מאחר שהעדפתי לקרוא את הספר בשפת המקור, באנגלית, וקראתי אותו, כדרכי, בקינדל, יכולתי להשביע את הסקרנות לדעת מה עניין קוראים אחרים בספר. בקינדל אפשר לראות כמה אנשים שקראו ספר לפני סימנו בו שורות מסוימות. אני תמיד סקרנית לגלות לא רק כמה אנשים התעניינו בשורות מסוימות, אלא גם, כמובן, אילו מהן היו הנפוצות והפופולריות ביותר.

לא הופתעתי לגלות שהסימונים שהופיעו די תכופים בתחילתו של הספר, הלכו ונעלמו בהמשכו: מי בכלל יכול לעצור את שטף הקריאה? ככל שהרומן מתקדם, כך מתעצמת הסקרנות והדחף לקרוא הלאה, לגלות את התשובות לתעלומה ההולכת ונפרסת לפנינו.

אין ספק שמדובר במה שמכנים באנגלית page turner, ולא מפתיע להיווכח שהספר התייצב בראש רשימת רבי המכר, לא רק בגרסתו העברית. הוא כבש למשל את הרשימה של הניו יורק טיימס וכיכב גם ברשימות של עיתונים אחרים.

מיכאלידס, שזהו ספרו הראשון, עושה כאן משהו מעניין מאוד: מצד אחד הוא מציית לחוקי הז'אנר, שהרי מדובר בסיכומו של דבר במותחן. מצד שני, הוא ניגש לסיפור מנקודת מבט שונה מהרגיל: האדם שחוקר את הפשע אינו דמות קונוונציונלית שפוגשים בדרך כלל בספרי מתח. לא מדובר בבלש (או בלשית, כמובן), עיתונאי או שוטר – אנשים שאנחנו מצפים מהם לחקור פשעים, אלא בפסיכולוג ותרפיסט בשם תיאו, שמתמסר לטיפול באישה שאושפזה אחרי שרצחה את בעלה.

המשימה נראית בלתי אפשרית, שכן המטופלת, אלישה ברנסון, ציירת מפורסמת ומצליחה, שותקת כבר כמה שנים. אף אחד ושום דבר לא מצליח להביא אותה לכך שתגיב. האם תיאו יצליח לדובב את אלישה?

הסימונים הרבים של קוראי הספר קשורים אל עולמו של תיאו, אל תחום הידע שלו בפסיכולוגיה, דברים שאמרה לו התרפיסטית שלו, או כאלה שקרא ולמד.

כך למשל סימנו 1,396 איש (נכון לאמצע נובמבר 2019) את "אנחנו נוטים כל כך לבלבל בין אהבה לזיקוקי דינור – ומפרשים תפקוד לקוי כדרמה. אבל אהבה אמיתית היא עניין שקט מאוד, משעמם, למי שמבקש דרמות."

2,684 קוראים סימנו את "בחירה של אהוב או אהובה דומה מאוד לבחירה של תרפיסט. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אותו אדם ינהג כלפינו בכנות, אם יהיה מוכן לשמוע ביקורת, יודה בטעויות, לא יבטיח לנו דברים בלתי אפשריים".

2,054 קוראים סימנו את "התפתחות האישיות שלנו אינה מתרחשת באופן מבודד, אלא ביחס לזולת – כוחות בלתי נראים, רבי עוצמה, מעצבים ומשלימים אותנו; כלומר – הורינו."

1,782 קוראים סימנו לעצמם לזכור את הציטוט מכתביו של פרויד: "רגשות שלא מצאו להם ביטוי אינם נעלמים. הם נשארים חיים, קבורים, והם יצוצו בעתיד, יובעו בצורות מכוערות יותר."

ברור לגמרי שפסיכולוגיה להמונים קורצת ומסקרנת (את ההמונים…). גם העובדה שהעלילה מתרחשת בחלקה בבית חולים לחולי נפש מעוררת כנראה עניין. תיאור המקום, האנשים שמאכלסים אותו – אנשי צוות ומטופלים כאחת – מסקרן.

מי שזוכר את הסרט "קן הקוקייה" (ומי לא זוכר אותו, או לפחות את התחושות שהותיר, כאלה הנוגעות בבריאות הנפש ונחתמו בתודעה הקולקטיבית: הידיעה המשותפת לכולנו ש"קן הקוקייה" אינו יכול אלא להיות מקום מתאכזר וסדיסטי) נמשך בוודאי לקרוא על בית חולים לחולי נפש. לבחון שוב: האם אנשי הצוות ציניים ומרושעים, כמו שהוצגו בסרט ההוא? האם אכפת להם מהמטופלים? האם תיאו יזכה לסיוע מצדם? האם ייתקל בחומה של רוע ואכזריות? האם הטיפולים מכוונים באמת אך ורק לטובתם של המטופלים? האם המטפלים מעמידים פנים, או שהם מתעניינים בכנות במצבם הנפשי ובטובתם של המטופלים?

הרומן שלפנינו משיב לכאורה על השאלות הללו, ועל רבות אחרות. כאמור, די ברור מדוע נהפך לרב מכר עולמי מצליח כל כך. לא מדובר בספרות גדולה, אבל כשעשוע לשעות הפנאי המטופלת השקטה עונה בהחלט על הציפיות. גם תהיות לגבי פערים שהתעוררו במהלך הקריאה זוכות למענה סדור, אולי לא לגמרי מתקבל על הדעת, אבל מהודק ותפור כיאות.

וכן, מדי פעם יש בהחלט צורך גם בספרים מהסוג הזה, הפוגה קלילה, אבל כזאת שלא מעליבה את האינטליגנציה.

(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים שלעיל ולא נעזרתי בספר שראה אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים, בתרגומה של רחל פן.)