מסקנתו המפורשת של ההיסטוריון ריצ'רד אוברי בספרו 1939– הספירה לאחור לקראת המלחמה היא שמלחמת העולם השנייה "לא פרצה כדי להציל את פולין מכיבוש אכזרי, אלא כדי להציל את בריטניה וצרפת מסכנותיו של עולם מתפורר".

כדי להוכיח את מסקנתו, משחזר אוברי את המהלכים המדיניים שהתרחשו ממש בימי השלום האחרונים באירופה ומנתח את העמדות הפסיכולוגיות והפוליטיות של מי שניהלו את העניינים: משא ומתן מדומה או אמיתי שכשל, ניסיונות נואשים לשכנע את הצדדים לפעול כך או אחרת, תהיות לגבי מניעים, הלכי רוח וטעויות גורליות.

אוברי מראה איך תקלות קטנות – מכונית שנתקעה בדרך בשעה שנסע בה שליח ובידו תשובה חשובה מראש מדינה אחד לאחר – יכלו לכאורה, כך לפחות הוא קובע, לחרוץ גורלות.

אחד הטיעונים המרכזיים שלו די מוכר: כל אחד מהצדדים התחפר בעמדותיו וטעה לגמרי בהבנת הצד האחר. כך למשל ככל שהאנגלים הגבירו את מאמציהם להגיע לפשרה ולהסדר של שלום מתוך הסכמה הדדית, כך גברה הוודאות של היטלר שהם נרפים, ושאין סיכוי שיצאו למלחמה נגדו כדי למנוע את כיבוש פולין. אפילו אחרי שצבאו כבר פלש לתוך פולין, המשיכו האנגלים לשכנע אותו לסגת, לחזור על עקבותיו, ולהגיע להסכם.

צ'מברלין מואשם תמיד במדיניותו הפייסנית מדי. אוברי דווקא מתייצב להגנתו ומשתדל להראות שצ'מברלין ידע גם לאיים, אלא שהיטלר לא התייחס לאיומים הללו בכובד ראש ולא האמין להם.

למרבה הפליאה, אוברי אינו מהסס להאשים את הקורבן: "בשל סירובה חסר הפשרות של פולין לעשות ויתור כלשהו לשכנתה החזקה גרמניה, נעשתה המלחמה כמעט ודאית". אכן, פולין לא הייתה מוכנה לוותר לגרמניה על עיר הנמל דנציג: הוא מספר על דו"חות מודיעין "שהגיעו לבריטניה מפולין והצביעו על נוקשות גוברת בעמדתם של הפולנים", ואפילו הוסיף בנימה לא מוסתרת של ביקורת, שפולין הייתה "נחושה להגן על עצמאותה"…!

"מי בעצם רצה במלחמה ב-1939?" שואל אוברי ומשיב: "רוב תושבי אירופה בוודאי לא רצו בה", ולדעתו גם היטלר לא העלה בדעתו שהמהלכים שעשה יובילו למלחמת עולם. היטלר, לפי אוברי, היה בטוח שמדובר בהתנגשות מקומית בלבד. המלחמה יכלה להימנע אילו התחרט היטלר וחזר בו, או אילו הבינו הפולנים שאין לצבאם שום סיכוי לגבור על הגרמנים, או אילו נמנעו הבריטים והצרפתים מהתערבות ונתנו לגרמנים "חופש פעולה במזרח אירופה".

והוא מדגיש: "המלחמה שפרצה בסופו של דבר נכפתה על כל הצדדים מכורח החלטות שנעשו תחת לחץ כבד או בידיעה שאירופה עלולה לשוב ולשקוע במלחמה שרבים חששו שפירושה יהיה קץ התרבות האירופית." עוד הוא מוסיף: "בסופו של דבר הוטל פתרון המשבר על כתפיהם של קומץ אישים, שנאלצו, בין מרצון ובין מאונס, להיות שחקנים בדרמה שנגעה בעצם חייהם של מיליוני בני אדם מן השורה באירופה".

