ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים": מדוע הוא ספר חובה

לפני כמה שנים גרתי בבית ששכן על פי תהום. היא לא ניכרה בפני השטח: הנוף שהשקפתי אליו היה גבעות טרשים שהוריקו בחורף ויבשו בקיץ, ובתים היו פזורים ביניהן ועליהן. האורות שנדלקו בבתים עם רדת ערב העידו שגרים בהם בני אדם, אבל מבחינתי הם חיו מעבר להרי החושך. לא יכולתי לדמיין שום דבר שקשור בהם, לא ידעתי על מה הם חולמים וחושבים ואיך נראה עולמם. לא היו להם מבחינתי שמות או כתובות. מחסום עצום ובלתי נראה חצץ ביני ובינם. בעצם, במרוצת הזמן הוקם גם מחסום שנראה לעין. הוא נקרא "גדר ההפרדה", שגבלה ב"שביל הפטרולים", עליו נסעו מדי פעם ג'יפים של צה"ל. כן, היישוב ההוא שכן ברובו מעבר לקו הירוק, וחלקו בתוך ישראל. שמועה לא מבוססת גרסה כי קו הגבול הלא נראה לעין עובר בחלקו בתוך אחד הבתים. הסלון כאן ובית השימוש שם. או להפך.

הייתה תחושה עזה של צרימה במבט על מציאות שלכאורה אינה קיימת מבחינתי, בידיעה שלעולם לא אפסע על הגבעות הקרובות אלי כמטחווי קשת, בהבנה שיש לאנשים שם כתובות, שיש לרחובות שמות וליישובים − זהות והיסטוריה, והם כנראה לא ייוודעו לי לעולם.

זאת אולי אחת הסיבות, אבל בהחלט לא היחידה והעיקרית, לעניין הרב שעורר בי הספר הארץ שמעבר להרים שכתב ניר ברעם. כי ברעם עשה מעשה: הוא נכנס לשם, אל הארץ הקרובה-רחוקה, התהלך בה, נפגש עם האנשים המאכלסים אותה, יהודים וערבים, שוחח אתם, התבונן בבתיהם ובשכונות המגורים שלהם, שאל אותם שאלות, תהה ביחד אתם מה משמעות חיינו, אלה לצד אלה, אלה ביחד עם אלה, ובעיקר בחן איך הם רואים את עתידנו המשותף.

ברעם כותב בהקדמה לספרו על הפיצול המוזר שבו חיים כולנו: מצד אחד כמו לא מאמינים בעתידנו כאן כישראלים במדינה שתמשיך להתקיים לעד, כפי שהיא. מצד שני – ממשיכים לנהוג כרגיל, יולדים ילדים, מתכננים תוכניות, כאילו החרב אינה תלויה מעל הצוואר, כאילו אנחנו לא חיים על פי תהום, או על לוע של הר געש. למנגנונים פסיכולוגיים יש תפקיד. בלי שנדחיק את ידיעת מותנו, לא נוכל לשרוד. אבל המנגנון החיוני הזה מזיק לנו ומסכן את קיומנו, כשמדובר במציאות שממנה אנחנו מתעלמים, בתקווה שבתמורה לכך גם היא תתעלם מאתנו. כי היא לא תעשה את זה.

באומץ לב מרשים, ולא משום נכונותו להיכנס לתוך מקומות שמרבית הישראלים חוששים להתקרב אליהם, אלא משום שהעז לפקוח את עיניו ולהביט במציאות, בלי לנוס מפניה ובלי להסיט את המבט או לעצום את העיניים, התהלך ניר ברעם באזור שאינו מכנה "יהודה ושומרון" כנהוג בשנים האחרונות, אלא "הגדה המערבית", כפי שנהגנו לכנותו מיד בתום מלחמת ששת הימים. (וגם, כך נהגו לומר אז, "השטחים המוחזקים"). שנים עשר פרקים יש בספר, וכל אחד מהם יוחד למפגשים שערך ברעם במקום כלשהו: מחנה הפליטים בלטה, המאחז אל מתן וההתנחלות מעלה שומרון, רמאללה, קיבוץ נירים, ירושלים שבתוך החומה, קדומים ואלון מורה, ירושלים הפלסטינית שמעבר לחומת ההפרדה, ישיבת עתניאל, בית ג'אלה ובית לחם, המאחזים שמחוץ להתנחלות איתמר וכפר יאנון, ברטעה, ג'בל מוכבר וראס אל-עמוד, במזרח ירושלים.

