ספרה של גלית אטלס, פסיכולוגית ילידת ישראל שחיה ומטפלת בניו יורק, חשוב אולי במיוחד למי שלא מבין מדוע נפגעי טראומה חייבים “לחשוף” את סודותיהם. (לאחרונה נדהמתי מתגובה בפייסבוק לסקירה שלי לספר I’m Glad My Mom Died: “לא יודעת מדוע אנשים חושפים את הגדמים שלהם לעיני כל?” כתבה הגולשת. הזדעזעתי מהתוקפנות שנחשפה במשפט אחד קצר ומיתמם. אפילו מעצם השימוש במילה “גדמים” – כלומר, אליבא דאותה גולשת – פגמים שיש להתבייש בהם ולהסתירם, ולא מכאובים נפשיים, עוולות שיש צורך לחשוף אותן כחלק מתהליך חיוני של ריפוי. ובכלל, מדוע יש לצפות שאנשים יסתירו “גדמים”? רק משום שהם מפחידים או מזעזעים את מי שלא “זכה” להם? האם האדם שסובל מה”גדמים” על לא עוול בכפו צריך להתבייש בהם? או שהזולת אמור לחוס עליו, לראות אותו ולהעניק לו נחמה?)

כבר בהקדמה לספר אטלס מסבירה: “מאז שנות ה-70 מאשרים מדעי המוח את הממצאים הפסיכואנליטיים, שלפיהם הטראומה של הניצולים – אפילו הסודות האפלים שמעולם לא דיברו עליהם – משפיעה השפעה של ממש על חייהם של ילדיהם ושל נכדיהם”. כך למשל מצאו החוקרים כי קיימים “הבדלים בדפוסי ההופעה של הורמון הדחק אצל צאצאיהם של ניצולי שואה לעומת קבוצת השווים שלהם, מה שאולי מעיד שקיימת אצלם נטייה להפרעות חרדה. עוד מצא המחקר כי צאצאים בריאים של ניצולי שואה, כמו גם צאצאיהם של אנשים שחיו בתנאי שיעבוד, של חיילים קרביים ושל הורים שעברו טראומה גדולה, נוטים יותר לגלות תסמינים של הפרעת דחק פוסט־טאומטית בעקבות אירועים טראומטיים או אחרי שנחשפו לתקרית אלימה”. כן, מסתבר שההבדלים הפיזיולוגיים, ועימם הנטייה לסבול מחרדות, עוברים מדור לדור, גם בלי שיסופרו במשפחה!

בפרק הסיכום אטלס כותבת כי “כל מסע מתחיל בהחלטה לחפש, לפתוח את הדלת, ובמקום להפנות עורף לפגיעה מן העבר, להתקדם לקראתה. אנחנו בוחרים לפרוק את הירושה הרגשית שלנו, להיות פעילים בהפיכתה של גזירת גורל לייעוד. סודותיהם של אנשים אחרים נהפכים לחידות שלנו, והסודות שלנו בהכרח ימצאו מקלט ויסתתרו בנפשותיהם של אנשים אחרים.”

לי, כמי שחשפה את סודה – אפשר לקרוא על כך במאמר שכתבתי, שהתפרסם בכתב עת של הקרייה האקדמית אונו: “מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו”) – היה חשוב במיוחד לקרוא את דבריה של אטלס, שכן היו בעברי בני משפחה שהאשימו אותי כי פגעתי לכאורה בבני משפחה צעירים אחרים, בכך שגיליתי להם (ולעולם) על הפגיעה בי. לא שחשבתי אי פעם שטעיתי כשסיפרתי, אבל תמיד טוב לקבל תוקף נוסף, ועוד מחקרי, להחלטות הקשות מנשוא שהחלטתי: “ככל שהסודות מוסתרים יותר, אנחנו נעשים זרים יותר לעצמנו,” היא כותבת, “מוחזקים בשבי ופוחדים מהחירות להכיר ולהיות מוכרים,” ולא רק הנפגעים עצמם סובלים, אלא גם צאצאיהם, גם אם אינם יודעים מה מקור הסבל!

