע כמה ילדות שהיו גוערים בהן פעם, מלגלגים ובזים, היו בעצם אוטיסטיות (כמו מלכה הנזכרת כאן)
נכון. וה"עצלנים" היו כנראה עם לקויות למידה. אפשר היה, עם התערבות נכונה, לעזור להם, אבל תייגו ולא פעם גם השפילו. הכרתי גבר מצליח מאוד שבגיל 70 פרץ בבכי כשנזכר איך המורה ירדה עליו. היה דיסלקסי. ואדם מוכשר במיוחד. אבל את הפגיעות ההן לא שכח.