תיקון טעות: יומיים אחרי פרסום הטור לראשונה הובהר לי שהוצאת הספרים ששמה "עברית" אינה זהה להוצאה המקוונת e-vrit, לפיכך הספקולציה שלי שלפיה הספר ראה אור בפלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין שגויה.

לא הייתי צריכה להגיע אל אחרית הדבר שבספר, או לקרוא ריאיון עם מחברו, כדי לשער שלא במקרה ראה אור בהוצאת e-vrit, שמציעה פלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין, פחות או יותר.

היה לי ברור שאף הוצאה לאור ישראלית "רגילה" לא הייתה מעוניינת בספר. ומודה שגם לי הייתה לפעמים הקריאה קשה מנשוא. ממש מייסרת.

שי יחזקני עשה בספרו מהלך מרתק, יוצא דופן ומקורי. לאחר שנודע לו שארכיון צה"ל "משמש לפעמים שומר סף של הנרטיב הרשמי בישראל", ולאחר שהבין שעובדיו של הארגון "אינם מבקשים להסתיר את המידע" הטמון בו מאויבי המדינה,  "אלא מאזרחי ישראל היהודים עצמם", החליט לצלול לתוך הארכיון ולגלות מה יש שם. לצורך כך פתח במאבק משפטי, כדי לקבל לידיו את המסמכים שהארכיון סירב לחשוף. 

כמו כן, "עקף" אותו מדי פעם, וחיפש חומרים בארכיונים נוספים: זה של יד טבנקין, או של התנועה הקיבוצית, ומצא מסמכים רבים.

המקור העיקרי שעליו נשען לטובת הספר שכתב היה – וזה כשלעצמו הפתיע אותי מאוד – הצנזור הצבאי. זה שנהג לפתוח את מכתבינו, ולהותיר על המעטפות מדבקה שחתמה בחזרה את החיבור השסוע שבין חלקיהן.

אני זוכרת היטב את המכתבים ההם, שהגיעו אלי ללונדון: חברתי האהובה אירית כבר התגייסה לצבא, ואני, צעירה ממנה בשנה, הייתי שקועה עדיין בבחינות הבגרות, לפני שחזרתי ארצה והתגייסתי. לשתינו היה ברור לגמרי תפקידה של הצנזורה: לנטר את הדואר היוצא מהארץ כדי, כך האמנו בכל ליבנו, לוודא שלא דולפים "סודות צבאיים". אהה, איזו תמימות! 

כשהתחלתי לקרוא את הספר שאלתי עוד אדם, מבוגר ממני בשנתיים, מה היה תפקידה של הצנזורה, וגם הוא העלה מיד את עניין הסודות הצבאיים.

ואם כך – מדוע נפתחו באותם ימים (אמצע עד סוף שנות השישים של המאה העשרים) גם המכתבים שלי אליה? אילו סודות צבאיים יכולתי לחשוף ממקום שבתי בבירת אנגליה? (מקריאת הספר הבנתי שזאת הייתה הפרקטיקה. לפעמים אפילו מכתבים בין אזרחים לבין עצמם נבדקו על ידי הצנזורה!)

הספר שלפנינו גילה לי את הסוד המדהים: תפקידו העיקרי, אם לא הבלעדי, של הצנזור היה לעקוב אחרי עמדות הציבור, לנתח אותן, ולדווח עליהן לשלטונות! 

חזקני סקר אלפי מסמכים, העתקים של מכתבים שנשלחו מהארץ ואליה, של יהודים וערבים, וגם את חוות הדעת של הצנזור שהסיק מסקנות כוללות ועסק, למעשה, במחקר סוציולוגי מתמשך.

תוכנם של המכתבים לא פעם מזעזע בעוצמות בלתי נסבלות.

לתחושתי, שי חזקני מבקש להציג בספרו אג'נדה לא לגמרי סמויה, ולתקף אותה בעשרות, אם לא מאות, ציטוטים, בעיקר מתוך מכתבים, אבל גם – פקודות יום והודעות לציבור: שהערבים לא נסו סתם כך, בלי סיבה, במהלך מלחמת העצמאות. שצה"ל לא רק עודד אותם, אלא גם הפחיד אותם מאוד, ושהפחד שלהם היה לגמרי מוצדק, לנוכח מעשי הזוועות שהדעת אינה סובלת שעשו חיילים יהודים באוכלוסייה הערבית. האלימות, כך מראה חזקני, הייתה מגמתית, מכוונת, ולוותה לא פעם גם ברציחות, עד כדי מעשים שאי אפשר אלא לכנות אותם במילה המבעיתה "טבח". 