אי אפשר להפריז בעוצמתו של הדיווח על כל המפגשים הללו. ברעם הגיע אליהם כשאוזנו כרויה ולבו פתוח, והוא נכון להקשיב לכולם. לאלה שעם עמדותיהם הוא מזדהה, וגם למי שאליהם הוא מתנגד. אחת המסקנות החשובות שאפשר להסיק מדבריו היא שבמידה לא מעטה שני הצדדים, היהודים והפלסטינים, שוגים בחלום זהה, שהוא בעצם יותר ציפייה מחלום: ש"הצד השני" יתפוגג ויעלם מאליו. שהיהודים יחזרו לארצות המוצא שלהם (לאירופה, "אפילו למאדים", אבל לא לארצות ערב − לטובתם… הדאגה הזאת, כביכול, לשלומו של הצד השני אינה מאפיינת רק את הפלסטינים. ברעם מספר על פניות של צה"ל ושל הפרקליטות שביקשו מבית המשפט "להגן" על פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים בכך שיאסרו על הפלסטינים להגיע לאדמותיהם ולעבד אותן…), שהפלסטינים ימצאו לעצמם מקום אחר – למה לא בירדן, למשל? − או שיהגרו מכאן בסיועם האדיב של היהודים המייחלים להסתלקותם.

ברעם שם את האצבע על אחת מאבני הנגף המשמעותיות ביותר, שמונעת כנראה את האפשרות להגיע לפתרון מוסכם: השאלה על איזו פשרה מדובר בכלל. כישלון ועידת קמפ דויד התרחש ב-2000, כך הסביר בשעתו אהוד ברק, כי "הגעתי לכאן כדי לדבר על 1967, וערפאת דיבר על 1948". זוהי, לדעת ניר ברעם, "אי ההבנה היסודית בין שני הצדדים."

כמה מהמרואיינים היהודים טענו כי "שתי מדינות לא יהיו, מדינה אחת זה אסון, נסיגות חד-צדדיות לא הובילו לכלום, ולכן התכנית היחידה היא מתן הקלות משמעותיות לפלסטינים עכשיו." במילים אחרות – שיש להנציח ככל האפשר את המצב הנוכחי, ורק להקל על חיי הפלסטינים. (לי ה"פתרון" הזה מזכיר את הסיפור על האיש שנפל מהקומה העשרים, וכשחלף על פני הקומה השישית אמר לעצמו שבעצם הכול בסדר).

האם הפלסטינים יוותרו על זכות השיבה? השיחות שניהל ניר ברעם עם רבים מהם מעידות כי לא סביר שזה יקרה. ויש יהודים ישראלים שמבינים את מצוקתם. תושבת קיבוץ נירים זוכרת "שגם להם היה כאן בית" ומזדהה עם כאבם. האם תסכים, אם כך, לפנות את ביתה ולהשיב אליו משפחה של פליטים? אין להניח.

על מה, אם כן, אפשר לדבר? פלסטינים ויהודים ישראלים כאחת ציינו שוב ושוב באוזני ברעם את מה שהיה פעם, כלומר − הדו-קיום המסוים שכן שרר בעבר: בקיבוץ נירים סיפרו שבעבר הילדים יכלו לרדת לוואדי לבדם, "והיינו נפגשים עם תושבי עזה על בסיס יום-יומי." פלסטיני תושב חברון זוכר כיצד לפני 30 שנה פנקסי הטלפונים של כולם כללו שמות של ישראלים וערבים, אבל כל זה נפסק "מאז הסכמי אוסלו וההפרדה".

ברעם מתאר מקרוב, בפירוט מחריד, את העוולות שמביא אתו הכיבוש − "מכונה רבת עוצמה שכל זרועותיה מסורות להגשמת השאיפות היהודיות" ושהפלסטינים "אובדים בנפתוליה". הוא מתאר את חשדנותם כלפי הכוונות האמיתיות של היהודים בעניין אל אקצה, שכן, לדברי הפלסטינים, לאחרונה מסתובבים על הר הבית יותר ויותר יהודים וקשה לא לחשוד שמתנהלת  מזימה מאורגנת מלמעלה. סוגיית הר הבית, חשובה מאוד בעיני רבים מהפלסטינים. בעיני אחרים היא אינה מוקד העניין. חמור ממנה הוא אורח חיי היומיום של הפלסטינים. לדעתם מרבית הישראלים אינם מתעניינים במצוקותיהם. משתעממים מהן, בעוד שמבחינתם אי אפשר לחשוב על משהו אחר. אז מה הם רוצים? לזכות ביכולת לקבוע את גורלם. לא לפגוש באותו "יהודי עם צו בית משפט" שמחכה להם בכל פינה ושולט בהם, בחופש התנועה שלהם, בזכותם להחליט החלטות הנוגעות לחייהם.

