רבקה סולניט, איך "גברים מסבירים לי דברים", איך נשים נמחקות (ומה חוויתי בעצמי)

מניין נוצר המושג "הסגברה", שאותו, כך טוענת רבקה סולניט, היא זאת שטבעה? את סיפור הרקע היא מתארת במאמר הראשון בספרה גברים מסבירים לי דברים: הזדמן לה ולחברה שלה לפגוש גבר ש"חקר" אותה "באופן שבו מדובבים את הילד בן השבע של החבר לתאר אימון בחלילית" במה עוסק המחקר שפרסמה. די מהר קטע אותה אותו גבר ושאל אותה אם קראה ספר כלשהו, שעוסק בנושא שעליו, כך הסבירה לו, כתבה. לא סתם ספר, הוא הדגיש, ספר חשוב מאוד. ואז המשיך הגבר והרצה על אותו "ספר חשוב מאוד" שלא קרא בעצמו, רק שמע עליו. עד מהרה הבינה חברתה שמדובר בספר שסולניט עצמה כתבה, וקטעה אותו. או ליתר דיוק, "ניסתה לקטוע אותו", ואמרה לו "זה הספר שלה". הגבר לא הפסיק להרצות, גם כשהחברה חזרה על דבריה שלוש או ארבע פעמים. "בהיותנו נשים," מספרת סולניט, "היינו מנומסות והתחלנו לצחוק רק כשיצאנו מטווח השמיעה שלו."

הספר גברים מסבירים לי דברים ראה לאחרונה אור בעברית. יש בו תשעה מאמרים שעניינם במילה אחת – מגדר, ובכמה מילים –  השוני המהותי בחווית החיים הבסיסית שקיים בין גברים ונשים. למשל, "שבכל שלוש שנים שיעור מקרי המוות [של נשים, בארצות הברית, כתוצאה מרצח] משתווה לזה של הרוגי 11 בספטמבר, אך איש איננו מכריז מלחמה על סוג ייחודי זה של טרור". למשל, ש"כמעט שני שלישים מכל הנשים שנרצחו [בארצות הברית] באמצעות רובים, נרצחו בידי הבעלים שלהן או הבעלים לשעבר".  למשל, ש"נשים בנות 44-15  בכל העולם צפויות למות או להפוך לנכות עקב אלימות גברית יותר מאשר עקב סרטן, מלריה, מלחמה ותאונות דרכים גם יחד." למשל, שהאחריות למניעת אלימות נגדן, מוטלת כמעט תמיד, על הנשים עצמן. אל האלימות "מתייחסים כאל דבר נתון" ולכן במכללות בארצות הברית "מסבירים לנשים באריכות איך לשרוד תוקפים, במקום לדרוש מהמחצית השנייה של הסטודנטים שלא לתקוף". למשל, תמיכתם של גברים באונס: "לאישה יש דרכים שלא להרות במקרי אונס," גרס סנטור רפובליקני ב-2012, ואמר זאת כדי "להתכחש לזכותן של נשים לשלוט בגופן" ולעבור הפלה, אם הרו כתוצאה מהאונס. למשל, הגבלת זכויותיהן: ב-31 מדינות בארצות הברית יש לאנסים זכויות הוריות (!). למשל, מחיקתן מהתודעה: "יש לי חברה שהעץ המשפחתי שלה אותר עד אלף שנים אחורה, אבל שום אישה לא נוכחת בו. זה עתה גילתה שהיא עצמה לא קיימת, אבל אחֶיה בהחלט קיימים". גם במקרא, היא מזכירה, העצים המשפחתיים הארוכים מאוד אינם כוללים נשים. מחיקתן של נשים נעשית גם באמצעות העלמת שם המשפחה שאתו נולדו, שלא לדבר על הסתרתן באמצעות בגדים שמעלימים את פניהן וגופן ברעלה, בורקה, חיג'אב. למשל, להיקרא מטורפת, לפחד מנידוי כשאת מספרת את האמת "על התנהגות גברית לא תקינה" או לדרוש ממך שתציגי הוכחה, "כאילו הוכחה היא אפשרית".