הזדהיתי במיוחד עם המשך דבריה. אטלס כותבת כי “רוחות הרפאים של העבר חיות בלא־מודע שלנו, במידה מסוימת כולנו שומרי הסף של הדברים שהם הס מלהזכיר.” לא יכולתי שלא לחשוב על שיר שכתבתי זמן רב לפני שקראתי את הספר (השיר טרם פורסם): סונטה שמסתיימת בשורה: “כִּי רוּחוֹת רְפָאִים לֹא הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד”…!

בין ההקדמה לפרק הסיכום מביאה גלית אטלס סיפורי מקרים של מטופלים, שבכל אחד מהם חשף הטיפול את הסוד המשפחתי הממאיר שרק הנגיעה בו איפשרה למטופל או למטופלת למצוא את כוחות הנפש הדרושים להתמודדות עם משברים שנקרו בדרכם,  ולהמשיך בחיים שיש בהם עושר ומשמעות: צעירה שחיי המשפחה שלה נהרסו בגלל סוד ממאיר שנשאה סבתה; אישה אחרת שסוד מהשואה העיב על חייה, וחשיפתו הקלה עליה; אישה שאיבדה את חברתה הקרובה אחרי שזאת חלתה בסרטן, וההתמודדות של שתיהן עם המחלה חשפה סודות עבר מעיקים, ועוד סיפורי מקרים.

לאורך הפרקים אטלס מצטטת תיאוריות ומחקרים שעוזרים לה לבאר נקודות שונות הקשורות בטיפול, כאלה שיכולות להאיר גם פינות אפלות בחיי הקוראים. למשל: “הפסיכואנליטיקאי הצרפתי אנדרה גרין טבע את המונח ‘האם המתה’, המתייחס לאם לא נגישה, שבדרך כלל סובלת מדיכאון ונעדרת במובן הרגשי. גרין תיאר אם שעברה טראומה ונשארה מרוחקת ומתה מבחינה רגשית. הוא הסביר שבדרך כלל המוות הרגשי של האם הוא תוצאה של אובדן, והילד או הילדה מתאמצים במשך כל חייהם להתחבר אליה, לאושש ולהחיות אותה. כל ילד כזה יחווה חרדת נטישה חזקה ויתעקש ליצור חיבור עם אמו. הוא יעשה הכול כדי להרגיש קרוב אליה, עד כדי ויתור על חלקים מעצמו”.

דוגמה נוספת: “פרופ’ יולנדה גמפל מאוניברסיטת תל אביב זיהתה את מה שהיא מכנה ‘הרדיואקטיביות של טראומה’, מטפורה השאולה מתחום הפיזיקה הגרעינית. המונח מתאר את ההשפעות האימתניות וההרסניות שגורמים מעשי זוועה על רקע סוציו־פוליטי. איננו מוגנים מפני השפעתם של אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, במקומות רחוקים, גם אם לא חווינו אותם על בשרנו ואיננו יודעים את פרטיהם. כמו נשורת גרעינית, הקרינה הרגשית והגופנית של האסון מתפשטת ומגיעה אל חייהם של הדורות הבאים. היא מתגלה בצורה של תסמינים רגשיים וגופניים, המזכירים טראומה, בצורה של מתקפה על חייו של האדם. העבר מותיר עקבות מכל עבר. סודות מודחקים נהפכים לאימה חסרת שם. הם דרים בנפשנו כמו קרינה, נטולי צורה, צבע וריח. הנפש אינה יכולה למנוע את פלישתם של היבטים הרסניים מהעבר לתוכה…”

ערכו העיקרי של הספר מבחינתי בכך שהוא נותן תוקף לדברים שאני בעצם כבר יודעת. מן הסתם הוא יכול גם לחדש לקוראים אחרים.

תרגמה מאנגלית: עידית שורר

Emotional Inheritance, Galit Atlas