רן טל, "המוזיאון": מדוע הוא פנינה מרנינה

"כל מספר בא מתרבות שונה, מרקע שונה, מידע שונה. כל המכלול הזה גורם לי להקשיב לסיפור, אבל בעיקר – ללמוד על המספר עצמו". הדוברת היא אישה לא רואה, שמגיעה למוזיאון ישראל ביחד עם אדם רואה, שמתאר באוזניה את המוצגים. הסרט נפתח במסך שחור, ריק, וברקע נשמעים רק קולות הדיבור של השניים. הם יושבים מול תמונה והרואה מתאר אותה – ים ("סוער"? היא שואלת והוא מאשר), סלע תלוי על בלימה ("אז מה התחושה שהוא מעורר?" היא מבקשת לדעת, והוא משיב, בפרוטרוט ובדייקנות, כמיטב יכולתו). כעבור זמן קצר מופיע גם הדימוי הוויזואלי: השניים נראים יושבים על ספסל במוזיאון, מול התמונה המתוארת.

דבריה של האישה משמשים מעין מוטו לסרט כולו, שהוא פסיפס של מפגשים עם אנשים הקשורים במוזיאון. כל אחד מוסיף את הסיפור שלו, וכולם מלמדים אותנו על עצמם, וגם על התמונה הכוללת, הנוצרת מהצירוף ביניהם.

לאורך הסרט אנחנו מלווים קבוצה של קציני צה"ל ואת המדריכה שלהם, גם היא קצינה, שמציגה בפניהם בתחילתו כמה שאלות למחשבה: מדוע מפקד הקורס הצבאי שבו הם משתתפים החליט להקצות זמן וכסף לביקור שלהם במוזיאון? מה חשיבותו? מה משמעותו? מה יוכלו ללמוד מהסיור בו?

פסיפס הסיפורים, כמו המוזיאון עצמו, משקף את פניה של החברה הישראלית, ואת מורכבותה. הסיפורים האנושיים מוגשים בקצרה, בתמציתיות, אבל ברור לגמרי שמאחורי כל אדם שמספר משהו על חייו מסתתר עולם שלם של עשייה, תקוות, אכזבות, צרכים, מפחי נפש והצלחות.

למשל, סיפורו של מוזיקאי שעלה מאזרבייג'ן. אחרי שפרצה שם מלחמת אזרחים התחוור לו שאין לו, כיהודי, עתיד בארץ מולדתו: "כשנגמור עם הארמנים נטפל ביהודים", אמרו לו כמה פורעים מקומיים, ושינו את מסלול חייו. אלמלא כן היה ודאי מפתח קריירה מוזיקאלית רצינית, אבל כשהבין שאין לו ברירה אלא לנוס מארצו, אמר לעצמו שבמולדת החדשה יאלץ לחפש לעצמו עיסוק ששכרו בצדו, כדי לפרנס את משפחתו. מה יצא למשפחה שלי אם אכתוב סימפוניה? הוא פוטר בחיוך כאוב את הקונפליקט הגדול של חייו, ומבהיר מדוע מצא לעצמו עיסוק שקשור במוזיאון ישראל: בין שאר עיסוקיו במוזיאון הוא מנצח על מקהלה המסונפת אליו (שירתה, המסיימת את הסרט, יפה להפליא!).

או – סיפורה של עובדת המוזיאון שאמה איבדה תינוקת, בתה הבכורה, שנורתה במהלך מלחמת העולם השנייה, והיא חבוקה בידיה. המוות של התינוקת הציל כנראה את האם, שנישאה מחדש והביאה לעולם את האישה המספרת לנו איך כל חייה חששה שהבעל הראשון של אמה יופיע פתאום, ואז אמה תנטוש אותה ותחזור אל החיים הקודמים שהיו לה. "נולדתי לתוך בית קברות," היא מספרת, והנה היא כאן, במוזיאון, עוסקת בעבודתה בשימור ובתיעוד.

או העובד שמספר בהתרוממות נפש על ההתרגשות שהוא חש בעבודתו – שומר בהיכל הספר – ועל הרצון שלו לפצוח שם בשיר על ירושלים, ואיך הוא בולם את עצמו באמירה – אבל אני רק סדרן…

או סיפורו של עובד דרוזי, שמתאר את המהפך שעבר עליו בעת שירותו הצבאי.

או זה של רב המוזיאון ("בשביל מה בכלל צריך רב?" "הרי מגישים במוזיאון אוכל") שעובד שם כבר שנים, ובכל זאת מסביר מדוע אין למוזיאון משמעות אמיתית בחייו.

אין להבין מכך שהסרט קודר או משרה עצבות. אדרבא, יש בו לא מעט הומור. מסתבר שדי למצלמה לעקוב אחרי אנשים ואחרי דברים שהם אומרים, דוגמת אותו מבקר שתובע לדעת "איפה מעגל החיים", ואינו מסתפק בהכוונה כללית לעבר אגף היודאיקה; או תיאורו של סדרן שמספר איך התקשה לרסן מבקרים שהשתוללו – תאר לעצמך שהילדים נכנסו לתוך אחד הכדים! – הוא מספר לעמיתו, ומתאר גם אימא לעשרה ילדים שמתהלכת במוזיאון, בין פריטים יקרים ושבירים, ילד תלוי על כתפה וטלפון נייד צמוד ללחייה. לשמע הדברים הצופה אינו יודע אם לצחוק או לבכות.

מרתק לראות את מה שמתרחש מאחורי הקלעים של המוזיאון. איך שולחים סדרנים למשמרותיהם: "דודי יחזקאל – בארץ הקודש, יעקב דשבסקי – בשלטון רומא, דימיטרי – למלתחה", איך הסבלים סוחבים פריטים כבדים, איך אוצרים מתפעלים ממוצגים חדשים, איך מטפלים בכל פריט, ואילו שיחות מתנהלות שם, הרחק ממבטיהם של המבקרים.

מרתק, למשל, מפגש של אוצרות שמסבירות מדוע אוסף שמור היטב של רקמות יד פלסטיניות אינו מוצג (ומעניינת במיוחד תגובתה של פלסטינית שנוכחת במפגש).

החוויה שהסרט מעניק נפגמה מבחינתי רק בשני קטעים קצרים, שמעניקים מקום לשני ביקורים של נכבדים: אחד של שמעון פרס, שכיהן במהלך הצילומים כנשיא המדינה, והאחר – ביקור של ממשלת ישראל, ותיעוד של ישיבת ממשלה חגיגית שנערכה במוזיאון. ביקורת סמויה נמתחה על שרי הממשלה: ראו אותם יושבים בקהל ונוהגים בחוסר נימוס מופלג: מתעלמים לחלוטין מהזמרים המופיעים מולם על הבמה. השרים מתכופפים זה אל זה, מטים את גופם, מנהלים שיחות ערניות, ולא מעלים בדעתם שראוי להם לכבד את האמנים ופשוט לשבת בשקט ולהאזין להם. עם זאת, לא היה לי ברור מדוע היה צורך להעניק מקום לפאתוס הריק מתוכן בנאום החגיגי-לכאורה שנשא נתניהו. אם הכוונה הייתה למתוח ביקורת, היא לא הייתה ברורה ומובהקת די הצורך, ואם הכוונה הייתה לפאר – היא לא הצליחה.

ועם זאת, הסרט הוא פנינה מרנינה של יופי, עניין והומור.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s