מייסלון חמוד, "לא פה, לא שם": סרט על מצוקה וייאוש, או על שינוי ותקווה?

לא משנה אם את עורכת דין מצליחה ושנונה, סטודנטית חרוצה למדעי המחשב, מוזיקאית שמחפשת את דרכה, רופאה שמתמחה בבית החולים איכילוב: אם את צעירה ערבייה, תתקשי מאוד למצוא את דרכך. את מבקשת לגור בעיר הגדולה במדינה שבה נולדת? להתלבש כאוות נפשך? לאהוב את מי שאת רוצה? לאכול מה שטעים לך וללבוש את הבגדים שמוצאים חן בעינייך? תשכחי מזה. בני משפחתך, ולא רק הם, יִמשכו אותך לאחור כמו משקולות כבדות, ידרשו ממך לנהוג על פי המסורת, כלומר – לוותר על עצמך ועל הרצונות שלך, ורק להתחתן, לטפל בבעלך, ללדת ילדים ולטפל גם בהם. (למרוט למענו את השיער מגופך. להיות תמיד חלקה וזמינה. להכין לו אוכל. אלה תפקידייך!). אז מה אם את מוכשרת ויפה. אז מה אם יש לך חלומות ותוכניות. אז מה אם את בכלל לא נמשכת לגברים. יש רק דרך אחת שבה ירשו לך ללכת: זאת שמתאימה להם, לבני המשפחה שלך ולגברים הסובבים אותך. הגברים יכולים להעמיד פנים שהם מודרניים וליברלים, לחזר אחרייך באופן חופשי, להיראות כאילו הם מקבלים אותך כשוות זכויות, כאדם שלם שזכותו לבחור, אבל ברגע שישקלו לשאת אותך לאישה, תגלי שהם רוצים אותך דומה לאימא שלהם או לאחותם הצנועה, העטויה ביריעות של בד שמסתירות את גופה, שיערה, וחלקים מפניה. "את יכולה לאכול מה שאת רוצה, אבל צריכה להתלבש כפי שמקובל," יגידו לך. "כאן לא אירופה". ימתחו עלייך ביקורת אם תעשני בנוכחות אחת מבנות המשפחה שלהם. ולא משנה אם ערב לפני כן רקדתם ביחד במסיבה, עישנתם, ולא רק סיגריות, הרצתם שורות והרחתם קוקאין, או ריטלין מרוסק. כל זה טוב כשאת סתם מישהי, לא אם את אמורה להינשא להם. וגם אם את דתייה, נראית כמו  האחות שלהם, מתלבשת על פי המסורת – לא יעזור לך. תצטרכי להיכנע, לציית, לא ירשו לך לבחור את דרכך בחיים, לרצונות שלך אין משמעות. לגבר ברור שהוא רשאי לקבוע מה נכון לך לעשות. וכך גם הורייך. הם יסרבו לראות בך אדם עם זכויות. גם כשתהיי כבר אישה בוגרת, תפרנסי את עצמך, תדעי מה את רוצה בחיים, אביך ירשה לעצמו להכות אותך, לאיים עלייך, להודיע לך שהוא יקבע למענך את דרכך בחיים, לכפות עלייך את רצונו. והאימא שלך תגבה אותו. למעשה – תשלח אותו אלייך כדי שייעצב אותך על פי הדגם הנכון בעיני שניהם. ואם זה כרוך באלימות – מה לעשות? להבא אל תבחרי להיוולד כאישה ערבייה.

הסרט "לא פה, לא שם" מביא בפנינו את כל המצוקה הזאת. את הקריעה שנשים ערביות בחברה הישראלית סובלות ממנה: למשכילות שבהן, לחזקות, למוכשרות, לבעלות הדעה העצמאית, אין כמעט סיכוי לשרוד. בני המשפחה שלהן מתקשים להבין ולקבל אותן. גברים ישראלים יכולים להימשך אליהן, אבל אף אחד לא יעז להביא אותן הביתה, לאימא. (לוסי איוב סיפרה על כך בשנינות מכאיבה, ובחינניותה הכובשת באחד משירי הפואטרי סלאם שלה: "אהה, את נוצרייה/ עכשיו הכול ברור/ נוצרים זה בסדר/ זה הרבה פחות חמור/ הרבה פחות חמור, את אומרת? האומנם זה כך?/ אם כן, נראה אותך, נותנת לי להתחתן עם הבן שלך"! דברים דומים אומרת אחת הנשים בסרט לגבר ישראלי שמנסה לחזר אחריה).

