"חיי הנצח הפכו את כולם לדמויות מסרט מצויר", כותבת ביומנה קארי, אישה בת אלמוות שנושאת בתפקיד הרם והמפחיד של "חרמש". 

קטעי היומן שלה ושל חרמש נוסף, דוגרד שמו, משובצים ברומן Scythe, כלומר – חרמש – פנטזיה לבני הנעורים. 

אז איך קרה שקוראת כמוני, בקרוב בת שבעים וארבע, קוראת ספר כזה, שמלכתחילה לא מיועד לשכמותי?

ההסבר פשוט מאוד: הנכד האהוב בן השלוש עשרה, שמתפעל כל כך מהספר, מפציר בי כבר מזמן לתת לעצמי את ההזדמנות וליהנות מספר שבוודאות, כך הוא סבור, יעניין אותי.

זה אותו נכד שבהיותו בן ארבע וקצת, שאל אותי – "איפה הייתי לפני שהגעתי לבטן של אימא?" תשובתי, "אני לא יודעת…" לא סיפקה אותו. היא גם הייתה תקדימית. עד אז ידענו לענות על תהיותיו ולהשביע את סקרנותו. (בהמשך הגיעו שאלות אחרות שהותירו אותי נדהמת. למשל – "דגים חולמים?"…). "איך זה שאת לא יודעת?" הוא ניסה להבין, וכשעניתי ואמרתי "לא לכל שאלה יש תשובה" הוא הרהר רגע והשיב: "ואלה השאלות הכי מעניינות…"

אכן.

כשהתחלתי לקרוא את Scythe הבנתי מה מושך אותו אליו, שכן מדובר מצד אחד בסיפור עלילתי מורכב ורב תפניות, אך בה בעת גם ביצירה פילוסופית, שמנסה בעצם לברר מה מקומו של המוות בחיינו, לבחון – האם הוא מוסיף להם משהו? או רק גורע? 

במציאות הנפרשת בספר בני האדם הצליחו לגבור על המוות. בגופן של הבריות מותקנים חלקיקים שמרפאים כל פציעה ומשככים כל כאב. לפיכך גם כשמישהו מנסה להתאבד, או כשבני אדם נוהגים זה בזה באלימות, עד כדי הריגה – מתואר למשל מקרה שבו ילדה דחפה את בת כיתתה לכביש וזאת נדרסה "למוות" – בעצם לא קורה לנפגע מאומה, או לפחות – לא נוצר נזק שאינו בר תיקון. 

כמו בסרט מצויר, שבו הייצור הנרדף נהרג שוב ושוב, ובסצינה הבאה הוא חוזר כמו חדש, כך גם בני האדם – שלושה ימים אחרי שהילדה ההיא נדרסה ואושפזה בבית חולים משקם, היא חזרה לעצמה, ולחייה הרגילים. (זה לא מונע מהילדה התוקפת להרגיש אשמה).

בני האדם חיים, כאמור, לנצח, לפיכך הם מגיעים להיות בני מאות שנים, ומדי כמה זמן מאחזרים את עצמם ושבים לאחור לכל גיל שהם בוחרים, אבל אין להם אפשרות לחזור לגיל הנעורים (למה שמישהו ירצה בכלל לחזור להיות בן עשרה? תוהה אחת הדמויות, בקריצה ישירה לקוראי הספר שמן הסתם מזדהים עם ההסתיגות…).

אבל מה עושים כדי למנוע פיצוץ אוכלוסין? 

אהה. לשם כך פיתחה האנושות מנגנון משוכלל מאוד שבו "נפטרים" מאנשים מסוימים, "קוצרים" אותם. וזהו תפקידם של החרמשים: להחליט את מי הם מבקשים לקצור, ולהרוג את הקורבן, אחת ולתמיד. מהמוות הזה כבר לא שבים.

בני האדם מבועתים מפני הקוצרים. אמנם רוב הזמן רובם לא ייתקלו בהורגים הללו, כי מספרם של הנקצרים קטן מאוד בהשוואה עם שיעורי התמותה שהיו נפוצים בעידן הקודם, אבל הקוצרים, שמתהלכים בבגדים שונים מהאחרים – גלימה מיוחדת ועוד סממנים שמבדילים אותם מבני האדם הרגילים – מפחידים מאוד.

הם לא צריכים להסביר את בחירותיהם, אבל הם אמורים לקצור בהתאם למקרי המוות שהיו נפוצים בעבר. כך למשל הורגים מדי פעם גם ילדים, אם כי לעתים רחוקות מאוד, אבל כן הורגים קבוצה שלמה של נוסעים בטיסה, או בני נוער שפעלו בטיפשות המוכרת לנו, ונהגו בשכרות… (אם כי רוב החרמשים "קוצרים" אנשים באקראי, ורק הקפדנים שביניהם שומרים על ההנחיות…)

אחד החרמשים בוחר בשני צעירים, סיטרה ורואן, כדי לאמן אותם, עד שאחד מהם יוסמך להיות חרמש. אמת המידה שעל פיה בחר בהם הייתה – אי נכונותם הבולטת לשמש בתפקיד.

