בינואר 2025 הוא, ג'יי די ואנס, יושבע לאחד התפקידים הרמים ביותר בעולם: סגן נשיא ארצות הברית. בהתחשב בגילו של הנשיא הנבחר, ובמצב בריאותו (אין לי שום מידע מוסמך, אבל אי אפשר שלא להבחין: טראמפ סובל מעודף משקל, מתבלבל, מתנשף ומתנשם, נאלץ להישען על הפודיום כשהוא מדבר. והוא בכל זאת כבר בן שבעים ושמונה), האפשרות שיהפך בתוך הארבע שנים הבאות לנשיא ארצות הברית בפועל לא נראית מופרכת.
עד שטראמפ בחר בו לא ידעתי עליו מאומה. כשהגיע לקדמת הבמה התברר שהוא צעיר מאוד, רק בן ארבעים; שהוא "מוזר" (אי אפשר למשל לשכוח את דבריו המטומטמים על "נשות החתול" ואת שם התואר המפוקפק שהדביק לו בעקבות זאת טים וולז, מי שנהפך למועמדה של האריס לסגן הנשיא); שהוא אופורטוניסט לא קטן, שהרי הודה כי אמנם הוא ריפובלקני, אבל לא תמך בטראמפ בבחירות הקודמות ובכל זאת לא היסס לקבל עליו את המועמדות; שהוא שאפתן מאוד, בלי ספק נושא את עיניו אל התפקיד הרם ביותר, ושאת העימות הטלוויזיוני נגד טים וולז צלח כמעט בלי דרמות (למעט הודאתו בפועל שהבחירות נגד ביידן לא באמת זוייפו, בניגוד לציפיותיו ולטענותיו של הבוס החדש שלו. מנקודת המבט של מתנגדי טראמפ אפשר לראות בכך דווקא נקודה לזכותו של ואנס…).
עם היבחרו נודע לי גם על ספר מצליח מאוד שפרסם ב־2016, כלומר כשהיה רק בן שלושים ושתיים. הסתקרנתי והחלטתי לקרוא את הביוגרפיה, שנמכרה במאות אלפים כבר בשנה שראתה אור, ומאז – במיליונים רבים.
וזה לא מפתיע, כי – להפתעתי הגמורה, שהרי תמכתי בכל ליבי (ובליבי בלבד, שהרי אין לי זכות בחירה בארצות הברית…) בהאריס ובוולז – ספרו של ואנס יוצא מהכלל. נוגע ללב. מדויק, וכן במיוחד.
ואנס מתאר בו את הדרך הכמעט בלתי אפשרית שעשה מילדות במשפחה לא מתפקדת ועד למקום שאליו הגיע כשהיה בתחילת שנות השלושים לחייו: עורך דין מצליח ונשוי באושר. (וזאת הייתה רק ההתחלה, כמובן, שהרי בעוד כחודש הוא יימצא באחד הצמתים החשובים ורבי העוצמה ביותר בעולם).
את המושג Hillbilly המופיע בכותרת ספרו אי אפשר לתרגם לעברית במילה אחת. על פי מילון רב־מילים זהו "בן כפר, אדם שמוצאו מאזור כפי נידח (משמש ככינוי גנאי)".
ואנס לא מסתיר אף סוד מצער ועצוב שקשור בבני משפחת המוצא שלו. סבתו הרתה את בתה הבכורה כשהייתה בת שלוש עשרה, לנער בן שש עשרה. הם נמלטו מבתיהם, והקימו ביחד משפחה אומללה למדי. ואנס לא מהסס לכנות את סבתו "מטורפת". מספר על כך שסבו היה אלכוהוליסט. שאמו הייתה אדם לא יציב, מכורה לסמים ולקשרים כושלים עם גברים – היא נישאה חמש פעמים, וואנס מסביר שלמד לא להיקשר לאף אחד מהם, כי ידע שעד מהרה יהפוך לבן זוג לשעבר.
אביו ויתר עליו בילדותו המוקדמת. אחד מבעליה של אימו אימץ אותו, אבל תוך זמן קצר נעלם וואנס לא פגש אותו עוד.
הוא יודע על הרבה מאוד אחאים למחצה שיש לו מכל עבר – אבל מכיר רק את לינדסי, שמבוגרת ממנו בחמש שנים. למעשה גם היא לא אחות "מלאה" – הם חולקים רק אימא משותפת, אבל מאז ומתמיד הייתה לינדסי העוגן היציב בחייו, דמות שיכול היה תמיד להישען עליה, גם בימים שהיא עצמה הייתה עדיין ילדה שלקחה על עצמה אחריות, בתקופות שאמם נעדרה למעשה מחייהם.
אז איך בכל זאת הצליח? למד? התפתח? נעשה עורך דין?
למעשה, אפשר להבין שוואנס כתב את הספר בדיוק כדי לנסות ולהשיב על השאלה הזאת.
ולפני כן – להדגיש את חומרת הבעיה שהחברה האמריקנית מתמודדת אתה: העוני והפיגור החברתי והתרבותי המזעזע של שכבות גדולות באוכלוסייה.
למזלו האישי של ואנס, כך הוא מראה בבירור, אמו, סבו וסבתו היו אמנם אנשים בעייתיים מאוד, אבל בכל זאת היה בהם מה שאיפשר לו להינצל: הם אהבו אותו אהבת אמת; הסבא והסבתא העניקו לו תמיד יציבות ותחושה של שייכות; והם טיפחו ועודדו את השאיפה שלו ללמוד ולהצליח בבית הספר.
מן הסתם היה לו, לוואנס, גם מזל גדול, כי נראה שהוא מוכשר במיוחד. אבל בנסיבות חיים אחרות כנראה שלא היה מצליח למצות שום דבר מהפוטנציאל הטמון בו.
הוא מסביר ומראה שוב ושוב עד כמה חשוב לצאת לחיים עם מה שמכונה "הון חברתי": למשל – לטפח רשת של קשרים, שרק באמצעותם אפשר באמת למצוא משרה ראויה (ולא, הוא מדגיש שהתחוור לו, אי אפשר למצוא עבודה באמצעות מכתבי פנייה למקומות העסקה אפשריים); להבין קודים חברתיים (לראיון עבודה יש להתלבש כיאות…, בארוחות חגיגיות יש להכיר את נימוסי השולחן המורכבים וההכרחיים). כל אלה דברים שילדי עניים לא מצוידים בהם ולא יודעים אותם.
ואנס לא מתבייש במורשת שלו. הוא שב ומתאר את הצדדים היפים בעיניו של אותם Hillybillies: השמירה הנחרצת על כבוד בני המשפחה, הנאמנות המוחלטת, הנכונות להיאבק למענם. אבל אותן תכונות, כך הוא מראה, יכולות גם לסכן את מי שעובר לתוך מעמד אחר, גבוה יותר מזה שבו גדל (והרי רק מוביליות חברתית יכולה לאפשר את מימוש "החלום האמריקני"[1]).
ואנס מתאר בכנות את הקושי שלו להתגבר על כעסים, את הצורך שגילה ללמוד מבת זוגו להפסיק להילחם כל הזמן, כפי שראה ולמד מבני משפחתו הגרעינית: לא צריך לצעוק ולצרוח כל הזמן, אפשר ומוטב לתת אמון, לברר קונפליקטים בשיחה, לא בניתוק מגע במקרה הטוב, או באלימות, במקרה הרע…
כשקראתי את הספר חשבתי על קמלה האריס, שסיפרה במהלך מסע הבחירות שלה על היותה בת למשפחה קשת יום, ולפיכך על יכולתה להבין את המצוקה של בני מעמד הפועלים. בכך היא כמובן שונה מדונלד טראמפ שירש את כל הונו (ואז כשל בעסקיו: בין השנים 1991 ו־2009 נאלצו למשל בתי קזינו שבבעלותו להכריז שוב ושוב על פשיטת רגל…), אבל בתחרות בין קמלה לוואנס על מי גדל בילדות קשה יותר הוא כנראה "מנצח" בגדול. היא אמנם בת למהגרים שהתגרשו בילדותה, אבל שניהם היו אקדמאים מצליחים שיכלו לטפח אותה ולהעניק לה את הדחף לשאוף ולהצליח. איש מהם ודאי לא איים ברובה ציד על אויבים מדומים או אמיתיים, כפי שנהגה לא פעם לעשות סבתו של ואנס, ואימה לא התמכרה להירואין ונותרה הומלסית כמו אימו…
השאלה היא מה יעשה האיש הצעיר ורב העוצמה הזה בשנים הבאות כשיהיה צמוד לדונלד טראמפ. הוא ידע לעלות מתחתית השוליים החברתיים ולהגיע אל פסגת העולם. האם נוכחותו לצד האיש המוזר, הנרקיסיסט, הבלתי צפוי בעליל, תציל את האנושות? האם אישיותו המצטיירת בספרו, ניסיון החיים שלו והרגישות שהוא מבטא ברהיטות ובכנות אכן מבטאים את דמותו? והם יעמדו לכולנו, בבוא שעת מבחן אמיתית?
ימים יגידו.
|
|
[1] מושג המתאר הצלחה וביטחון כלכלי שאמורים להיות בהישג ידו של כל אזרח בארצות הברית, מכאן המושג "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות",
יפה כתבת ואפילו עוררת תקווה למרות הכיאוס הגדול שטראמפ מביא איתו……..
הלוואי…