לתחושתי, אם נבחן לאיזה צד נתונה אהדתו של המחבר, נסיק שהוא ניצב בעמדותיו יותר לצד הפלשתינים, מאשר לצד היהודים. שהוא מזדהה עם מצוקתם של פליטים שגורשו לבלי שוב. שהוא מבין את געגועיהם, את כמיהתם לשוב למולדתם, ושהוא זועם מאוד על העוולות שנעשו להם. (הוא מציג ראיות גם להתפכחות של חיילים יהודים שהגיעו לארץ ישראל כדי להילחם: מתנדבי גח"ל מארצות המערב כי חשו דחייה כלפי נורמות ההתנהגות של ילידי הארץ והמתנדבים שהגיעו כציונים נלהבים ממרוקו, כי נתקלו – כך אפשר להיווכח מהמכתבים שהוא מצטט – בגזענות קשה מצד האשכנזים. בניגוד למתנדבי מארצות המערב, שחלק גדול מהם עזב את הארץ ושב לארצות הולדתם, את אלה שהגיעו ממרוקו הגביל הממסד ולא אפשר להם לעזוב, בין היתר על יד כך שלקחו מהם, כך מספר לנו חזקני, את דרכוניהם!)

היו מקומות שבהם לא יכולתי שלא לציין לעצמי: כן, עוול חמור נעשה לבעלי אדמות ערביים שבשנים הראשונות עוד ניסו למשל להגיע להסכמים עם מכרים או בני משפחה שנשארו כאן, כדי שאלה יעבדו את אדמותיהם וישלחו להם את הכסף, אבל – אבל! – אני לא יכולה לשכוח שגם בני המשפחה שלי נאלצו להגר ולהשתקם במקומות רחוקים ממולדתם, ואני לא מתכוונת רק לצד של ניצולי השואה, אלא גם על הסבא שלי שנס על נפשו מדמשק, שם נולדו הוא והוריו וסביו, ושאת ההסכם עם שותפו הערבי הפר הלז, למעשה עשק אותו מכל רכושו, שהבטיח לשלוח אליו ארצה את תמורתו! שם היה אליאס פסח אדם אמיד, בעל נכסים. כאן כבר התקשה למצוא את מקומו ולהתפרנס בכבוד. חייהם של בני הדור הבא אחריו כבר נראו שונים מאלה שלו. הם כבר התאקלמו והתבססו במולדתם.  

התגלגל לידי סרטון וידיאו שצולם בשנות התשעים. הוא מתעד את הסבתא שלי, נור, שמספרת איך חבר ערבי עשק אותם שם, בדמשק. היא מדגישה שהצליח במזימה רק מכיוון שהיו יהודים!

נור ואליאס, חיו אמנם בעיר הולדתם דמשק, אבל מסתבר שבשלב כלשהו קנו שתי דירות בתל אביב.

את הדירות ההן, בניגוד לעצות הטובות שקיבלו מקרובי המשפחה, מכרו, כדי לחכור כמה חלקות אדמה משובחות, עצומות בגודלן – "כמה כפרים", לדבריה – כדי לזרוע בהן חיטה, ולהרוויח הרבה כסף.

אבל השותף הערבי, שהיה לכאורה חבר קרוב ובן בית (בקטע אחר בריאיון היא מספרת שגר אצלם ממש ולאורך זמן, עד כדי כך היו מיודדים) גזל מהם הכול: כשהיבול נקצר הורה להם לא לבוא, והסביר שהתושבים שבסביבה, כלומר – הערבים – לא יראו את נוכחותם בעין יפה.

וזהו. כל כספם ירד לטמיון.

מהסיפורים של סבתא נור אפשר להבין עד כמה לא בטוחים חשו שם, בסוריה, היהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, הערבית.