משמאל לימין טהא אבו ח׳דיר, חברו סולימאן וניר ברעם באוהל האבלים של משפחת אבו – צילום ניר ברעם

אחד התיאורים הקשים מנשוא הוא זה של שכונה שתושביה מגדירים אותה "המצאה שטנית, הדבר הכי קרוב לגיהינום". מדובר בראס ח'מיס וראס שחאדה, ששייכות לירושלים ויש לתושביהן תעודות זהות כחולות ישראליות, אבל חייהם נהפכו לסיוט מאז שגדר ההפרדה נבנתה מערבית להם, והוציאה אותם אל תוך שטחי הרשות. כדי להגיע לירושלים עליהם לעבור במחסום. העירייה אינה מגיעה אליהם ואינה מעניקה להם שום שירותים מוניציפאליים. עם זאת, את הארנונה גובים מהם בתקיפות, ומי שינסה להתחמק יגלה שאינו יכול להגיע עוד למקום עבודתו בירושלים, או לרופא, או לבקר אצל קרובי משפחתו, או להתפלל באל אקצה. אין אצלם פינוי אשפה. אין אספקת מים. אין אכיפה של החוק, המשטרה אינה מגיעה אליהם. אמבולנסים אינם מגיעים. הם חיים במובלעת שיכול היה לשרור בה כאוס מוחלט, אלמלא ההתארגנות השכונתית שמנסה לספק לתושבים לפחות חלק מהשירותים הנדרשים. כשניסו לקבל סיוע מבג"ץ נענו בשלילה. נציגי המדינה התמוגגו מכך שערבים מבקשים להישאר קשורים למדינה (שהם אזרחיה מלכתחילה!) ובית המשפט קבע כי "הגדר מגשימה את התכלית הביטחונית החשובה של מניעת מעבר חופשי של מחבלים ופעילי טרור אל תוך שטחי ישראל". על כך מגיב אחד המרואיינים של ברעם בלעג זועם: הרי כל מי שעובר את המחסום יכול, אם הוא רוצה, לקנות סכין בצדה השני! "זהו שקר ליהודים ועונש נורא לפלסטינים".

המתנחלים, מצדם, מבקשים בעיקר להמשיך ולקבוע עובדות בשטח. להשתלט על עוד ועוד חלים בגדה המערבית. למרבה ההפתעה, מסתבר שהסכם אוסלו שאותו גינו כל כך בימין היהודי, שנוא גם על הפלסטינים. גם הם רואים בו אסון: הוא קיבע את הריבונות הישראלית בחלקים נרחבים של הגדה, ואפשר ליהודים להמשיך ולבנות, להרחיב את ההתנחלויות. היהודים נעלבים מכך שחלקים בציבור הישראלי רואים בהם – והם מצטטים, "סרטן בגוף המדינה", והפלסטינים הישראלים נעלבים מאזהרתו של בנימין נתניהו ביום הבחירות כאילו "הערבים נוהרים אל הקלפיות".

המתנחלים מתנאים במה שהם מכנים "ניעות חברתית" שקיימת אצלם ביישובים, כי נציגים מכלל קהילות היהודים הישראלים חיים בהן. לשאלה איך הגאווה על "תפיסות העולם המוסריות שלהם" מתיישבת עם הפער הבלתי נסבל בין זכויותיהם לאלה של הפלסטינים, שכניהם, שנתקלים בכל מקום במחסומים, בשיפוט לא שוויוני בבתי המשפט, בכבישים שבחלק מהם אסור להם לנוע, הם משיבים בשלוש טענות: העם הפלסטיני לא קיים באמת. בכל מקרה, חייהם תחת שלטון ישראל טובים יותר מאשר בכל מקום אחר, ואם לא טוב להם, הם מוזמנים בהחלט להסתלק, למשל  לירדן. חלקם חולמים על הקמת בית המקדש (האם חשדותיהם של הפלסטינים בעניין הר הבית לגמרי מופרכים?!), ואגב כך הם לועגים לישראלים החילונים שאינם מאמינים באלוהים, אבל מוכנים להישבע "שהוא ריחף כאן פעם ונתן את הארץ לעם ישראל."

