לא הבנתי מדוע הספר עורר בי אי נוחות, כמעט אפילו דחייה, עד ששוחחתי עם חברה שהאירה מחשבות: אֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, ואין לקרוא אותו בתמימות, אלא להבין את התחבולה המכוונת שהוא מייצר: אי הנוחות, כמעט המבוכה, שחשתי למקרא אהבתה המופלגת של האימא, הדמות המספרת בגוף ראשון, אל בתה היחידה.
מרגעיו הראשון של הסיפור הסיטואציה ברורה: יש פה סבתא של שתי ילדות חמודות, הולנדיות, שאותן אינה מכירה. היא עומדת מהצד, מביטה בהן "חסרת הגנה, אילו הסבו את פניהן הן היו רואות אותי שם", אבל גם אילו הסבו אליה את מבטיהן, לא היו יודעים מי היא. מעולם לא פגשו אותה.
היא מחכה שהלילה ירד "והאורות יעלו בחדרים", ואז מתצפתת על הבית שבו גרה בתה עם בעלה ובנותיה. עוקבת אחריהם, כאובה, מתגעגעת, מיוסרת, לא מבינה מדוע אינה רשאית להיות שם, עם בני משפחתה.
משם ואילך נמשך המונולוג הארוך של הסבתא, שבו היא מספרת על אימהותה המופלאה. כמה אהבה את לאה בתה, לאורך כל השנים, מאז שנולדה ועד שהסתלקה. כמה התמסרה לה. הכול מתואר בפרטי פרטים: עוצמות האהבה הגופנית, המעורבות הטוטלית שלה בחיי הילדה, הנערה, האישה הצעירה. הנכונות האימהית להקריב הכול, תמיד, בלי גבול. היא עושה כל כך הרבה: מצלמת את לאה "בלי סוף". מטפלת בכל צרכיה. קשובה לכל ניד ראש וכל צל חולף.
"אבל," אמרה לי חברתי, "הדוברת מספרת לנו ולעצמה שמדובר באהבה. ובעצם היא הרי חונקת את הילדה. מי אמר שבנות אמורות לספר לאימא שלהן הכול? מי אמר שאימא אמורה לוותר על עצמה ועל צרכיה, להסיע את הילדה לחוגים גם כשהיא כבר נערה, ולחכות לה שעתיים בחוץ, כדי לקחת אותה בחזרה?"
הסימביוזה בין יואלה, האימא גיבורת הסיפור, ובתה לאה, מוחלטת. יואלה יודעת הכול. מעורבת בכול. אכפת לה מהכול.
ובסופו של דבר, היא הורסת הכול, בלי להבין. למעשה, הורסת פעמיים, אבל לא יודעת. לא מעידה על עצמה, לא נותנת לעצמה דין וחשבון. גם כשהיא יודעת הכול, לכאורה, היא לא מבינה את העיקר, את מה שחשוב באמת. ואין לה מושג מה היא מספרת לנו.
האם אנחנו אמורים לחוש אהדה אל האם הזאת, שאיבדה (משום מה, היא לא יודעת באמת מדוע) את בתה? איך היה נכתב המונולוג על אותם חיים עצמם אילו הגיע אלינו מתודעתה של הבת, ולא של האימא?
יואלה אומרת לעצמה בדיעבד ש"רק באיחור הבנתי את זה, הבנתי שלמדתי איך לאהוב ילדים של אחרים, ושאהבתי אל לאה הייתה ההפך מלמידה, הייתה שכחת הכול".
האמנם למדה?
מעשה שהיא עושה בהווה הסיפורי, לא כשלאה הייתה ילדה וחיה לצדה באותו בית, אלא עכשיו, כשלאה כבר נשואה ואימא בעצמה, מעיד שהיא לא למדה מאומה. הוא מסופר כבדרך אגב. והקוראת שאחוזה פלצות מהמעשה הנורא תוהה: ככה? סיפרת מה שעשית, ואת משאירה אותנו בלי לדעת מה התוצאות של מה שעוללת? מסתבר שאת עדיין לא מבינה שום דבר!
אין לי מושג אם הקריאה הזאת "נכונה", כלומר – אם לכך התכוונה הסופרת. וזה בעצם לא משנה. הרי עד היום יש מי שסבורים שנבוקוב מצדד בהומברט הומברט, האנס של לוליטה, ולי לגמרי ברור שזה כתב האשמה עצמית כבד מנשוא, גם אם הוא לא מודע. הומברט הומברט לא מבין באמת ועד הסוף מה הוא מספר לנו על עצמו, וכך גם יואלה
הערת אגב: קניתי את הספר באפליקציה של getbooks. למרבה האכזבה, ההעברה של הספר כקובץ דיגיטלי (כשקראתי אותו בטלפון) לא הייתה תקינה. הרבה מאוד עמודים הגיעו מקוצצים בסופם, משפט מתחיל ונקטע בעודו באיבו, למשל: "אני זוכרת שאמרה מיד " במיקום 583 נגדע ועובר בעמוד הבא לפרק הבא, כך שלעולם לא אדע מה היא אמרה. היו עוד כמה מקומות כאלה.
הספר היה אמור להגיע לא רק אל הטלפון, אלא גם למכשיר הקינדל הייעודי מתוצרת אמזון שברשותי, אבל זה לא קרה, אף על פי שבאתר של getbooks מובטח שספרים מסוימים אפשר לקרוא גם במכשיר בקינדל.