אבל אני הרי אמרתי לו מראש שתהיה בעיה, כי אנחנו יהודים, והוא ערבי, היא אומרת בשיחה המצולמת – פחות בכעס ויותר בהשתוממות, שלא התפוגגה גם מקץ כמעט שישים שנה!

אי אפשר שלא לחוש בעוצמה רבה עד כמה זכויותיהם, למעשה – עד כמה עצם קיומם – הותנו ברצון הטוב של סביבתם. עד כמה היו נטולי הגנה, בהיעדר מדינה שתשמור עליהם.

עד כמה היו נתונים לשרירות לבם של השכנים הערבים, בעלי הבית והמקום.

עד כמה ידעו שהם זרים. שהם סוג ב'. שאין מי שיערוב לשלומם.

ואז, ב־1947, פליטים חסרי כול, הגיעו (ברגל!) לארץ ישראל, וייסדו בה מדינה.

לי אין ספק שקיומה של מדינת ישראל מוצדק לחלוטין.

עם זאת, אני מודה: כיהודייה, כישראלית, היו בספרו של שי חזקני חלקים קשים מנשוא. למשל – חיילים התפארו במכתביהם באכזריותם הרצחנית ותיארו אותם במכתביהם לקרובי משפחה וחברים. קראתי ולא האמנתי. 

ופחות מכך, ובכל זאת – גם הם מזעזעים מאוד – התיאורים של הגירוש בכוח; של תמימותם של חלק מהפליטים הערביים, כפי שהיא מתבטאת במכתבים שהצנזור תפש, קרא והשתמש בהם לצרכיו. מסתבר, למשל, שבמשך זמן רב עוד המשיכו להאמין בחסדם של היהודים, בצדק שתגלה המדינה המתוקנת, מדינת ישראל, שבלי ספק תניח להם לשוב לבתיהם.  

בחלקיו הראשונים של הספר מראה חזקני מה היו המוטיבציות של היהודים להגר לארץ ישראל ולהילחם עליה (עוד לפני מלחמת העולם השנייה), ואיך נאבקו נגדם מתנדבי "צבא ההצלה" בהנהגת קאוקג'י, שהגיעו לכאן מארצות ערב כדי לעזור לבני עמם. 

הוא מתאר למשל את שאיפתם של היהודים "לחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים", כלומר, להיות שוב "גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט" (כמו בתקופת התנ"ך) , כפי שכתב נורדאו כבר ב־1903. (אחד העם לעומתו האמין כי "ייחודם של היהודים הוא עליונותם המוסרית, שירשו מנביאי ישראל", ולאו דווקא כוח הזרוע).

האומנם אימצו יהודי אירופה "את נקודת המבט הקולוניאלית האירופית", ולכן החליטו להתחזק בגוף ולהגר לארץ ישראל? 

"מגייסים בשירות שתי התנועות הלאומיות הצליחו לשכנע אלפי יהודים וערבים לעזוב את בתיהם ולבוא ולהילחם על פיסת אדמה רחוקה שלא ידעו עליה הרבה", כותב חזקני, ואני תוהה אם הוא באמת מאמין שליהודים לא הייתה הצדקה מלאה להקים לעצמם מדינה ריבונית שתגן עליהם מפני אנטשמיות שנמשכה מאות שנים, ושיאה היה, כמובן, בשואה. 

אני מניחה שחזקני ישיב שגם אני עברתי אינדוקטרינציה של המדינה. 

המחשבות על מי שהיו אמורות להיות הסבתא והדודה שלי ש"נספו" (נרצחו!) במטהאוזן מקשות עלי להסכין עם עמדתו. למרות הכול. כי מה שקרה שם, באירופה, כמו גם כל הרדיפות האנטישמיות שקדמו לשואה (וששוב צצות ועלות מכל עבר), קרה באמת, ואני, כן, עברתי "אינדוקטריציה" של קורבן בכוח או בפועל.

חרף הסתייגויותי, קראתי את הספר בנשימה עצורה. חלק מהראיות שהוא מביא מסמרות שיער. אני סבורה שחשוב לקרוא אותו, למרות הכאב הרב שהוא מסב. 

שם במקור: DEAR HOMELAND – Censored Letters from the 1948 War

 

תרגום לעברית: דפנה ברעם, שי חזקני
הוצאת עברית 2023
337 עמ'