בתקופה האחרונה פנו אלי כמה פעמים תחקירנים של שתי תוכניות טלוויזיה שונות. אמנון לוי ומיכל ינאי, סיפרו לי התחקירנים, כל אחד מהם בנפרד, מכינים כתבה על תלמה ילין, בעקבות מה שהתגלה לפני כמה חודשים, כשאסף הראל סיפר במונולוג פומבי כי מנצח התזמורת של תלמה ילין, מנחם נבנהויז, הטריד אותו מינית כשהראל היה רק בן שבע עשרה ותלמיד בבית הספר, וכשבועז ארד, לשעבר מורה במגמת האמנות החזותית בתלמה ילין התאבד אחרי שהתפרסמה כתבה, שחשפה את הקשרים (הרומנטיים? המיניים?) שניהל עם תלמידותיו בבית הספר.

מדוע פנו דווקא אלי?

כי בסמוך לאותם גילויים כתבתי טור ב-Xnet וכאן בבלוג, ובו סיפרתי על כמה אירועים שנכחתי בהם. אף אחד מהם לא היה קשור במורים לאמנות בבית הספר, ובכל זאת הם העידו לטעמי על חציית גבולות שבה נתקלתי במו עיני.

סירבתי להתראיין, הן אצל אמנון לוי, והן אצל מיכל ינאי, ובדיעבד אני בטוחה שצדקתי.

סירובי לא נבע מהתחושה שהוטל עלי בתלמה ילין מעין חרם חברתי, בעקבות מה שסיפרתי (למשל – שביום הכיף הבית ספרי שנערך בבריכת שחייה “רכבו” שתי מורות צעירות על עורפם של תלמידים בכיתה י”א או י”ב, או – שבנשף הסיום סיפר אחד מבכירי בית הספר בחדווה על כך שבמסע התזמורת לניו יורק לקח אתו את אחד התלמידים לאכול במסעדה שבה מגישות מלצריות חשופות חזה. זהותו נחשפה בכתבת תחקיר בידיעות אחרונות וב-Y-net).

מקבוצת הוואצאפ של המורים הוותיקים בתלמה ילין “הושלכתי”, כנראה שלא רק בגלל הטור ב-Xnet  אלא גם בעקבות דין ודברים, שבו התנגדתי לדבריה של מורה-לשעבר, אחרי שהמליצה לצפות בסרט “קרא לי בשמך” כי אז, לדבריה, “פרשת מנחם [נבנהויז] תפסיק להיות בצבעי שחור-לבן ולגמרי שטוחה…”

אותה מורה, והיא כנראה לא יחידה, סבורה אם כן שהפגיעה המינית מצדו של מנחם נבנהויז, שאסף הראל וישי שטקלר סיפרו עליה, דומה לסיפור האהבה ההדדי המתואר בסרט האמור (שגם בו אני מוצאת טעם לפגם, שכן אחד מהם מבוגר בהרבה שנים מהנער המאוהב בו, ואפילו במקרה כזה עלול לטעמי להתקיים ניצול).

ישי שטקלר סיפר לאחרונה בפוסט שהעלה בפייסבוק שמדובר בעשרות מקרים שבהם פגע נבנהויז בצעירים. על רובם חלה ההתיישנות הארורה, שאינה מאפשרת להגיש נגדו תלונה.

סירבתי להתראיין, כי הרגשתי שאת דברי אמרתי במלואם, ושאין בידי להוסיף עליהם.

כתבתה של מיכל ינאי הוכיחה לי שצדקתי. לא הייתי נחוצה שם, שכן הכתבה הייתה ממצה, מקיפה, אינטליגנטית וחשובה.

היא כזאת בעיקר מכיוון שחשפה את המנגנונים שאפשרו פגיעה בבני נוער, במסגרת בית הספר. כך למשל כשינאי, בעצמה בוגרת תלמה ילין, ראיינה את שפרה מילשטיין, מי שהייתה בעבר רכזת מגמת התיאטרון, אמרה מילשטיין דברים מעוררי פלצות: מה הבעיה בקשר (מיני!) שמתנהל בין מורה בן שלושים ונערה בת שש עשרה? תהתה המורה הוותיקה, ואפילו ציינה לצורך תמיכה בעמדתה את נשיא צרפת, מקרון. “למי הוא נשוי?” שאלה מילשטיין בהבעה של ניצחון, כמי שיש בידיה טיעון אולטימטיבי! אהה. אז אם נשיא צרפת נשוי למורתו מבית הספר התיכון, יש כנראה בעיניה לגיטימציה מלאה לקשר מיני בין כל מורה לכל תלמידה שמוצאת חן בעיניו! מה הבעיה? היא שואלת, בכל הרצינות, ומיכל ינאי המזועזעת אינה מוצאת את המילים כדי להסביר עד כמה העמדה הזאת מעוותת, מסוכנת, מבהילה.

ומה באשר למר נתן, “המנהל המיתולוגי” מהימים שבהם נפגעו ישי שטקלר, אסף הראל (ומן הסתם עוד רבים אחרים – למשל, התלמיד שהתראיין בכתבה וסיפר שניהל קשר מיני עם אחת המורות, ומי יודע מי עוד?), מה אתו?

“לא ידענו כלום!” רועם מר נתן בקולו.