אי אפשר שלא להסכים עם המסקנה שלפיה מעט אנשים, בהחלטותיהם ובמעשיהם, קבעו את גורלם של מאות מיליונים. אכן, כך בדיוק היה. אבל אי אפשר להסכים עם האמירה המובלעת בחלק הראשון של דבריו, שלפיה מוטב היה אילו נכנעה פולין מלכתחילה, אילו לא התחייבו בריטניה וצרפת להגן עליה (בהסכם דובר על הגנה הדדית, אבל היה ברור לכול שפולין היא הצד החלש שנזקק לעזרה).

אני תוהה: האם באמת מוטב היה לאפשר להיטלר לקחת לעצמו לא רק את צ'כובסלובקיה, אלא גם את פולין? לוותר לו בכל פעם שהיה מגיע למסקנה שזכותו המלאה לנכס לעצמו עוד ארצות? ובאותה הזדמנות – לממש את תוכנית הפתרון הסופי שהגה, ולהכחיד את יהדות אירופה, ובהמשך כנראה שגם את זאת של שאר העולם, כאוות נפשו?

אוברי לועג להסברים שלפיהם מדינות המערב נחלצו לעזרתה של פולין  בשל הערכים שדגלו בהם. קודם כול, הוא מזכיר לנו שאותן מדינות לא בדיוק יישמו את עקרונות הצדק והמוסר בתחומי אימפריות שכבשו לעצמן (ובכך הוא בהחלט צודק, כפי שאפשר לקרוא בספר השמידו את כל הפראים מאת סוון לינדקוויסט), והוא מוסיף באירוניה ש"אף על פי כן שתיהן [בריטניה וצרפת] ראו בעצמן שומרות מטעם עצמן של העולם המערבי". עוד הוא כותב כי בריטניה חשה שעליה "למלא את תפקיד 'הנציב המוסרי העליון'" של העולם.

כאמור, אוברי גם מתכחש לעצם התפיסה כאילו בריטניה וצרפת נחלצו באמת לעזרתה של פולין, ודן לכף חובה את "האיבה לפשיזם ולמיליטריזם" ואת "הדמוניזציה של היטלר", שבעטיין תבעו ההמונים ממנהיגיהם לצאת למלחמה.

עלי להודות שההיגד הזה, "הדמוניזציה של היטלר" המם אותי. קשה להאמין שמתפתחת בימינו (האומנם?) תפיסת עולם "מדעית" של היסטוריון חשוב, שעל פיה נעשתה להיטלר "דמוניזציה", ושהנחישות העממית באנגליה ובצרפת לצאת נגדו הייתה שגויה.

זהו כמובן ביטוי לפציפיזם צרוף שאפשר אולי להזדהות אתו כשחושבים על כל המיליונים שנהרגו ונרצחו (שלא לדבר על מיליוני הפליטים והפצועים, היתומים והאלמנות) במהלך מלחמת העולם האיומה שהיטלר כפה על העולם, אפילו אם, לפי ההסבר המקל של אוברי, לא התכוון לה מתכתחילה.

לא הייתה, כמובן שום "דמוניזציה" של היטלר. אין בשפה מילים כדי לתאר את הרשע שהנבל ההוא הציף בו את העולם. (כדאי, בהקשר זה, לקרוא את הספר המאלף היטלר, מסע אל שורשי הרשע, מאת רון רוזנבאום).

כמובן שאסור היה לוותר לו, וכנראה שום כוח לא היה יכול למנוע את מה שקרה בשל תוקפנותו והרסנותו. העולם היה חייב לבלום את היטלר. וכן, בריטניה וצרפת היו בלי ספק רחוקות מלהיות כלילות שלמות, אבל את היטלר ואת רצחנותו לא הייתה להן ברירה אלא לעצור.

המחיר היה קשה מנשוא, על כך אין עוררין. אבל קשה לקחת ברצינות את מי שמדבר על ה"דמוניזציה של היטלר".