הסופרת האמריקנית אניטה שרב הלכה לעולמה בתחילת השנה. למרבה הצער של קוראיה הנאמנים, לא יהיו עוד ספרים חדשים ששרב תכתוב. והספר האחרון שלה, The Stars Are Fire, שראה אור זמן קצר לפני מותה, יהיה האחרון, תרתי משמע.

הצער גובר, שכן הספר שלפנינו הוא לא אחד הטובים שלה. למעשה, הוא גרוע למדי, ובהחלט אינו מתעלה לרמת אף אחד קודמיו.

אניטה שרב זכתה לראשונה לתשומת לב רבה כשאופרה וינפרי בחרה בספרה השביעי, אשת הטייס, למועדון הקריאה שלה. המלצותיה של וינפרי הבטיחו תמיד מכירות של מיליוני ספרים, וכך קרה גם לאלה של שרב. אחרי אשת הטייס היא כתבה עוד שנים עשר ספרים, כולם רבי מכר.

אניטה שרב לא הייתה סופרת דגולה, אבל הצטיינה בתוך מגבלות הז’אנר שלה: ספרות ריאליסטית, לגמרי לא חדשנית, ובכל זאת –מדויקת וכזאת שמספקת חוויה.  הטובים שבספריה הם   The Weight of Water, Where or When, Eden Close, Strange Fits of Passion, Resistance, The Pilot’s Wife, Fortune’s Rocks, שחלקם תורגמו לעברית. בשלושה מהם עקבה אחרי קורותיו של בית אחד השוכן בניו המפשייר, על חוף האוקיינוס, ועל האנשים שגרו בו לאורך יותר כמה עשרות שנים. באחרים סיפרה סיפורים שונים ומגוונים, למשל – על המחתרת האנטי-נאצית בבלגיה הכבושה, בזמן מלחמת העולם השנייה, על רצח שהתרחש במאה ה-19, או על אישה שזהותה נשכחה ממנה, במלחמת העולם הראשונה.

הסדרה המרהיבה ביותר היא זאת שבה תיארה את הבית הגדול, ששימש בשלהי המאה ה-19 כמנזר, אחרי כן, ב-1929, כביתם של בני זוג צעיר שנפגעים מהשפל הכלכלי שפקד את ארצות הברית, ולבסוף, במאה ה-20, כביתם של טייס בתעופה האזרחית ושל בני משפחתו.

תמיד קיוויתי שאניטה שרב תכתוב ספר רביעי בסדרה. גם  The Stars Are Fire מתרחש בניו המפשייר, כנראה שבאותה עיירת קיט שבקיץ פוקדים אותה מבקרים רבים, ובחורף היא ננטשת לתושביה הקבועים. אבל את הבית שהיטיבה כל כך לתאר בעבר זנחה שרב. עלילתו של הרומן מתרחשת שנים אחדות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, שהדיה עדיין נשמעים. מדי פעם נזכרות בה הדמויות בהקשרים שונים. גרייס נשואה לא באושר לג’ין, גבר קר ואפילו לפעמים אלים. בשלב מסוים הוא מודה שנשא אותה לאישה רק מכיוון שהזכירה לו את אהובתו הצרפתייה, אישה שניהל אתה קשר אהבים במהלך המלחמה, כששירת בצבא ארצות הברית.

שריפה קטלנית שפורצת בעיצומו של קיץ לוהט, אחרי בצורת ממושכת, מכלה את בתי העיירה שבה הם גרים, כמו גם ערים נוספות רבות במדינת מיין. אניטה שרב התבססה, כדרכה, על אירועים היסטוריים. באתר המתעד את קורותיה של ניו אינגלנד מופיע מאמר שכותרתו “השנה שבה בערה מדינה“. שרב היטיבה לתאר את ההתרחשויות, מנקודת מבטה של גרייס, שמתעשתת ומצליחה להציל את ילדיה, אבל מאבדת את העובר שהיא נושאת. לא רק את השריפה ואת מה שקורה לאנשים הנקלעים לתוכה, היא מפליאה לתאר, אלא גם את שאר הקשיים שמערים הטבע על תושבי אמריקה הצפונית, את עונת החורף הממושכת, השלג והקור, את ימי הגשם הארוכים והבלתי פוסקים, שמאלצים את הבריות להסתגר בבתיהם לאורך ימים ושבועות, וכן גם את האביב המשמח בפריחתו ובחמימות שהוא מביא אתו.

כמו ברוב ספריה, מרבה אניטה שרב, שגרה גרה בניו המפשייר, לתאר גם את האוקיינוס. אלא שהפעם נדמה שהיא “גונבת” מעצמה ומספריה הקודמים. למשל, בספר היפהפה  Sea Glass,שתורגם לעברית בשם פיסת זכוכית מהים, תיארה את התחביב החביב של איסוף שברי זכוכית צבעוניים שהים החליק. למי שקרא את הספר ההוא, התיאור החוזר בספר החדש נראה כמעט מגוחך. מתעורר הרצון להעיר לה – שוב? מה, אין לך משהו חדש לספר?

ובכלל,  ב-The Stars Are Fire יש משהו קטוע, מלאכותי, לא משכנע. יותר מדי שיחות שאין בהן ערך, כאילו היא ישבה והקליטה את הדמויות. הרי אנשים מרבים ללהג סתם, ולא כל מחשבה חולפת או חילופי דברים חסרי משמעות ראויים לתיעוד. אחת הבחינות ליצירת אמנות בעלת ערך היא השאלה – האם כל מה שיש בה נחוץ והכרחי? האם משהו ביצירה יתערער אם נשמיט מתוכה חלק? בספר שלפנינו התעוררה בי לא פעם התחושה שדברים רבים מדי מיותרים לגמרי. שאם יושמטו, או אם יוסיפו עליהם פרטים אחרים, סתמיים לא פחות, שום דבר בעצם לא ישתנה באופן בסיסי.

המשכתי בכל זאת וקראתי אותו עד תום, אולי מתוך כבוד לסופרת שאיננה עוד, ושהעניקה לי בעבר תחושה שיש בכל זאת ערך בכתיבתה, ואולי מתוך תקווה שהכול יתקשר ויתאחד, עד כדי כך שתתברר ההצדקה לשפע העצום של הפרטים. זה לא קרה. מעניין לראות אם הספר יתורגם לעברית.