גילה אלמגור, "הקיץ של אביה", "עץ הדומים תפוס": טוב לקרוא שוב!

בן העשר וחצי אמר מיד, להפתעתי: "אבל זה לא ספר חדש, כבר קראתי אותו…" ולא היה מעוניין לקרוא אותו שוב, ולשתף אותי בדעתו.

גם אני כבר קראתי – ומזמן – את שני הסיפורים הללו, שכתבה גילה אלמגור. זכרתי עד כמה התרגשתי מהם, כמו גם, כמובן, מהסרט "הקיץ של אביה" שבו גילמה אלמגור את דמות אמה, ובכל זאת, ובניגוד לנכד, החלטתי לשוב ולקרוא אותם.

גיליתי שיופיים לא התפוגג במרוצת השנים, ואולי אפילו נוסף משהו לעוצמתם, להשפעתם עלי כקוראת, לעצב ולכאב, אבל גם לחסד המיוחד שניחנו בהם.

מאז שהקיץ של אביה ראה אור לראשונה נהפכה סצנה מתוכו למטבע לשון: "מי מפחד מהקיץ של אביה?" שואלים בבלוג שכותבו מספר בו על אירוע שאף אחד מהמוזמנים לא הגיע אליו; הכותרת "הקיץ של אביה – גרסת הפייסבוק" הופיעה במאמר ב"ישראל היום", המתאר חשש של ילדה בת עשר שאיש לא יגיע למסיבת יום ההולדת שלה, וב-ynet הופיע מאמר שכותרתו "הקיץ של אביה: חתונה על המונדיאל זה סיכון" שמסביר מדוע לא כדאי לקבוע מועד של חתונה במהלך משחקי כדורגל חשובים. הכול יודעים שהביטוי "הקיץ של אביה" נלקח מהסצנה הבלתי נשכחת בספר, ואחרי כן – בסרט, שבה האם פגועת הנפש מכינה לבתה הקטנה חגיגת יום הולדת, שילדי השכונה לא הגיעו אליה.

סצנת יום ההולדת שבסרט אף זכתה במקום הראשון במצעד 70 הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, וגילה אלמגור סיפרה כי היא "כמעט אחד לאחד כמו שהיא נעוצה בזיכרון שלי."

יכולתה של אלמגור לספר את סיפורה העצוב, הנוגע כל כך ללב, העניקה לו פשר ומשמעות, במובן הוויקטור פראנקלי של המילה. אלמגור נתנה בו את רשות הדיבור לא רק לעצמה, הילדה היתומה מאב שנאלצה לגבור על התמודדויות קשות מנשוא; היא העניקה קול גם לילדים אחרים שנאלצים להתגבר על ילדות בלתי אפשרית, ולצמוח ממנה אל חיים של הצלחות, מימוש עצמי והישגים.

הסיפור השני, "עץ הדומים תפוס", מתרחש ארבע שנים אחרי "הקיץ של אביה". עלילתו נפרסת בתוך פנימייה לילדים שאיבדו את משפחותיהם, רובם – בשואה, ואחרים, כמוה, כאן בארץ ישראל. הסיפור נפתח בוויכוח המוכר היטב לכל מי שחי בשנות החמישים, או חקר את אותה תקופה: "האם על ממשלת ישראל לקבל פיצויים ממשלת גרמניה על פשעי הנאצים או לסרב?" זכור היטב "נאום השילומים" שנשא מנחם בגין בינואר 1952, ובו טען, בין היתר, כי הסכם השילומים אינו מוסרי. האם לילדה כמו אביה, גיבורת הסיפור, שנולדה בישראל, יש זכות להביע דעה? ומה יטענו חבריה לפנימייה, אלה שנולדו וגדלו שם, באירופה, ואיבדו בשואה את הוריהם ואחיהם?

הסוגיה היא רק הרקע ההתחלתי לשני סיפורים אנושיים הנפרסים בפנינו ב"עץ הדומים תפוס": האחד – סיפורה של יתומה שאביה, כך התברר, נשאר בחיים ואיתר אותה, והיא אמורה עכשיו לנסוע אליו לפולין, והאחר – זה של ילדה שגבר ואישה טוענים שהם הוריה, אבל היא מסרבת ללכת אליהם.

בשנות החמישים התגלו סיפורים רבים כאלה, וגילה אלמגור מיטיבה לתאר אותם, את סערות הנפש שגרמו, כמו גם את הווי החיים המיוחד בפנימייה, ששימשה בית חלופי לילדים.

מרגש מאוד לקרוא על הקשרים האמיצים שנוצרו שם, בפנימייה, ואיך הילדים החוסים בה נהפכו למשפחה חלופית, תומכת ואוהבת. הסיפורים כתובים היטב: בונים את המתח ההולך וגובר, ואת ההתרה. אין בהם בהכרח נחמה ישירה, שכן לא לכל סיפור יכול להיות סוף טוב, אבל בכל זאת, גם כשעלילת החיים עצובה להפליא, יש בכתיבתה של אלמגור ממד חשוב מאוד של חסד. אנחנו נוכחים שאפשר להתחזק ולתמוך בזולת, גם כשהמציאות מרה וקשה מנשוא, ולומדים מה כוחה המרפא של האהבה.

טוב עשתה הוצאת עם עובד שהוציאה שוב לאור את שני הסיפורים היפים והחשובים הללו. יש לקוות שדור חדש של קוראים יזכה להגיע אליהם ולקרוא אותם. למרבה השמחה, בסופו של הספר נוספו אחרית דבר מאת תמר הוכשטטר, וכמה תצלומים מתוך הסרט, כמו גם איורים מאת מריאנה רסקין, שפזורים לאורכו.

2 thoughts on “גילה אלמגור, "הקיץ של אביה", "עץ הדומים תפוס": טוב לקרוא שוב!”

השאר תגובה