הוא אמנם נושא אתו יתרונות משמעותיים: בני המשפחה של החרמש זוכים לחסינות מפני קציר, הוא עצמו זוכה ליראת כבוד, מותר לו לקחת כל מה שהוא רוצה מכל אדם, בלי שתהיה לאיש שום זכות להתנגד לו, והחרמש חסין כמעט לגמרי, אבל יש גם תנאים מחמירים. אסור לו למשל להביא ילדים לעולם, והוא חייב לציית לעשרת הדיברות של החרמש. (אחת מהן – כתיבה רצופה ויומיומית של יומן, שאמור להיות חשוף בפני כל קורא שהוא).

סיטרה ורואן מגלים שהם בעצם בתחרות. מתמרנים אותם כך שבסופו של תהליך החניכה אחד מהם ייבחר לתפקיד, ומשימתו הראשונה תהיה להרוג את האחר… כמה קשה! הגורל המשותף קירב ביניהם, הם מחבבים זה את זה ומתנגדים בכל ליבם לבצע את הרצח המצופה מהם!

אספקט מעניין נוסף ברומן הוא קיומו של כוח על ששמו Thunderhead (קראתי את הספר באנגלית כך שאני לא יודעת איך השם תורגם לעברית). זוהי בעצם בינה מלאכותית משוכללת ביותר, שיודעת הכול, רואה הכול, זוכרת הכול. מהרגע שתינוק מתחיל לפתח תודעה, הבינה המלאכותית הזאת קולטת ומתעדת כל מה שהוא חושב, רואה, רוצה, ושומרת את כל המידע הזה במאגריה. בני אדם רגילים יכולים להיעזר בה ולשאול אותה כל שאלה (החרמשים מוגבלים במגע אתה), והיא מכוונת את האנושות, ממלאת את מקומם של כל שלטונות החוק, ומסדירה את אורחות חייהם של בני האדם. אין עוד ממשלות, משטרה, פוליטיקה, אין מלחמות, בתי משפט, סכסוכים… בכול שולטת הבינה המלאכותית.

יש לזכור שהספר ראה או לפני תשע שנים, ב־2016. רוב האנשים לא ידעו כמעט כלום על ה־AI שבימים אלה הולך ותופס מקום נרחב יותר ויותר בחיינו. מדהים לחשוב שניל שוסטרמן חזה את קיומה של המכונה ואת מלוא הפוטנציאל של יכולותיה – אמנם שכלל אותה מאוד, אבל אני מניחה שגם הוא נדהם כיום לנוכח ההתפתחויות האחרונות שמתרחשות במציאות, לא בדמיונו הפורה… (ההווה בספר מתרחש אגב 270 שנה אחרי שהאנושות התגברה על המוות. ההתגברות על המוות התרחשה ב־2042… האם חזה שוסטרמן את העתיד שלנו בעניין זה?).

הספר הוא רק ראשון בסדרה, ויש אחריו עוד שלושה ספרי המשך. לא נראה לי שאקרא אותם, אבל היה בהחלט מעניין לגלות מה מעסיק את בן השלוש עשרה, ומה מושך את לבו. 

אחת השאלות הרבות שהספר שואל היא – האם חיי נצח יובילו בהכרח לשעמום ולניוונה של האמנות? "איש אינו יוצר עוד שום דבר בעל ערך", סבורה אחת הדמויות בספר, ומתעוררת התהייה – איך נראים חיים שאין בהם עוד למה לשאוף, מציאות שבה כולם עסוקים רק בתחזוקה עצמית? 

וגם: "איך נראו החיים בעידן התמותה? גדושי תשוקות, חיוביות ושליליות. הפחד הגביר את האמונה. הייאוש העניק משמעות להתעלות הנפש. אומרים שאפילו החורפים היו קרים יותר באותם ימים, והקייצים – חמים יותר"…

כשאביו של בן השלוש עשרה היה כבן ארבע, הגיל שבו מתחילים בדרך כלל לחשוב על המוות ולפחד ממנו (עד שלומדים להדחיק, להכחיש, להשתמש במנגנונים…) הוא שאל אותי – למה מתים? התשובה היחידה שיכולתי להעלות בדעתי הייתה – כי ככה יש לחיים משמעות.

ובזה נסתפק כולנו, כנראה. 

.

בעברית: