אדם קיי, “ללא מרשם רופא”: מעניין, ולרוב – משעשע…

את ספרו הראשון של אדם קיי, This is Going to Hurt קראתי ברגשות מעורבים של צחוק וייסורים. קיי תיעד בו את התהליך שהביא לפרישתו מהמקצוע שרכש בעמל רב: רופא גניקולוג. הוא ניצל את הבמה שקיבל כדי למתוח ביקורת על המערכת להכשרת רופאים, כפי שהיא מתנהלת באנגליה, ובכלל. הספר הראשון היה כתב האשמה חריף מאוד כנגד מערכת הבריאות הבריטית: השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים.

מאז קנה לעצמו אדם קיי שם עולמי. הספר הראשון עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה, שנושאת את שמו, והוא המשיך וכתב עוד שלושה ספרים נוספים, מלבד זה שלפנינו: זה הולך לכאוב בחגים, האנטומיה של קיי, והרפואה המופלאה של קיי.

לא קראתי את השלושה שהופיעו לפני ללא מרשם רופא, אבל שמחתי לשים את ידי גם עליו. כשקראתי אותו תהיתי אם יש עוד סיפורים באמתחתו של אדם קיי, וכמה הוא עוד יוכל להמשיך ולסחוט את הלימון הזה, חייו האישיים, והתהליך שעבר: ההתפכחות שלו וההבנה שהוא גיי (נגעה ללבי מאוד תגובתה של סבתו, כשסיפר לה על כך לראשונה), אחרי שהתאמץ לקיים קשר הטרוסקסואלי, ונשא אישה שאהב אבל לא נמשך אליה, רק משום שאיננה גבר…; הבולימיה שלקה בה; הכורח להיאבק בלחץ של הוריו שיחזור לעסוק ברפואה, גם אם חש שאינו מסוגל לעשות את זה; האונס שעבר, ותוצאותיו הנפשיות המחרידות; הפחדים שלו מבתי חולים בכלל, לא רק כאיש מקצוע, ומרופאים בפרט; החרדות החברתיות שלו; הצורך להחליט אם הוא רוצה להביא ילדים לעולם, ואיך כל זה יכול להיות משמעותי לי כקוראת.

גם בספר שלפנינו משתדל קיי לגייס את כל מה שהוא יודע כדי לומר – שוב – דברים נוקבים על מערכת הבריאות הבריטית.

כך למשל הוא מספר כיצד בתחילת מגיפת הקורונה נפגש עם שר הבריאות (שקרא את ספרו הראשון) והפציר בו לנקוט צעדים: “לא התיימרתי להיות נוסטרדמוס של הווירולוגיה – פשוט הסתכלתי על הנתונים שקיבלתי מחברים, מבני משפחה וקולגות בבתי החולים ובמרפאות בקהילה. לא משהו מורכב במיוחד, אלא שהממשלה משום מה לא הצליחה לעשות אותו בעצמה.” הוא מאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים מתושבי בריטניה, שכן “במקום לעשות (א) – את הדבר הלא נכון או (ב) את הדבר הנכון מוקדם מדי” הם – כך הסביר לשר הבריאות – בחרו באופציה ג’: “לעשות את הדבר הנכון מאוחר מדי”.

אכן, דברים נוקבים. עם זאת, הוא מוצא גם את ההזדמנות והיכולת למצוא במערכת הבריאות הבריטית לא רק פגמים, אלא גם מעלות – וזאת בהשוואה עם מה שקורה בארצות הברית: במהלך ביקור תיירותי במיאמי נפצע קיי אחרי שחבט בחלון זכוכית. בבית החולים שאליו הובל הבין לאשורה את הזוועה שבשיטה הנהוגה בארצות הברית:

“אחרי שבבית החולים רשמו את שמי ואת תאריך הלידה שלי, השאלה הבאה הייתה איך אני עומד לשלם על הטיפול. זאת כנראה שאלה מתקבלת על הדעת. הם בכל זאת מנהלים עסק, גם אם הוא מעט בזוי מבחינה מוסרית. ג’ הודיע להם בשמחה שיש לנו ביטוח נסיעות: הרי אנחנו אנשים בוגרים ואחראים. ואז הוא העביר את השרביט אלי כדי שאתן להם את הפרטים. כולם קיוו שבאותו רגע אני אשלוף את מספר הפוליסה באורח קסם מתוך בגד הים שלי. אבל אני ידעתי רק לומר שהביטוח הוא שירות חינם שקיבלתי דרך הבנק שלי. פקידת הקבלה הסתכלה עלי כאילו הצעתי לשלם לה בתיונים והציעה להעביר בזריזות את כרטיס האשראי שלי ‘ליתר ביטחון’. הביטוח יוכל להחזיר לי את הכסף בהמשך. ג’ ניסה מיד לריב איתי על בסיס האפשרות המוחשית מאוד שאנחנו בעיצומה של צרה גדולה במדינה זרה בלי ביטוח, אבל אני עדיין דיממתי כמויות די דרמטיות של דם ולכן, כדי לדחות את המריבה, עניתי בקול החלוש ביותר שהצלחתי להוציא מעצמי.

כשאתה מטופל בשירות הבריאות הלאומי בבריטניה, כל מה
שצריך בדרך כלל לדאוג לגביו הוא הבעיה שבגינה הגעת לקבל
טיפול, ואולי גם אם יש מנה טבעונית בתפריט בית החולים. כשאתה מטופל באמריקה, יש ממד נוסף של ריגוש: השאלה אם תשרוד, ואם יהיה לך בית לחזור אליו. הרופא שאל אותי אם אני רוצה צילום של היד. בבריטניה זה נוהל קבוע שנועד לוודא שרסיסי זכוכית לא חדרו למפרק – אבל זה היה עולה לי עוד אלף דולר, אז הם היו חייבים לשאול… וגם אם אני רוצה שהפצע ייסגר בדבק כירורגי או בתפרים. דבק ייתן תוצאה קוסמטית טובה יותר, אבל הוא הרבה יותר יקר. הרגשתי כאילו קניתי ספה ועכשיו מנסים לדחוף לי גם ספריי לניקוי רהיטים (הלכתי על האופציה הזולה והשלמתי עם גורל מר שבו לעולם לא אוכל לעבוד כדוגמן כפות ידיים).

גם ברופאים לא קינאתי. להכניס עלות למשוואה בעת השיחה
עם המטופלים זה פשוט לא… הולם, איכשהו, ואני שמח מאוד
שמעולם לא הייתי צריך לעשות את זה במהלך הקריירה הרפואית שלי. על אף הכשלים של שירות הבריאות הלאומי בבריטניה, הדרך ההוגנת ביותר להחליט מי מקבל טיפול היא “כולם”, והדרך הטובה ביותר לטפל בכולם היא “באופן שוויוני”. בארצות הברית, לעומת זאת, טיפול רפואי אינו זכות אלא סחורה שמתמקחים עליה עם חברות ביטוח.”

אכן, מסתבר שמערכת הרפואה בבריטניה טובה – יחסית! – אבל, כותב קיי, “אנחנו עדיין לא יכולים להיות בטוחים ששירות הבריאות הלאומי לא יופרט בעוד חמש שנים, שלא נצלול למערכת ביטוחית לא הוגנת שמיטיבה בעיקר עם הפוליטיקאים לשעבר הישובים בכיסאות הדירקטוריונים של חברות התרופות”.

כל זה מעניין וחשוב.

גם סגנון הכתיבה של אדם קיי משעשע מאוד, ברובו, כפי שאפשר להיווכח מהציטוטים שלעיל.

ועם זאת הרגשתי פה ושם אי נוחות מסוימת, נוכח הצורך הכפייתי שלו לא רק להצחיק כל הזמן, אלא גם לעשות את זה לפעמים בוולגריות. למשל, אללי, הוא מתאר משגל סוער, שבו “חדר לתוך המעי הגס” של הפרטנר שלו, ליתר דיוק – של מי שהיה סטוץ ללילה אחד. או כשהוא מספר: “זמן קצר לפני כן התחלתי לגלח את הביצים. פרוצדורה מלחיצה מאוד גם בשביל מי שליטש את מיומנותו הכירורגית במשך שנים”. אוי. על זה אפשר בהחלט לומר: too much information.

יש עוד כמה בדיחות מפוקפקות מהסוג הזה, אבל למרות זאת, לרוב מדובר בכתיבה בהחלט משעשעת, מרובת פאנצ’ים ושנינויות. בסופו של דבר, קראתי אותו, לרוב, בהנאה ובעניין.

השאר תגובה