לאוניד לוינזון, כך כתוב בגב הספר, עלה ארצה ב-1991. הוא אם כן ישראלי בהגדרה, אבל גיבור ספרו החדש שלום אלוהים! חי במין שטח הפקר, מה שמכונה באנגלית – noman's land: – ארץ שאיננה שייכת לאיש, מחוז ששולטים בו כיסופים אל מה שלא היה, איננו ולא יהיה. אמנם הוא גר בישראל, אבל מרבית האנשים שהוא פוגש, שכנים, מכרים, עמיתים לעבודה, הם, כמוהו, ילידי ברית המועצות-לשעבר. אפילו כשהוא נוסע לחופשה בסיני ורואה אישה צעירה ויפה ששוכבת לצדו על מיטת שיזוף, הוא פונה אליה מיד ובטבעיות רבה ברוסית, וכמובן – לא טועה. היא אכן משם.

לוינזון כותב ברוסית, וספריו מתורגמים לעברית. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים ברחבי העולם. על ספרו ילדי פושקין זכה ב-2015  בפרס לרומן הכי טוב בשפה הרוסית שנכתב מחוץ לגבולות רוסיה, מטעם מועצת התרבות של סנט פטרבורג.

ספרו החדש, שלום אלוהים!, מרגש, מצחיק ומעורר מחשבות. במרכזו לבורנט שרואה בעצמו משורר, ומרבה לצטט שירים של גדולי המשוררים הרוסים. שמו ואדים, או ואדיק, כפי שמכנים אותו באינטימיות מי שמרשים לעצמם לנהוג בו בלשון קרבה, אבל למען האמת אין בחייו אף אדם קרוב באמת. בבדידותו מרבה ואדים לשוחח עם אלוהים, והדיאלוגים הללו הם מופת של שנינות ואירוניה.

הנה אחד המשעשעים ביותר:

"אלוהים, איפה אתה? אני כבר לא יכול להיות לבד. אני עייף ! אני עצבני! אין תשובה על אף שאלה: למה אתה לא עונה ? פגעתי בך ? אתה כאן? לאן נעלמת? איך אוכל לדעת שאתה פה? אתה בריא?"
"נשבר לי ממך, ואדים!" נשמע קול עייף. "קום!"
ואדים קפץ מהספה.
"ועכשיו הכה בקיר עם מַטֶה."
"אבל אין לי מטה!"
"אז תכה עם הרגל."
"איפה בדיוק ?"
"איפה שאתה רוצה."
ואדים רץ לעבר קיר האורווה והכה בו.
מהקיר יצאו מים: בהתחלה קילוח דק, ואחר כך זרם עז.
"מה עכשיו?" שאל ואדים בדריכות.
"מה זאת אומרת? תזמין אינסטלטור!"

כך מצטיירת הרליגיוזיות הצינית של לוינזון: הוא פונה אל אלוהים, וזה מחזיר אותו אל קרקע המציאות שבה הוא אינו משה רבנו, והנס שלא התרחש הוא רק חור בקיר.

כשוואדים נתקל בדת בחיי היומיום, יש לו מה להגיד. כך למשל הוא מתווכח עם משגיח הכשרות בבית החולים שבו הוא עובד:

"למה אתה זורק את ארוחת הבוקר שלי?" "אצלנו פה כשרות." התקוממתי: "זוהי כפייה דתית!" "כן," – הסכים הרב. – "יש לנו מדינה חופשית!" – "לא לגמרי." – "אז אני אתלונן עליך לאלוהים!" – הרב ירד מהפסים: "אתה כופר!" – "אם אני קיים" –
עניתי לו "אז האלוהים צריך אותי, לא פחות מאשר אותך!"

