"בן גוריון, אפילוג": כיצד השתנתה המציאות

רגע לפני שהאולם הוחשך היא שאלה אותי – "את זוכרת איך היינו הולכות לקולנוע בתל נוף?" איך אוכל לשכוח. היינו שתי ילדות שגרו בשיכון המשפחות בבסיס. כל ערב הוקרן סרט חדש בבית הקולנוע, ואנחנו ישבנו תמיד בקצה האולם, על מושבי העץ המתקפלים, שמענו את בקבוקי הזכוכית שגלגלו החיילים על הרצפה, נחנקנו מעשן הסיגריות שאפף אותנו מכל עבר, פיצחנו גרעינים שקנינו מ"סבא" – רוכל שמכר אותם בתוך קונוסים מנייר עיתון – וירקנו את הקליפות על הרצפה. כך היה נהוג אז.

"כמה זמן עבר?" שאלתי והיא אמרה – "חמישים שנה…?" "יותר," השבתי, והיא משכה בכתפיה. יכול להיות. חישוב קצר הראה שכן, זה היה לפני יותר מחמישים שנה. בתחילת שנות השישים. בשנים שהמונח "ראש הממשלה ושר הביטחון, מר דוד בן גוריון" היה טבעי ומובן מאליו. כמו הצורה של מפת המדינה שידענו לשרטט ברגע: אצבע הגליל, חוף הים, מפרץ חיפה, נקודה שהיא תל אביב, המשולש של הנגב, הטיפה הרחבה של הכנרת המחוברת בקו כחול אל ים המלח שהוא שני כתמים, העליון גדול יותר מהתחתון, שניהם מוארכים, וקשורים זה אל זה בשרוך צר של מים, והמובלעת, הדומה לחצי כינור, של השטח הירדני, שירושלים נעוצה במרכז החיבור של מותניו. זאת הייתה ישראל שהכרנו היטב, שמשורטטת עד היום בעיני רוחנו, ונדמית לנו כישראל "הנכונה", גם אם המפה השתנתה לחלוטין שנה אחרי ששתינו עזבנו את שיכון המשפחות, נדדנו למקומות אחרים, כדרכם של ילדים שאיש אינו שואל לדעתם.

כשהסרט "בן גוריון, אפילוג" התחיל, הוא החזיר אותנו באחת אל המציאות ההיא, השונה כל כך ממה שאנחנו מכירות כיום, בבגרותנו המתקדמת. בן גוריון המצטייר בו אינו עוד ראש הממשלה ושר הביטחון. הסרט מביא ריאיון נשכח שנערך ב-1968, חמש שנים אחרי שבן גוריון פרש מהחיים הפוליטיים ועבר לגור בשדה בוקר, כדי לממש את חלומו – להפריח את הנגב ולהיבנות בו. בין חלקי הריאיון משובצים קטעים מעברו של האיש, לא רק הרגע המשמעותי והידוע ביותר, זה של הכרזת המדינה, אלא גם מחגיגות העשור למדינה, כשחנה רובינא קראה בקולה המהדהד את מגילת העצמאות, מראיונות ישנים יותר אתו ועם אשתו פולה, שהלכה לעולמה ארבעה חודשים לפני הראיון העיקרי, מחגיגת יום ההולדת ה-85 שלו, ומהאירוע שבו ציינו את חיבורו של שדה בוקר אל "הרדיו-טלפון" (מה שבן גוריון מכנה לקול צחוקם של הנוכחים, פולה בראשם, "ברכה מפוקפקת": מעתה יוכלו שוב להטרידו בשיחות ולהפריע לו לקרוא…).