(על כך אני מבקשת להעיד מהתנסותי האישית: ב-2004, כשיצא לאור הרומן שכתבתי, שירה והירושימה התראיינתי במוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות",  וסיפרתי על הפגיעה המינית שספגתי בנעורי ממי שאמור היה להגן עלי, ממי שאינו ראוי לכינוי "אבא", שמקנה לו הקשר הביולוגי בינינו. הגילוי היה רלוונטי, וקשור לספר. ימים אחדים אחרי אותו ריאיון נזעקו בכתב העת "העין-השביעית" כנגד מה שסיפרתי, כנגד האמת הקשה שחשפתי, כנגד מה שהיה מלכתחילה קשה מנשוא. נטען נגדי ב"עין השביעית" שלא "הוכחתי" את דברי! אותו ריאיון הקדים מן הסתם את זמנו, ויחד עם הכאב שהסבה לי התגובה של "העין השביעית", אני מבקשת לנחם את עצמי בכך שאולי לריאיון ההוא ב"ידיעות אחרונות" היה ערך. אולי הוא פילס את הדרך בפני נפגעות אחרות, עזר להן בהמשך לאזור עוז ולספר על מה שעוללו להן, למרות חוסר ההבנה המשווע ועם זאת השכיח, שהתגלה בתגובה האכזרית של "העין השביעית"). 

אחד המאמרים, מ-2011, נקרא "עולמות מתנגשים בסוויטת יוקרה" והוא עוסק במקרה מפורסם: התקיפה המינית של דומיניק סטראוס-קאהן, מי שכיהן כשר האוצר בממשלת צרפת וכיושב ראש קרן המטבע הבינלאומית. חדרנית בבית המלון  בניו יורק שבו שהה התלוננה כי אנס אותה.  סולניט רואה במקרה דגם מוקטן של פגיעת קרן המטבע הבינלאומית במדינות מתפתחות ושל הניצול שמנצלים החזקים את החלשים ואת אותו "סבל ומחסור לרבים – ועושר מושחת למעטים".     

מקרה נודע אחר שבו דנה סולניט הוא זה של וודי אלן, שבתו, דילן פארו, התלוננה כי פגע בה מינית. הדיון המסוים הזה חושף את הבעיה שבהוצאת הספר בעברית כיום, שש שנים אחרי שראה אור לראשונה באנגלית. שכן בשש השנים הללו קרו הרבה מאוד דברים. ב-2017 החלה תנועת MeToo# והתפשטה ברשתות החברתיות. היא נוצרה בעקבות חשיפת התקיפות המיניות של הארווי ויינסטיין, מפיק ובמאי סרטים בהוליווד שתקף ואנס נשים רבות. מי חשף את ויינסטיין? רונאן פארו, אחיה של דילן פארו, בנו של וודי אלן. אינספור נשים ברחבי העולם הוסיפו את סיפורן וחשפו את האונס שעברו. היו כמובן מי שדנו את הגילויים הללו לכף חובה. טענו שמדובר בלינץ'-רשת ובבִּיוּשׁ פומבי. סולניט מתייחסת לתופעת רשת קודמת, זאת שבה נשים סיפרו על התקיפות שעברו תחת ההאשטג YesAllWomen# (בישראל הוקדם דף הפייסבוק "אחת מתוך אחת"), תופעה שהקדימה את תנועת MeToo#  העוצמתית מאוד. ובכן, לא מדובר עוד ב"לינץ'":  הארווי ויינסטיין נתבע לדין, הורשע, ונגזרו עליו לאחרונה 23 שנים בכלא.  גם וודי אלן עצמו נאלץ לשלם את המחיר על מעשיו: זה לא מכבר נמלכו בהוצאה לאור שתכננה לפרסם את ספרו האוטוביוגרפי והחליטו לוותר על כך. גם  ביל קוסבי הועמד לדין והורשע. 

כל ההתפתחויות הללו אינן מופיעות בספר שלפנינו, ואין לי ספק שרבקה סולניט הייתה שמחה להוסיף מאמר שיעסוק גם בהן.

בעיה נוספת בגרסה העברית היא התרגום המסורבל והחצצי. היו מקומות שנאלצתי לקרוא שוב ושוב כדי לרדת לעומקם של הדברים. לדוגמה: "מתוך ה'וולף' הרבות שבנמצא, שלי הייתה ורגיליוס שהנחה אותי לגבי השימושים של התעייה, של ההליכה לאיבוד, של האנונימיות, של ההשתקעות במשהו, של אי-הוודאות ושל הלא ידוע". לא מעט פעמים נשלח העיפרון אל הטקסט כדי לערוך ולתקן. למשל (בחירה אקראית של פסקה, יש רבות דומות):

"הפמיניסטיות של המאה התשע-עשרה השיגו כמה הישגים. אלה של שנות השבעים והשמונים השיגו הישגים רבים נוספים, וכל אישה בארצות הברית ובבריטניה הרוויחה מהם. הפמיניזם איפשר את קיומם של נישואים חד-מיניים בפעולתו הרבה להחלפת מערכת היחסים ההיררכית במערכת יחסים שוויונית." 