נשות אל־מוראביטאת, שומרות הר הבית, מזרח ירושלים – צילום ניר ברעם

ניר ברעם אינו מסתפק במפגשים שערך עם יהודים ופלסטינים שעמדותיהם מנוגדות ועוינות. הוא נפגש גם עם קבוצות של אנשים משני צדי המתרס, שמנסים לשתף פעולה ולא להדחיק, אלא לחשוב על פתרונות אפשריים. את הרעיונות השונים שהוא מביא מפיהם ראוי וחשוב לבחון. מראיונותיו ברור לגמרי שהזמן אינו פועל לטובתנו. הוא מראה כיצד הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית מתקרבים והולכים אל אחיהם בגדה המערבית. "זה ההבדל בין התלמידים של היום ופעם. לפני 20 שנה היית שואל אותם על הפלסטינים בגדה והם היו אומרים זה לא קשור אלינו. מאז האנתפאדה השנייה הכול השתנה, הם יותר לאומיים, חשים חלק מהעם הפלסטיני."

הספר הארץ שמעבר להרים הוא אחד החשובים שנכתבו בשנים האחרונות בעברית. לטעמי ראוי לחייב את כל תלמידי בתי הספר התיכוניים לקרוא אותו ולדון עליו.

כדבריו של ברעם: "הלב מתפתה להאמין במודל השדה [אחת מקבוצות המפגש של היהודים ופלסטינים, עע"א]. הרי אפשר לדמיין איך המודל הזה, שלפחות כיום עודנו שולי, סוחף יהודים וערבים והופך לכוח באזור. הרי אפשר לדמיין הכול, והצורך במרחבים של תקווה אחרי כל מראות האכזריות המנורמלת עלול לערפל את כושר השיפוט של אדם. ומצד אחר גם פיכחון מוגזם, שבו מתגאים הרבה אנשים כאן, הוא מטופש, בעיקר כשהוא שולל כל סיכוי לשינוי פני העתיד."

חובה על כולנו לקרוא את הספר הזה. להפנים את מסריו. וממנו לצאת לדרך ולהתחיל לפעול.

 

9 תגובות על ״ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים": מדוע הוא ספר חובה״