וכדבר אחד הבוגרים שהתראיין בכתבה – אם מר נתן ידע, זה כמובן חמור, אבל אם הוא לא ידע, זה חמור לא פחות. מי שהיה מעורה בכול “לא ידע”? מי ששלט בכול “לא ידע”? הכיצד?

שלא לדבר על כך שעמדתו של מר נתן, כפי שהיא מתבטאת גם בכתבה, התקיפות הקיצונית שבה הוא מגיב אפילו כיום, מעוררת את השאלה האם היה אז נגיש? האם תלמידים יכלו להרגיש בנוח לבוא אליו ולספר לו? האם האימה שעורר לא מנעה את האפשרות שישתפו אותו במצוקתם? והרי גם עכשיו הוא “שופט” בדבריו את אסף הראל, מספר כי שאל אותו לאחרונה – הוא אומר זאת בנימה של נזיפה – “למה לא סיפרת לי?” ואז מצטט בהשתאות את תשובתו של אסף הראל: “הייתי בן שבע עשרה”. כן! הוא היה בן שבע עשרה והוא פחד. מהפוגע. וכנראה שגם ממך. ומשאר אנשי הצוות. שכנראה לא היו קשובים, ולא עוררו בו תחושה שיוכל לדבר אתם, שיקשיבו, יבינו, יעזרו.

והנה עובדה: גם אחרי שנים רבות, כשאסף הראל וישי שטקלר החליטו לגשת ולספר על מה שנבנהויז עולל, לא נמנעה בעצם האפשרות שהוא ימשיך לפגוע בתלמידים אחרים, במוסדות חינוך אחרים! (מי לא מנע זאת? שאלה חשובה, שיש לתת עליה את הדעת).

נבנהויז עזב אמנם את תלמה ילין, אבל במשך עוד כמה שנים המשיך ללמד או לנצח על תזמורות במקומות אחרים. הנה למשל קישור שנמצא בגוגל, המעיד על כך שהמשיך עוד ללמד.

אז מה, מדובר בשינויים בנורמות? האם אפשר לפטור את מה שקרה בכך שמה שהתקבל בעבר בקלילות היום נשפט בחומרה, בעקבות התהליכים שעברו על החברה בעולם כולו, השיח הפמיניסטי של מאה השנים האחרונות וקמפיין MeToo# של התקופה האחרונה?

אבל הנה כיום, לא בעבר הרחוק, מעזה גברת מילשטיין לפקפק בגלוי ובלי היסוס בחומרת המעשים, ובכך מעידה כי לא רק פעם, בעבר, לא הבינו את מה שאמור להיות תמיד מובן מאליו: שמורה חייב לשמור על ביטחון תלמידיו ותלמידותיו; שאסור לו לחצות גבולות, לנצל את תמימותם, הערצתם, שאיפותיהם של תלמידיו, את הבלבול של גיל הנעורים, את חוסר הבשלות הנפשית, המתקיימת לצד בשלותם הגופנית של בני נוער. שאסור לאדם המבוגר אף פעם, בשום תנאי, להתבלבל!

למרבה המזל, כפי שאפשר להיווכח בכתבתה של מיכל ינאי, משה פילוסוף, המנהל הנוכחי של תלמה ילין, שונה מקודמיו. הוא מצטיין ברגישות של איש חינוך אמיתי. רואים עד כמה הוא קשוב, אכפתי, וממוקד מטרה. עד כמה הוא נחוש להגן על התלמידים הנתונים תחת חסותו, ולוודא שאף אחד מהם לא ייפגע.

המוניטין של בית הספר, אמר פילוסוף, תלוי בשמירה על נפשם של התלמידים. לפני הכול. אפילו לפני ההישגים האמנותיים שבית הספר שואף (ומגיע!) אליהם.

במשך חמש עשרה שנה לימדתי בתלמה ילין. כל אותן שנים שימשתי גם כמחנכת ובתקופה האחרונה גם כרכזת אנגלית. ניהלתי את אתר האינטרנט הקודם של בית הספר, שאותו הקמתי ב-2005, וטיפחתי אותו בכל נפשי ובכל מאודי. נהגתי להגיע לכל ההופעות, ההצגות, הפתיחות והקונצרטים ולתעד הכול במסירות ובאהבה. מאות קטעי וידיאו שקיימים עד היום ביוטיוב יכולים להעיד על כך.

המחויבות ארוכת השנים לא הספיקה כנראה כדי לעורר אמון ברצון הטוב ובמחויבות שלי לבית הספר, ליתר דיוק – אל התלמידים המוכשרים, הרגישים והחכמים שזכיתי לפגוש, להכיר, ללמד ולחנך. אבל כמובן שלא זה מה שחשוב. חשוב מה שנחשף. חשוב הטיהור שבא בעקבותיו וחשובה מאוד עשייתו של המנהל הנוכחי.

ולכן גם כתבתה של מיכל ינאי חשובה בעיני.

כדי לצפות בכתבה במלואה, יש ללחוץ על התמונה שלהלן:

יש להודות לא רק למיכל ינאי, אלא קודם כל למי שהעזו לפרוץ את חומת השתיקה: ישי שטקלר ואסף הראל, ולבוגרים האחרים שהתראיינו בכתבה וסיפרו על מה שעבר עליהם, על מורים נוספים שפגעו בהם בעבר.

אני בטוחה שדרכו הנכונה, האמיצה והנחושה של משה פילוסוף, המנהל הנוכחי, תוביל את תלמה ילין להצטיינות, ולא רק אמנותית או אקדמית.