הגרסה המוצעת: "לפמיניסטיות במאה ה-19 היו כמה הישגים. לאלה של שנות השבעים והשמונים – הישגים רבים נוספים, שהועילו לכל אחת מהנשים שחיו בארצות הברית ובבריטניה. הפמיניזם אִפשר נישואים חד-מיניים כי חתר לכך שמערכת היחסים ההיררכית תוחלף במערכת יחסית שוויונית." 

חרף זאת, מדובר בספר מרתק ומאיר עיניים. רלוונטי מאוד המאמר "האפלה של וולף" העוסק בווירג'יניה וולף, בציטוט מדבריה לפיו "העתיד שרוי בחושך, וכשמדובר בעתיד, זה בסך הכול המצב הרצוי ביותר, אני חושבת." 

מעניין לחשוב ולדון על כך במיוחד בימים הנוכחיים, כשמגיפת הקורונה הולכת ומתפשטת והעתיד אפל, שהרי אינו ידוע.                                                                                                                  

Rebecca Solnit MEN EXPLAIN THINGS TO ME

מאנגלית: תמר משמר

21 תגובות על ״רבקה סולניט, איך "גברים מסבירים לי דברים", איך נשים נמחקות (ומה חוויתי בעצמי)״

        1. רוב התוקפים לא מורשעים. בכלל לא מגיעים לדין. רוב התקיפות מתרחשות באפלה שאין ממנה מוצא. רק תנועה כמו #MeToo שזימנה סוף סוף בפני קורבנות את האפשרות לדבר שחררה חלק מהן. הילדה שוודי אלן פגע בה הייתה חלק מ#MeToo. אני מאמינה לה! אז הוא לא הורשע. וכנראה שלא יורשע. אבל לפחות בויש. אז ספרו ראה אור. מילא. עונש (חלקי מאוד!) הוא כן ספג.

          אהבתי

            1. אתה (גבר?) ואתה חושב כך, ואני רבות כמוני חושבות אחרת. עד עכשיו השיטה התנהלה על פי השקפתך, ורוב הנפגעות לא זכו להישמע. אבל למרבה השמחה #MeToo שינתה דברים. הנה, ג'פרי אפשטיין התאבד, הנה הארווי ויינשטיין בסופו של דבר הובא לדין, רק בזכות הקולות האמיצים שהעזו לספר, בזכות #MeToo. וודי אלן פגע בבתו, דילן, שהיא כבר אדם בוגר והיא חוזרת ברהיטות ובבירור על כל פרטי הפגיעה בה. קולה סוף סוף נשמע ונקלט ברבים.

              אהבתי

            2. כל ההרשעות הללו נעשו מכוח החוק. מדוע לא יצאו נגדם לפני כן? שאלה שלא לי לפתור (אם כי התקשורת החמיצה את עיוות הדין בממקרה של המשפט הקודם של אפשטיין, אבל זה לא חדש, כי היא לרוב תומכת בבעלי ההון).

              המטרה צריכה להיות שינוי החוק, כי זה מה שיבטיח הגנה, גם מבלי שתהיה דעה ציבורית או תשומת לב תקשורתית (שתדעך בעתיד מן הסתם). החוק ישאר לעד

              אהבתי

            3. ברור שגם החוק צריך להיכנס לתמונה. אבל מה עם מקרה (שיש אינספור כמוהו) של ילדה כמו דילן פארו שמספרת מה קרה לה, אבל אין לה הוכחות? החוק לא יכול לעמוד לצדה. דעת הקהל – כן. והיא לא פחות חשובה. במיוחד כשמדובר במפורסם כמו וודי אלן.שסוף סוף נותן את הדין, גם אם לא בעזרת החוק.

              אהבתי

            4. ילדים זו בעיה. מצד אחד הם עדים יחידים; מצד שני קל להטות אותם.

              במקרה הזה יש לנו אם (פארו) ששנאה את בעלה לשעבר (אלן) ורצתה לפגוע בו בכל מחיר. פסיכולוגים לא הצליחו להגיע למסקנה שהעדות היתה לא-מוטית, ככל שהבנתי.

              הכרחי למצוא תיעוד, וזה הדבר שאני אומר לכל מי שמספר/ת על ABUSE – תעדי, אחרת קשה להוכיח

              אהבתי

            5. לא מדובר בהשלכות – אלא באמינות. כאן יש עדויות על אנשים ששוכנעו או שהחליטו להשתכנע ויצרו זיכרונות שלא היו: כי זיכרונות יכולים להתעוות ולהיכתב מחדש; אני זוכר כמה חלומות כאילו היו אמיתיים… והם זכורים באותה עוצמה ובהירות כמו דברים אמיתיים.