איש התמיכה של getbooks, טרח ולא ויתר, ואחרי שההתכתבות אתם לא הועילה, הוא טלפן אלי ופתר את הבעיה. כשהספר הגיע למכשיר הקינדל גיליתי שם שהפרקים תקינים ואינם מקוצצים.
אבל אליה וקוץ בה: ספר נוסף שקניתי בgetbooks שוב לא עבר אל מכשיר הקינדל, והפעם בכלל לא הגיבו בgetbooks אל פנייתי באמצעות "צור קשר" ואפילו לא השיבו לי. למדתי אם כן שמוטב לא לקנות ספר דיגיטלים דווקא אצלם. ההעברה אל הטלפון לא תקינה, לקינדל הספר לא מגיע, ובתמיכה לא תומכים.
בעיניי, את מאד צודקת והשאלה שנשאלת היא האם המחברת כותבת על כך באירוניה – לא מצאתי לזה שום עדות בראיונות שנתנה ובמה שנכתב על הספר ולכן הספר בעיניי הוא סוג של ספר אימה אבל מהסוג הדומסטי – כלומר "האם הפולניה" הקלאסית – שאוהבת את בתה (וזה יכול להיות גם בנה) בכל לבה כל עוד הילדה רוקדת לפי החליל שלה, כל עוד היא "ילדה טובה" כל עוד היא לא מאתגרת את העולם המאד מצומצם שהיא יוצרת לעצמה – ואני לא מדברת רק על ה"כאילו" מחלת נפש שהמחברת הדביקה לאם (והדי מיותרת לדעתי) – ברור שגם האם יואלה וגם אמה של יואלה הן מאד רגישות תחושתית – קשה להן עם רעשים, קשה להן עם אנשים והמולה – והרגישות הזאת יוצרת עולם פנימי כאוטי והבית שיואלה יוצרת (לא סתם היא יולדת רק ילדה אחת – היא לא יכולה להכיל יותר מאחת) הוא מעין בועה שמתנהלת על פי כללים מאד ברורים והילדה הטובה שלה עומדת בהן ומקבלת תמורה מצויינת בדמות אהבה – גם כשמאיר מאיים על שלמות המשפחה היא לא מוותרת עליה היא מעדיפה לסלוח לו ולא לפוצץ את הבועה. עד "השנים הקשות" כמו שיואלה אומרת – השנים הקשות הן שנות ההתבגרות של לאה, בהן היא מתחילה לפתח את ה"עצמי" שלה ופתאום לא הכל ברור ולא הכל מושלם בבית ויש איום על הבית בדמותו של דניס שמעביר את לאה על דעתה – וכאן היא מתגייסת להרוס את הקשר הזה שמעיב על הבועה המגוננת שיצרה, היא מחזירה את לאה לבועה אבל הנזק כבר נוצר ואין ממנו תקנה. אני דווקא הבנתי את הסוף באופן ברור מאד – היא הצליחה שוב להרוס את חייה של לאה ועכשיו היא מחכה לה כדי להחזיר אותה ואת בנותיה לחיקה – הסוף הזה הוא ממש לא פתוח.
אני מקבלת את דעתך. התהייה שלי היא אם הכותבת מצדדת באימא, או מותחת עליה ביקורת, במיוחד בסוף (המחריד!). זאת כמובן לא אהבה. כיצד לאהוב את בתך?! האומנם?!
לילה טוב עופרה. אני עדין באמצע הספר. התחושה השולטת היא אי נוחות חריפה מול אימהות סוטה, מול מעין 'זוגיות מופרעת' שהאם בונה עם ביתה תוך שהיא מותירה בחוץ את שאר העולם. התחושה הזו מזדקרת הישר מסצינת של החלון המעוררת מיד מבוכה קשה, משום שהיא מתחברת לאסוציאציות שלנו על סטיית ההצצה.
מה שעדין איני יודעת הוא האם יש מרחק בין העיוורון של המספרת לבין המחברת, מרחק שיעניק ליצירה עומק אחר מהנ"ל
לגמרי מסכימה אתך.
היי עופרה, קראתי את הספר. אני לא בטוחה שהבת מתייחסת כך לאמא כי האמא "חנקה" אותה. לדעתי הכוונה היתה להראות שבעצם אין לנו בכלל שליטה על מה שהילדים בוחרים לעשות. לפעמים אין הסבר "הגיוני" פסיכולוגי להתנהגות כזאת או אחרת. המחשבה שאנו יכולים לנבא באמצעות המעשים שלנו התנהגות של מישהו אחר שיש לו אישיות וצרכים משלו, היא מחשבה מוזרה. הרי כולנו חווים את זה בצורה זו או אחרת. אני בטוחה שיש הרבה הורים חונקים מאוד שהילדים שלהם לא דוחים אותם בצורה כזאת.
כן, גם לבת יש כמובן תפקיד בדינמיקה המשפחתית. אבל אני חושבת שהמוקד בספר הוא האימא, לא על הבת
ברור שהאמא משחקת פה את התפקיד המרכזי. אבל אני חושבת שהדמויות משמשות את המחברת להציג את הסוגיה של הציפיות ההוריות.
וגם את העיוורון של האימא שבכלל לא מבינה מה החלק שלה