  1. אזרחות ותושבות קבע – הצעה להסדר הסכסוך
    גדעון ביגר
    הצעות רבות מתגלגלות בחלל האוויר באשר להסדרים אפשריים של הסיכסוך הישראלי פלסטיני. מדי פעם מועלות הצעות חדשות, בפעמים אחרות חוזרים להצעות ישנות אך עד היום לא הועלתה אף הצעה שנתקבלה על דעתם של הצדדים המעורבים בסכסוך, ובעיקר על דעת מדינת ישראל והרשות הפלסטינית, אף שבשלבים שונים הועלו עקרונות להסדר, אף שלא הגיעו לכלל סיכום
    בצדק טוענים הכול כי הסכסוך נובע מרצונם של שני הצדדים לשליטה בכול תחומי ארץ ישראל המנדטורית. עוד מקובל על הרוב, אך לא על כול חלקי הציבור בכל צד, שהפתרון הוא בחלוקת הארץ בין שני העמים, עקרון שחוגג כבר 80 שנים לקיומו, מאז הצעת הוועדה המלכותית הבריטית בשנת 1937.
    מעבר לחלוקה המרחבית קיימת תופעה מרכזית שהצדדים מתקשים להתמודד אתה. קיומם של יישובים יהודיים ישראליים בתחומי השטח המיועד למדינה ערבית פלסטינית – ההתנחלויות וקיומה של אוכלוסייה פלסטינית גדולה, למעלה מ 1.5 מיליון תושבים, בתוככי מדינת ישראל. ברור לחלוטין שמחד גיסא ההנהגה הפלסטינית איננה מעוניינת ביישובים ישראליים יהודיים בשטחה ומאידך גיסא דעת מרבית האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל איננה נוחה מקיום מיעוט ערבי גדול בתוכה ובמיוחד כאשר המעורבות המפלגתית הערבית יוצאת בגלוי כנגד עקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ומבקשת ליצור מציאות פוליטית אחרת במדינה.
    הצעות שונות הועלו להסדר מצב זה ובהן פינוי כל ההתנחלויות, השארת גושי התיישבות יהודיים בתחומי מדינת ישראל תמורת העברת שטח ריק ממתיישבים ממדינת ישראל למדינה הפלסטינית, חילופי שטחים ואוכלוסייה חלקיים – צירוף גושי התיישבות לישראל מול העברת שטח "המשולש" וואדי ערה למדינה הפלסטינית (תכנית ליברמן) ועד לחילופי אוכלוסייה כלליים בין ישראל למדינה הפלסטינית. עוד הוצע לקיים מסגרת פדרלית של שתי יחידות במדינה אחת, סיפוח כל השטח המיושב ביהודים ושטחים ריקים למדינת ישראל ועוד הצעות אחרות. עם זאת נראה כי צירוף שטחים לישראל בלי לתת תמורה טריטוריאלית מתאימה או טרנספר של מאות אלפי אנשים משני הצדדים איננו נראה מציאותי, גם אם מנהיגי העולם יחליטו על כך בחיוב.
    מוצע על כן למען השגת היעד של "שתי מדינות לשני עמים" ההסדר הבא.
    1. תוקם מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה, בהתבסס על קווי שביתת הנשק בשינויים מוסכמים. זאת, כולל כל שטח ההתנחלויות להוציא השינויים שבסעיף הבא.
    2. כול היישובים והתושבים שירצו בכך – יהודים במדינה הפלסטינית וערבים במדינת ישראל – יישארו בבתיהם בלי שתכפה עליהם כול חובת תזוזה.
    3. חילופי שטחים ואוכלוסייה ייעשו על ידי צירוף גושי התיישבות יהודיים שמעבר לקו הירוק לתחומי מדינת ישראל ובמקביל יועבר שטח וואדי ערה ו"המשולש" למדינה הפלסטינית.
    4. – וזה החידוש – התושבים היהודיים שיישארו בתחומי המדינה הפלסטינית יהיו אזרחי ישראל המחזיקים במעמד תושב קבע במדינה הפלסטינית. ייהנו מכל הזכויות ככול אזרח מקומי, להוציא זכות בחירה למדינה הפלסטינית.
    5. כל הפלסטינים החיים במדינת ישראל והרוצים לשמור על זהותם הפלסטינית מוסלמית יהיו אזרחי המדינה הפלסטינית ובעלי מעמד של תושבי קבע במדינת ישראל, וכמו כול תושבי הקבע – יקבלו את כל הזכויות שבחוק להוציא זכות הצבעה לכנסת. האוכלוסייה הדרוזית, שקיבלה עליה את ההשתלבות המעשית במדינה וכך גם הצ'רקסים והנוצרים הערבים, ימשיכו לשמור על אזרחותם הישראלית
    6. מי שלא יהיה מוכן לקבל מעמד זה, ישראלים או פלסטינים, יוכל לעבור למדינת העם שלו, תוך קבלת פיצויים על רכושו שנשאר בשטח המדינה שעזב.
    7. כול מדינה תשמור על ריבונותה בכל השטח שבתחומה, תשמור על זכויות תושבי הקבע שבה ותדאג למנוע כול פגיעה בתושבים אלה.
    8. יוגדרו סידורי ביטחון על דעת שני הצדדים כדי להגן באופן אופטימאלי על תושבי הקבע מפני אוכלוסיית הרוב במדינה בהם הם יושבים.
    9. המעבר ממדינה אחת לשנייה יהיה פתוח לתנועת אנשים וסחורות אך ללא זכות להתיישבות ומעבר אנשים חדשים למעמד תושבי קבע, פרט לצאצאים ישירים של יושבי הקבע הנוכחיים ולמקרים ייחודיים.
    הסדר זה לא יפגע באף אדם באופן אישי. הפלסטינים תושבי ישראל יישארו במקומם עם כול זכויותיהם, פרט לזכות ההצבעה אותה יוכלו לממש במסגרת המדינה הפלסטינית. תושבי ההתנחלויות ימשיכו להיות אזרחי ישראל ולא יהיו מעורבים בחיים הפנימיים של המדינה הפלסטינית. אם יחליטו תושבי הקבע לעבור למדינת הרוב שלהם, הרי הדבר ייעשה מרצונם החופשי, ללא כול כפייה ולחץ מצד מדינת הרוב.
    גם הצעה זאת, נראית על פניה כהצעה בלתי מתקבלת על הדעת, אך כאמור יש בה את המעט שבמעט מהפגיעות בחיי האנשים, לעומת כול ההצעות האחרות שהועלו עד היום.