              מרגע שהאדם מאמין בזיכרונות האלה, ההשלכות שלהם תהיינה זהות לטראומה אמיתית. כך שלא ניתן יהיה להבדיל, מעשית.

              אהבתי

            6. זו הבעיה עם אותו הטיעון – לא משנה מה אומר, הם יפגעו, כי זו *החלטתם*.
              זו משמעותה של קורבנות אידיאולוגית – שהיא תמיד תתקיים ואין דרך לשלול אותה. לכן היא מעבר לכל דיון…

              כמובן שמי שבאמת נפגע, רק יסבול מזה כי הקורבנות תפקיע את המקרה שלו לעצמה.

              אהבתי

            7. אז זו בעיה, כי כל מה שהוא מעבר לפיקפוק אינו ניתן לבדיקה, כי הוא מייתר בדיקה. די כמו אמונה דתית

              אהבתי

            8. "הבדיקה" היא באומץ לבה של הנפגעת לספר, ולשלם על כך מחיר יקר, תמיד! "הבדיקה" היא בתסמינים שלה, למשל – הפרעות אכילה, למשל – הידרדרות לאחד מארבעת הבתים המחכים לנפגעות: בתי חולים לחולי נפש, בתי סוהר, בתי בושת, בתי קברות. ממליצה שתקרא את שני ספריה של ענת גור "מופקרות" ו"גוף זר", ואולי תבין משהו.

              אהבתי

            9. אין ויכוח על התוצאות או על הקושי לשכנע. אבל לא ניתן לוותר על אמות המידה לווידוא דברים, כי בלעדיהם לא ניתן לקיים חברה.
              אם נסיר את אמות המידה, כל אחד יוכל לטעון והמצב לא ישתפר.

              אהבתי

            10. יש למרבה הצער מקרים שבהם פשוט אי אפשר "להוכיח". ואז הראיות הן התוצאות. כשזאת מילה שלה כנגד מילה שלו, מעשים שנעשו בחשאי, שלא השאירו ראיות, איך אפשר לוודא? מאחר שאני יודעת מה המחיר הכבד מאוד שנפגעות נאלצות לשלם על כך שסיפרו, אני מאמינה להן. אף אחת לא תיקח על עצמה את הנטל הזה אלמלא נאלצה לעשות את זה, כי המחיר של ההסתרה נעשה כבד יותר. ובעניין של דילן: קראתי את דבריה בתשומת לב, דברים שסיפרה בבגרותה, דברים שבהם הסבירה איך נגבתה ממנה העדות בילדותה, מה הרגישה אז, מה היא מרגישה היום, ואני מאמינה לה. בדרך כלל הפוגעים מפיצים סביבם את הראיות הלא משפטיות. למשל, במקרה של וודי אלן, עצם העובדה שנהג בבתה המאומצת של מיה פארו, שהוא היה לה במידה רבה דמות אב (די לראות את הצילום שלה כפעוטה יושבת על ברכיו בקהל במהלך תחרות ספורטיבית כלשהי כדי להבין שהוא היה לה מעין אב) והוא לא היסס לצלם אותה בעירום, בעודו מנהל זוגיות עם אמה. שלא לדבר על הרעיון החוזר בסרטיו שבהם הוא עוגב על צעירות – ברור לגמרי שהוא מספר לנו שם על הנטיות הכמעט פדופיליות שלו. וזה משתלב ומסתדר היטב עם העדות המשכנעת מאוד של דילן.

              אהבתי

            11. חיבתו לצעירות הודגמה בנשואיו לבתו למחצה… אבל עדיין בגיל חוקי. לא היו סימנים למשהו חריג בסרטיו, ככל שראיתי.
              הבעיה שהמקרה שלה 'מזוהם' באינטרסים המנוגדים של אלן ופארו, שקשה לומר. מכל מקום ביהמ"ש לא שוכנע, וקשה לראות מעבר לזה.
              בלי קשר למקרים אחרים שוודאיים יותר. אני חושב לכן שהוודאות היא דבר חשוב, למניעת ספקות אפשריים

              אהבתי

            12. בעולם אידיאלי יש ודאות ויש ראיות. בעולם אידיאלי אבות, או גברם שמשמשים דמות אב, אינם פוגעים בבנותיהם. או אם כן, מודים בכך. במציאות הם מכחישים ומגלגלים את האשמה אל בתם, בדרכים שונות ומשונות. דילן פארו סיפרה שפגע בה ואין שום סיבה לא להאמין לה. אבל נדמה לי שלא אצליח לשכנע אותך. אתה דבק בכלליו של העולם שבו אם אין הוכחות, אין פשעים.זה לא העולם שבו אנחנו חיים.

              אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s