וכך למשל הוא מספר על דיאלוג בין אישה דתייה לעולה מרוסיה:

– את מרוסיה ?
– כן, מרוסיה.
– יהודייה ?
– כן, יהודייה.
– מקווה שאת מקיימת את מצוות הטוהרה.
– עם בעלי כן. – אני עונה. – עם המאהבים לא…

אי אפשר שלא לצחוק. הדיאלוג מזכיר כמובן את אחת מעבודותיה של זויה צ'רקסקי, שבה משגיח כשרות נחרד לגלות ראש של חזיר בתוך סיר בישול בבית של בני זוג שמבקשים להתגייר…

לוינזון מפליא לבטא את הגעגועים של ואדים אל המקום שבו נולד: "ואדים מגלגל אחורה בזמן, ושוב מוצא עצמו במדינה שבה הרוח הצפונית ממלאת את הריאות ברעננות, וכשהסערה שוככת, השלג מתיישב בצורת עמודונים על הענפים והופך את החורף לאגדה", אבל גם זוכר היטב את גילויי האנטישמיות שנתקל בהם כילד: איך התנכלו לו, הכו אותו והתתעללו בו, כי היה "ז'יד". וכשהוא נתקל באנטישמיות שמפנה כלפיו ערבי הוא אומר לעצמו שכדאי שיקרא את הקוראן, כי אולי "צלבנו גם את מוחמד"?

מה צריכים לעשות מהגרים מרוסיה כדי להשתלב בחברה הישראלית? למשל – לעבור ברית מילה. אחד מהם "עומד ארוכות ליד הצריף ברגליים פשוקות מעט, ונושם את האוויר היהודי הצח בעודו מושך בחנות מכנסיו."

הם משתדלים כל כך, אבל הגעגועים, לא מרפים: "מי גר עכשיו בדירה שלי?" תוהה אחת השכנות של ואדים, שכמוהו מצאה את עצמה מתגוררת בישראל במבנה ששימש בעבר הלא רחוק כלול של תרנגולות, "יש להם ילדים? אולי זה גבר בודד? אולי הוא, כמוני, מתקרב בערב לחלון כדי לראות איך נדלקים פנסי הרחוב? הולך לחנות הלחם הקרובה? האם הוא מודע לקיומי? האם תיקן סוף סוף את הכיריים?" כך, בכמה משפטים שוברי לב, אפשר להבין עד כמה קשה להגר. עד כמה קשה לאמץ מולדת חדשה: "המדינה שלא הפכה שלה הפציצה בחדשות בלתי מובנות, הרוח ניסתה לפרוץ את החלון, נשפה בסדקים, פיזרה גשם. אולגה ולדימירובנה היתה נרדמת אט אט".

המציאות הישראלית מהדהדת כל הזמן ברקע – הירי על שכונת גילֹה: "לשכנים שלי בגילֹה אתמול עשו חור בסיר מרק עם הכדור!" האינתיפדה השנייה: "צה"ל לא נחרד, וכדי לחזק את עוצמתו קרא לוואדים לבוא למילואים", הבחירות לכנסת, קואליציה, שוב בחירות… ואדים נבחר לייצג את עובדי המעבדה באיגוד עובדים עושק ומושחת לא פחות מהשחיתות של הבעלים, שמשלמים לעצמם משכורות עתק וטוענים בלי הרף שבית החולים קורס כלכלית.

יש יופי רב לא רק בתיאורי המקום הרוסיים, אלא גם באלה הישראליים: "למחרת הוא נוסע כרגיל לבית החולים האוניברסיטאי שלו שמתנשא מעל הוואדי המיוער המחורץ בשבילי פטריות. במדרונות הוואדי ניצבים מנזרים קתוליים ופרוטסטנטיים, ובעומק נמצא כפר קטן, עין כרם, שבו מריה הקדושה הסתתרה פעם מפני הורדוס. הכול נשמר – הבאר, המערות, הכרמים," אבל גם בישראל אין מנוס מהמולדת האבודה: "אצלו במשרד יש קומקום וקפה, על הקירות תלויות תעודות המראות עד כמה דודו חכם. בחלון נוף אל מנזר רוסי."

ואין כמעט עמוד שאין בו איזו הברקה משעשעת: מישהו מספר כיצד שאף להגיע למקום עבודה מסוים, אבל אפילו הפרוטקציה שהפעיל לא הועילה. "ואיפה הייתה העבודה?" הוא נשאל. על תשובתו, "בבית הסוהר" אומר לעצמו ואדים "איזה סיום מפתיע […] מסתבר שאפשר לשאוף להגיע לגיהנום". מישהו מפטיר "מה לעשות, מאמי… קשה, אבל חייבים לחיות…' 'חייבים – הסכים ואדים עם אמת אלמנטרית".

יופי של כתיבה!

ערכה: תלמה פרויד