    Liked by 1 person

  2. הצעה להסדר הסכסוך על ארץ ישראל
    גדעון ביגר bigergideon@gmail.com
    מדינת ישראל והפלסטינים הגיעו למבוי סתום, המוביל, כפי הנראה כרגע, לעוד סיבוב של אלימות, בשטחי יהודה ושומרון האלימות נמשכת כמעט כול הזמן, מזרח ירושלים מתחילה לבעור ולהבעיר ועוד מעט קט שוב יחזור הטרור לרחובות ישראל ואולי יגלוש שוב לקרבות רחוב בעזה. קובעי המדיניות בשני הצדדים לא מצליחים אפילו להידבר אחד עם האחר, והקלחת הרותחת קרובה לפיצוץ ולגלישה. כול ההצעות שהוצעו בעבר מצד ישראל נדחו על ידי הפלסטינים וכל דרישות הפלסטינים לא נתקבלו על דעתה של ישראל. יותר ויותר ערבים ישראליים מגדירים עצמם כפלסטינים וההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון הולכת ומתרחבת. יהודים ממשיכים להתיישב בשטחי יהודה ושומרון ובירושלים המורחבת.
    בחלל האוויר מרחפת כבר כמה שנים הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" אך נראה כי כול המנסים לפרש נוסחה זו נתקלים בקשיים. הפלסטינים גורסים הקמת מדינה פלסטינית בקווי 1967 ללא יישוב יהודי בשטחם ואילו במקביל גם הם וגם הפלסטינים בישראל דורשים להשאיר את מדינת ישראל כמדינה בה קיים מיעוט לאומי פלסטיני, המונה למעלה מחמישית מאוכלוסיית מדינת ישראל. זה לא מצב של "שתי מדינות לשני עמים". זה מצב של מדינה אחת לעם אחד ומדינה שניה דו לאומית. נראה אפוא שראוי לבחון רעיון שאכן יצור "שתי מדינות לשני עמים" במובן האמתי ולא רק ההצהרתי.. התסבוכת שנוצרה בשטח , שיצרה מצב בו בשטח המיועד להיות מדינה פלסטינית, השטח שנכבש על ידי ישראל לפני חמישים שנים, יושבים כיום למעלה מ- 600 אלף ישראלים (כ- 200 אלף בירושלים המורחבת וכ – 420 אלף בשטחי יהודה ושומרון). מאידך, במדינת ישראל חיים כיום כ- 1.8 מיליון ערבים, מהם כ- 350 אלף תושבי ירושלים המורחבת שאינם אזרחים, כ- 100 אלף דרוזים, כ- 100 אלף נוצרים ועוד כ- 1.4 מיליון מוסלמים. שתי האוכלוסיות – היהודים בשטחי יהודה ושומרון והמוסלמים בשטח מדינת ישראל אינם רואים עין בעין את היותם חלק של המדינה שבהם הם יושבים כיום או יישבו בעתיד כאשר תוקם המדינה הפלסטינית. המוסלמים החיים בישראל מגדירים עצמם, רובם ככולם, כפלסטינים ולא כישראליים, הם מצביעים למפלגה המבקשת לשנות את אופייה של מדינת היהודים. הם אמנם אינם מהווים אויב פוטנציאלי למדינה אך אינם מזדהים עם סמלי המדינה ועצם קיומה כמדינת היהודים. המתנחלים ביהודה ושומרון וודאי לא ירצו לחיות במדינה בריבונות פלסטינית.
    כדי למנוע מלחמת אזרחים או כול צורה אלימה אחרת, כמו למשל הפלישה הטורקית לקפריסין שיצרה שתי יחידות לאומיות באי המעורב, ניתן להקדים תרופה למכה. זאת על ידי ריכוז כול היהודים במדינת ישראל וריכוז כול הפלסטינים במדינת פלסטין. הביצוע אמור להיות מותנה קודם כול בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטח ממנו תיסוג ישראל, וזאת על פי הסכמה רשמית בין ישראל לפלסטין, בערבות המעצמות ומדינות המערב ובחסות האו"ם. כחלק מקביעת הקו המפריד בין המדינות, יצורפו לישראל אותם השטחים והיישובים הסמוכים לקו הגבול הקודם (גושי התיישבות) במידה מצומצמת ככול שאפשר