הקונפליקט שהן מתמודדות אתו אינו מתחיל ונגמר בתוך המשפחה או עם הגברים שבחייהן. הסרט מראה לנו בעדינות גם את תחושת הזרות שמסבה להן הסביבה הישראלית: כך למשל, בזמן ששתיים מהן משוחחות בערבית בחנות בגדים, מראות זו לזו שמלות ומתפעלות מהן, המוכרת נועצת בהן מבטים קשים, הן לא יכולות שלא לחוש את העוינות הלא מוסווה שהיא משדרת. "ולא נושכות…" אומרת לה אחת מהן ומחייכת, כמו בתשובה לשנאה האנונימית שהן נאלצות לספוג. דוגמה נוספת, שעל דומות לה אפשר לא פעם לקרוא בעיתונים: מנהל משמרת במסעדה אוסר על עובדי המטבח לשוחח ביניהם בערבית.

כן. מתאנים להן. מנסים להצר את צעדיהן, מתנכרים להן, אבל לא יעזור לאף אחד, הן מקומיות ושייכות לכאן. אמנם כשאחת מהן מנסה להשיג עבודה כברמנית, ונשאלת – "מאיפה את?" היא משיבה בבוטות ובלי להתבלבל, "אני פלסטינית!", אבל אי אפשר לטעות. לא רק גישתן לחיים אינה "פלסטינית" מסורתית. הן חיות בנופים וברחובות של כולנו. זאת ארצן. כשהן מדברות בעברית הן נשמעות כמו צעירות ישראליות אחרות. הן ובני השיח שלהן משבצים לא מעט מלים בעברית – "שיפוצים", "מדעי המחשב", ואחרות – שמשתלבות בדיבור בטבעיות גמורה (כמו שדוברי עברית משבצים מילים בערבית?)

הסרט מסב לא מעט עצב, אבל במידה מסוימת הוא מהול גם בתחושה של תקווה, מעצם העובדה שערבייה ישראלית, מייסלון חמוד יצרה אותו (והקדישה אותו לבני משפחתה, שמאפשרים לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה בהם). הבמאית, שגם כתבה את התסריט, מביעה בו מצוקה שעצם קיומה מוכיח כי שינוי חשוב הולך ומתרחש. תל אביב יכולה וצריכה להיות עירן של נור, לילא וסלמה, כמו של כל הצעירות הישראליות האחרות שגרות בה ומסתובבות בה, בחיפוש אחרי את עתידן.

אמנם בציבור הערבי נשמעו קריאות להחרים את הסרט, ושמו מעיד על תחושותיה של היוצרת: "לא פה, לא שם", כלומר – היא והנשים שהיא מספרת עליהן שוב אינן שייכות לחברה המסורתית שממנה באו, אך טרם מצאו את מקומן במציאות החלופית שהן מבקשות לעצמן.

למרות זאת, יש בעיני בסרט הזה גם ניצנים של תקווה. מהדהד בו מאבק לשחרור שכבר החל, ומעלה על הדעת את נקישות המקור של גוזל ששובר את הביצה מבפנים, בוקע מתוכה ויוצא אל החיים שנועדו לו. כמו אותו גוזל גם הצעירות הערביות שהסרט מספר עליהן זקוקות וראויות לתמיכה ועזרה, צריכות שיאפשרו להן להמשיך עוד ולהתפתח, כדי שיצליחו להגיע לעצמאות ויוכלו לפרוש כנפיים ולעוף לדרכן. הלוואי שיצירה כמו הסרט הזה תשפיע, תשכנע, תדבר אל לבם של מי שיכולים וצריכים לעזור בתהליך.

2 תגובות על ״מייסלון חמוד, "לא פה, לא שם": סרט על מצוקה וייאוש, או על שינוי ותקווה?״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s