לפני כחודשיים הודיע הארי, נכדה של מלכת אנגליה, על אירוסיו לשחקנית אמריקנית. זמן מה לאחר ההכרזה הופיעה כתבה בעיתון האנגלי המכובד “הגרדיאן”. כותרתה: “כשמייגן תינשא להארי, היחסים של בריטניה עם הגזע ישתנו לצמיתות”, שכן מייגן מרקל, כמו הנשיא אובמה, נחשבים “שחורים”, כמו אחד מהוריהם: אביו של אובמה יליד אפריקה, אמה של מרקל אפרו אמריקנית.

נישואיה של “בת התערובת” עם בן המלוכה מעוררים אם כן סערת רגשות: התרגשות, שמחה, תהייה, התפעלות, וכן, גם כעס וגילויי גזענות. כך למשל ענדה אחת מבנות המשפחה המלכותית סיכה פוגענית במפגש המשפחתי הראשון עם הארוסה החדשה, ואפילו נאלצה להתנצל ולהודיע שאינה גזענית, אלא שסתם לא שמה לב לתכשיט ולמשמעויותיו…

מהצד האחר נשמעו  קולות של נשים אפרו-אמריקניות הקוראות למייגן לצאת אל העולם בשיער לא מוחלק – בתלתלי האפרו הטבעיים שיש לה, לדעתן. (בספר אמריקנה היטיבה צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה לתאר את תלאות המאמצים לאלף שיער מקורזל), כשם שחגגו כשמישל אובמה הופיעה בציבור בשערה הטבעי.

למי שעוקב אחרי תצלומיה של מייגן מרקל קשה מן הסתם להבין על מה כל המהומה, שהרי מדובר באישה יפהפייה, נוגעת ללב, מוכשרת, פמיניסטית מילדות ופעילה חברתית.

ובכל זאת, יש מי שמרימים גבה, שהרי היא “שחורה”!

כשקוראים את הספר חוצה את הקו מתוודעים לסוגיה הזאת, כפי שהתבטאה בעשורים הראשונים של המאה ה-20. כתבה אותו סופרת “מעורבת”, נלי ווקר, שאביה היה שחור ואמה הייתה ממוצא דני. היא מתארת בו את חייהן של נשים שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו. הספר נקרא באנגלית Passing ותרגום השם לעברית חוטא מעט למשמעותו, שכן לא מדובר רק בחציית קווים, אלא בסוג מסוים של העמדת פנים, או תרמית, שיש לה משמעות ברומן. הנה ההגדרה של מילון קיימברידג’ לפסוקית היחס pass for:

to appear to be someone or something else, or to cause people to believe that you are someone or something else

כלומר – לא בדיוק “לעבור” כפי שהמילה passing תורגמה שוב ושוב, אלא יותר בהתחזות. המתרגמת, תמר משמר, עומדת על ההבדל באחרית הדבר שכתבה: “”עוברת” כלבנה ו(לא) עוברת מן העולם”. אכן, יש בשמו של הספר משחק מילים שבסיסו בפועל pass רב המשמעויות.

כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחוש עד כמה מגוחכת שאלת הגזע. הרומן נפתח בכך שאיירין, שמנקודת המבט שלה (אם כי בגוף שלישי) מסופר הסיפור, נזכרת כיצד ישבה לפני שנתיים על גג הבניין של חנות כל בו מפוארת בשיקגו, כדי להימלט מפני החום ביום קיץ לוהט, והתמלאה לרגע בחשש שמא יבין מישהו שהיא שחורה, ויסלק אותה מהמקום. הקורא תוהה – “שחורה” באיזה מובן? איזו משמעות יכולה להיות להשתייכות לגזע השחור אם עורה כה בהיר עד שאי אפשר בכלל להבחין בכך שהיא “שחורה”?

אותה שאלה מתעוררת בהמשך כשאיירין נתקלת בקלייר, שהייתה חברתה בילדותן. קלייר יפהפייה כובשת. עורה שנהבי, שערה זהוב, ורק עיניה השחורות יכולות אולי להסגיר את העובדה שהיא בעצם “שחורה”. עד כדי כך שקלייר נשואה לגזען לבן, שכלל אינו חושד בגזע של אשתו, ולחברותיה השחורות כמוה – גם בשחורוּת שלהן הוא אינו מבחין –  ברור שאסור בשום פנים ואופן שהבעל יגלה את האמת על קלייר.

“מעולם, כשראו אותה לבדה, לא חשדו אפילו במקצת שהיא שחורה”, חושבת איירין על עצמה. אכן, שאלת ה”מעבר” מטרידה אותה ואת חברותיה: “‘הן גם ‘עברו?'”, היא שואלת את קלייר על הדודות שלה, וקלייר מבהירה ומסבירה שלא, הדודות הללו מצד אביה הן לבנות באמת… בהמשך קלייר מסבירה כי ידעה שהיא  נראית “לא נראית רע” ושהיא “יכולה ‘לעבור'”, וחברה אחרת, גרטרוד, “‘התחתנה עם גבר לבן, אף על פי שקשה לומר שהיא באמת ‘עברה'”, וכן הלאה.

השאלה מה גורם לאדם להיות “שחור” גם אם הוא “לבן” מעוררת מחשבות נוגות ובלתי נמנעות על גזענות בכלל. כידוע, גם ליהודים (בעיקר יהודיות, שאיבר המין שלהן לא הסגיר את זהותן) שהיה להם “מראה נכון” – מה שכונה “תווי פנים טובים” – היה סיכוי סביר יותר להינצל במהלך מלחמת העולם השנייה (ואולי גם בפוגרומים השונים?). שיער זהוב, אף סולד ופנים עגולות היו עניין נחשק ומציל חיים. עניין “המראה היהודי” אינו נהיר כל כך לישראלים שלא חוו אנטישמיות, אלא רק שמעו או קראו עליה. נוכחתי בכך פעם כשכתבתי סיפור שהתרחש בוורשה. פולני פתח את הדלת וראה שעל ספה “עומדת יהודייה”, כך כתבתי. כמה מקוראי הישראלים תהו איך הוא יודע. מה, כתוב לה על המצח שהיא יהודייה? שאלו, ועוררו בי ספקות אם ניסוח כזה יכול “לעבוד” בעברית.

חוצה את הקו ראה אור לראשונה ב-1929, כלומר, לפני כמעט תשעים שנה. מאז היו רוזה פארקס, מרטין לותר קינג, מלקולם X, מלחמת העולם השנייה, ג’יימס ת’רבר, נינה סימון, הפנתרים השחורים, התנועות לזכויות האזרח, אובמה, אם למנות רק כמה מציוני הדרך החשובים בתולדות המאבק נגד הגזענות, ובכל זאת, ההודעה על נישואיהם של הארי ומייגן אינה מתקבלת בטבעיות גמורה, אלא מתלוות אליה כותרות נוסח זאת של הניו-יורקר: “נישואים מעורבים? הם לא הראשונים”, או “מייגן מרקל לא תזכה לקבל את התואר ‘נסיכה שחורה'”, בניוזוויק. אלה כמובן גילויי גזענות מינוריים וסמויים, ועם זאת מוזרים ומאכזבים.

מכל מקום, את הספר  חוצה את הקו כדאי לקרוא, שכן הוא מספק חוויה מעשירה ואסתטית.

Passing Nella Larsen
לעברית: תמר משמר