ומאידך יועברו שטחים המיושבים במוסלמים בסמוך "לקו הירוק" (יישוביי נחל עירון ו"המשולש") לתחום המדינה הפלסטינית. הסדר זה יביא להעברת כ 400 אלף ישראלים (200 אלף בירושלים המורחבת ועוד כ 200 אלף ביהודה ושומרון) ו 500 אלף פלסטינים תושבי ישראל הנוכחיים (300 אלף בירושלים המורחבת ועוד כ 200 אלף במערב השומרון) למדינת הלאום שלהם, בלי אשר יצטרכו לשנות את מקום מגוריהם. באשר לשאר – תינתן אפשרות במשך תקופת זמן של כמה שנים להחליף מקומות דיור (סכנין עם אריאל, ריינה עם עמנואל וכך הלאה) או לקבל פיצויים מלאים על רכושם שאותו יעזבו.
    גם בעיית הבדואים בנגב יכולה לבוא על פתרונה, כך שכול שאינם חיים בישובים מסודרים, יועברו להתיישבות מצפון לכביש ערד – באר שבע מרחב שכבר היום מאוכלס בחלק לא קטן של הבדואים, ושטח זה יועבר על תושביו למדינה הפלסטינית, כך יועברו עוד כ 100 אלף מוסלמים פלסטינים למדינה הפלסטינית וזאת כחלק מרעיון חילופי השטחים ביחס של אחד לאחד כפי שהוסכם בעבר.
    עוד ניתן לקבוע כי כול מי שיבחר להישאר במקום מושבו כיום, ויהיה מוכן להצהיר נאמנות למדינה בה הוא חי, ולשאת בכול החובות ובכול הזכויות שניתנות ליושבי המדינה בה הוא נמצא, יוכל להישאר בביתו ובמדינה בה בחר להיות אזרח.
    התכנית איננה הומנית ואיננה עונה לצורך ולרצון האישי של כול אחד שיהיה מעורב בתהליך. עם זאת, פעולה מסודרת, מפוקחת, הנושאת אתה פיצויים לנאלצים לעבור או הצהרת נאמנות, בלי שתתחולל מלחמה או מאבקים אלימים, מהווה תשלום מועט עבור השלום הנכסף בין מדינת היהודים למדינת הפלסטינים. הגבולות יהיו פתוחים, אנשים יוכלו להמשיך לעבוד ולבלות במקומות בהם עבדו קודם ואפשר אף להגיע לשיתוף פעולה כלכלי ובטחוני כנגד כול שיתנגדו להסדר, ויהיו רבים כאלה. גם ירושלים תחולק כך שהאוכלוסייה היהודית תהיה חלק ממדינת ישראל והאוכלוסייה הערבית חלק מהמדינה הפלסטינית. העיר העתיקה וסביבתה הדתית (הר הזיתים ומורדותיו המערביים) יהיו במעמד מיוחד, בשליטה של גורם בינלאומי, בשיתוף בעלי העניין הדתי בירושלים, ומעמדה יהיה כמדינה נפרדת, כמו הוותיקן, כאשר השירותים יינתנו במקביל על ידי מדינת ישראל ופלסטין. המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, עם כוחות שיטור למניעת הפרת הסדר הציבורי. יהיה פיקוח בינלאומי וישראלי על הכנסת מוצרים למדינה הפלסטינית, אך לא על תנועת אנשים, ישראל תשמור בידה למספר שנים תחנות התרעה על הירדן ובנקודות גובה מסוימות. ניתן אף לחשוב בהמשך על שיתוף פעולה כלכלי.

    Liked by 1 person

  3. עדיין לא קראתי, אבל מעניין להשוות ל"פה ושם בארץ ישראל" (או אולי קראו לזה "באור התכלת העזה"?) של עמוס עוז, שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים.

    Liked by 1 person

    1. בדיוק חשבתי את אותו הדבר, מקריאה של הבלוג הזה. את "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוס אני מלמדת בקורסים על החברה ישראלית. עוד לא קראתי את ספרו של ברעם, אבל נשמע חשוב מאוד. תודה!
      רק תיקון: פה ושם בארץ ישראל נכתב בתחילת שנות ה-80, תקופת מלחמת לבנון הראשונה

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s