השיחה עם בן גוריון מרתקת. מצטיירת בה דמות של אדם מבוגר (ממתי בעצם החלו לכנות אותו "הזקן"?) חכם, אירוני, מלא שאר רוח, אידיאליסט במובן ההומני של המילה. לא רק הערכים האישיים שהוא מפגין מרשימים ואפילו מדכדכים, כשמשווים אותם למציאות של ימינו: בסרט מובאים קטעי ארכיון שמראים את בן גוריון עוסק בעמל כפיים – כשעבר לגור בקיבוץ התכוון לנהוג כאדם מן היישוב, לעבוד, כמו שאר החברים, ולממש בפועל, בזיעת אפיו, את חזונו. רואים את הצריף הצנוע שבו גר עם פולה, שלא התלהבה לעבור למדבר, אבל הלכה אחריו בנאמנות ובמסירות. רואים אותה מורידה בגדים מכובסים מהחבל – לה לא היו עובדים ועובדות ששירתו אותה, הגישו לה מרק ומזגו לה שמפניה. הפערים בין העבר להווה זועקים כמובן לשמים. אבל לא רק הם: גם המחשבות שבן גוריון מביע והדילמות המעסיקות אותו. הוא חולם על חברה שוויונית, כלל עולמית. מסרב להיקרא סוציאליסט – כי אם סטלין והיטלר היו סוציאליסטים, הוא אינו מוכן להשתבץ אתם תחת אותה כותרת. הוא אפילו לא "ציוני" מהסוג שמדבר על ישראל וממשיך לגור הרחק ממנה. את האירוניה שלו הוא מביע לא פעם – כשהמראיין שואל אותו על הנביאים הקדמוניים (בן גוריון מציין את ירמיהו, את גדולתו), ותוהה אם גם הוא, כמוהם, פונה אל אלוהים, בן גוריון מגיב בחיוך משועשע, ותוקף את עצם השאלה – מה פירוש "פָּנו אל אלוהים? קיבלו את הכתובת שלו ודיברו אליו?" ומסביר – אי אפשר "לדבר" עם אלוהים. אפשר רק לשקוע במחשבות. "במדיטציה?" לא, הוא משיב, שוב מבודח קמעא, "לא במדיטציה מהסוג הבודהיסטי". ובאותו הקשר רואים שיחה בינו ובין מי שהיה ראש ממשלת בורמה. או נו מסביר שההשתקעות המודרנית ב"אני" מזיקה. בן גוריון, באותו חיוך מוכר, מסביר את עמדתו: ההשתקעות באני אינה דווקא שלילית. תלוי אם זה "אני" אגוצנטרי ואנוכי, או "אני" שמבקש להיטיב עם אחרים, עם העולם, ברוח "ואהבתך לרעך כמוך" שהוא מצטט ומסביר: רעך, בניגוד למקטרגים, אינו רק "רעך היהודי", ומצטט שוב: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים."

את הסרט "בן גוריון אפילוג" יצרו בזכות סרטי צילום שהתגלו, ופס קול שסברו כי אבד, אבל נמצא. אורכו כשעתיים, והזמן חולף ביעף. אפשר להמשיך ולשתות בצמא את דבריו של דוד בן גוריון, אבל היוצרים בחרו רק חלקים מתוך שש השעות שהיו בידיהם. בתום ההקרנה היא אמרה לי: אבל חסרות פה הרבה סוגיות משמעותיות כל כך לחיינו. למשל – אין פה שום דיבור על הבעיה (שבן גוריון יצר אותה, בטעות!), של הקשר בין דת למדינה, ושל השליטה של הדת בחיינו, גם אם אנחנו חילונים. אין שום דיבור ממשי, מפורט ומעמיק, על הפלסטינים שהמתיישבים הציוניים התעלמו לכאורה מקיומם כאן, בארץ הזאת, (ועם זאת, הדברים שאומר בן גוריון על השטחים שנכבשו ב-1967 מאלפים!), ואין שום אזכור של עולי ארצות ערב, ושל הבעיה שהלכה והתפתחה. "רק פולנים יש בסרט הזה…" היא אמרה.

דומני שסרט תיעודי כזה אינו מנסה ואינו מקווה להקיף את כל הסוגיות והבעיות שאנו מתמודדים אתן כיום, במציאות הישראלית. לי די בכך שנפתח אשנב קטן אל תודעתו של אדם חכם מאוד, שערכיו והשקפת עולמו ראויים לתשומת לב. כפי שהיא כתבה לי למחרת: "חושבת שוב על כך שדווקא בימים אלה, שבהם המנהיגים מסוכנים ונהנתנים, חשוב להציב מודל אחר, במיוחד כשהמדיה והחברה סוגדים לנעורים. טוב להתרכז בדמותו של זקן שיש לו מה לומר, שמייצג את החוכמה שבזקנה." אכן.

 

3 תגובות על ״"בן גוריון, אפילוג": כיצד השתנתה המציאות״

  1. בן גוריון היה אדם מורכב מאוד. ההיסטוריה תזכור אותו בגלל שני דברים עצומים שעשה: הקמת מדינת ישראל והנכבה. ואין האחת גדולה מאחותה. ואי אפשר להזכיר את האחת בלי אחותה. ואסור לשכוח את אחריותו של בן גוריון לשתיהן. ואסור לשכוח מה שהתגלגל משתיהן מאז ועד היום.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s