דן פגיס, "כתוב בעפרון בקרון החתום": האם אדם יכול למות יותר מפעם אחת?

הוא רק בן 11. נושא עדיין את שם ילדותו, שברבות הימים יעברת אותו, וייקרא דן פגיס. מאמו התייתם מזמן, עוד כשהיה בן 4. גם את אביו לא ראה כמעט. האב היגר לפלשתינה עוד לפני שהאם מתה. האב תכנן להביא אליו את אשתו ואת ילדם אחרי שיתבסס בארץ ישראל, אבל כל התוכניות השתבשו כשהיא מתה בעקבות ניתוח. הסבתא והסבא שלו מגדלים אותו.

אביו הגיע אמנם  ב-1939, לרדאוץ שבחבל בוקובינה, שם הוא גר עם בני המשפחה מצד אמו, אבל בתום הביקור הקצר שכנעו את האב להשאיר את הילד אצלם, ולא להתנסות בהרפתקאות, כלומר, לא לקחת אותו אתו בחזרה לארץ ישראל שנראתה להם מקום מסוכן מדי.

ועכשיו, שנתיים אחרי אותו ביקור שיכול היה להציל אותו מהזוועות שאתן יאלץ בקרוב מאוד להתמודד, נכרתה ברית בין המשטר הפשיסטי הרומני לבין המשטר הנאצי בגרמניה. יהודי בוקובינה מגורשים לטרנסניסטריה, בשטחי אוקראינה הכבושה.

על מה שעבר עליו בטרנסניסטריה סירב כל ימיו לספר אפילו לאשתו, עדה פגיס, שכתבה אחרי מותו את הביוגרפיה שלו, לב פתאומי. ידוע כי כ-10,000 יהודים מבני עירו של פגיס נספו באזור שאליו גורשו.

שנים אחרי שניצל והגיע לישראל כתב את אחד השירים הידועים ביותר שלו, "כתוב בעפרון בקרון החתום", שראה אור לראשונה ב-1970:

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנֵי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

את השיר מרבים לקרוא בטקסי יום השואה, וגם מלמדים אותו בבתי הספר התיכוניים ברחבי המדינה, במסגרת תוכנית הלימודים המחייבת לבחינת הבגרות בספרות עברית.

השיר חקוק על גבי אנדרטת הקרון ביד-ושם ועל אנדרטה באתר מחנה ההשמדה בלז'ץ.

השיר הוא כביכול ציטוט של כתובת מקוטעת שנכתבה בקרון של רכבת מוות וכוּונה אל השורדים, אל קרובי המשפחה של הקורבנות. מעין ניסיון אחרון ומיואש להעביר ידיעה, ליצור תקשורת אנושית, בתוך ההתנסות המסויטת של קרון רכבת מוות. השמות חוה, הבל וקין בן אדם יוצרים זיקה אל הרצח הראשון המוכר בתרבות האנושית: קין שרוצח את אחיו. האם הרוצחים הם בני אדם? האם יש סיכוי שדבריה של חוה, המיועדים אל בנה הבכור, יישמעו?

המשפט הקטוע "תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי" שאין בסיומו אף סימן פיסוק, מבהיר לקוראיו של השיר שגורלה של האם, כמו גם זה של בנה האחר, הבל, נחרץ. היא כבר לא תשלים את המשפט. והשאלה שנשארת תלויה באוויר היא – מה רצתה חוה לומר לבנה הרוצח? מה ביקשה ממי שנותרו אחריה למסור לו?

בסיפור המקראי קין רוצח את הבל ואותו בלבד. בסיפור השואתי גם חוה אמם, שהיא אם כל חי, נשלחת בקרון המוות. המיתוס המקראי מתרחב ומתעצם: רצח של אדם בידי אחיו אינו מסתיים במעשה. המשפחה כולה נרצחת, גם אם מישהו נותר בחיים. פגיס מספר לנו בשירו שבאופן דומה גם הרצחנות שהתרחשה בשואה לא קטלה רק את הקורבנות הישירים, את הנרצחים עצמם, אלא את משפחת האדם כולה, שזאת הייתה פגיעה אנושה באנושות כולה.

אפשר להניח ששירו של פגיס נוצר במידה מסוימת בעקבות ההתנסות האישית שלו. הוא ובני משפחתו גורשו בקרונות רכבת צפופים ודחוקים, ואין ספק שמה שעבר עליהם הותיר בו חותם בל יימחה.

עם זאת, סירב כאמור לספר על כך. "כל שנותיו, ובכל כוחותיו ניסה להסתיר זאת מעצמו ומאחרים", מספרת אלמנתו. כשאחד מספריו ראה אור היה מוכן לומר בריאיון עיתונאי רק כי "שלחו אותנו למחנות עבודה, לא למחנות ריכוז. לא תמיד הייתי עם סבא וסבתא." ידוע כי סבו מת שם, בטרנסניסטריה, אך לא ידוע באילו נסיבות. פגיס גם לא שמח על התיוג שתייגו אותו כמשורר שואה. במחקריו הספרותיים התמקד בשירת ימי הביניים, ושימש כפרופסור באוניברסיטה העברית, בחוג לספרות.

אמנם לא סיפר ולא דיבר, אבל שיריו בכל זאת עשו זאת בשמו. בשיר אחר שלו, "אוטוביוגרפיה", כתב: "אַתָּה יָכוֹל לָמוּת פַּעַם, פַּעֲמַיִם, אֲפִילוּ שֶׁבַע פְּעמִים, / אֲבָל אֵינְךָ יָכוֹל לָמוּת רְבָבוֹת. /אֲנִי יָכוֹל."

"אני", כלומר – ניצול שואה, שמסוגל לשחזר בעיני רוחו את כל הפעמים שבהם מת, בעקבות מה שראה ושמע וחווה?

"אני", כלומר – המשורר, שיודע לחיות ולמות שוב ושוב?

כנראה ששניהם גם יחד.

6 תגובות על ״דן פגיס, "כתוב בעפרון בקרון החתום": האם אדם יכול למות יותר מפעם אחת?״

  1. למדתי את "כתוב בעיפרון בקרון החתום" בתיכון ולפי מה שאני זוכרת, השיר הזה יכול להיות גם מעגלי, כלומר הוא מסתיים במילים "תגידו לו שאני…" ומתחיל מהתחלה "כאן במשלוח הזה" וזה יכול להעיד על רצח העם שנמשך ונמשך…

    אהבתי

  2. היתה שעת בוקר, ורחל המטפלת הכינה דייסת סולת לבני הפעוט, שישב בכיסא תינוקות ליד השולחן. גרנו אז בשכונת יפה נוף בירושלים. לידנו גרו פרופ' דן פגיס ומשפחתו ופרופ' גרשון שקד ואשתו. ילדיו כבר עזבו את הבית. קראתי לכך "משולש הפרופסורים". בעלי אז, תלמידם חנן חבר, היה לימים פרופסור לספרות עברית אף הוא. והנה נכנס דן פגיס. בעיניים כלות הסתכל בדייסה של הפעוט. רחל לא חשבה פעמיים והגישה לו קערת דייסה. ושוב נשמעה דפיקה בדלת ונכנס גרשון שקד וגם עיניו התלחלחו. וכך ישבו שני הפרופסורים לספרות עברית, חשוכי הילדות ויודעי האימה, ואכלו דייסת סולת עם שיר הקטן, שהיום הוא בן 40.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s