הסרט "מבוך השקרים": מי אשם ומי מאשים?

"אבל הם לא אשמים, הם נולדו הרבה אחרי המלחמה."

"אז מה? הם עצמם אולי לא אשמים, אבל מה עשו ההורים שלהם?"

חילופי הדברים הללו התנהלו לפני שנים אחדות בפולין. הדוברות: שתי נשים, ילידות שנות החמישים. אחת  מהן – ישראלית, יהודייה, בת לניצולי שואה. האחרת – פולנייה, קתולית אדוקה שההיסטוריה המשפחתית שלה אינה ידועה.

הן דיברו על מה שראתה הישראלית במוזיאון פאוויק  בוורשה. בעבר שכן שם בית כלא ידוע לשמצה שרבבות פולנים נכלאו, עונו ונרצחו בו: לפני הכיבוש הגרמני − פושעים ואסירים פוליטיים, מהפכנים ופעילי הארגונים החברתיים, לאחריו – לוחמי מחתרת, וסתם אזרחים פולנים. (גם אסירים יהודים, רוזה לוקסמבורג, למשל, שוכנו בו לפני 1939). כיום הכלא משמש כמוזיאון המנציח את זוועות הכיבוש הנאצי.

באותו בוקר ביקרה הישראלית במוזיאון וראתה שם בני זוג צעירים שישבו עם בתם הקטנה והקשיבו להסברים בגרמנית על המקום.

"מעניין מה הם חושבים?" שאלה את עצמה ואת המארחת הפולנייה שלה, "הם ודאי מרגישים נורא, אבל…"

אז מה באמת עשו הוריך במלחמה?

תגובתה המפתיעה של הפולנייה הזכירה לישראלית דיבורים אחרים: הלא אלה בדיוק המחשבות הסמויות והגלויות שמביעים ישראלים במפגשים שלהם עם בני העם הפולני – מה עשו הוריך במלחמה? וסביך? והדודים שלך? מי מהם שיתף פעולה עם הגרמנים? מי אשם? ובאילו מעשי זוועה?

היה מפתיע לשמוע אורח מחשבה דומה כל כך אצל מי שישראלים רגילים לראות בהם חלק ממנגנון ההשמדה שפעל נגד יהודים. מסתבר שגם הפולנים רואים בעצמם קורבנות של הכיבוש הנאצי, ובמקרים רבים – במידה לא מעטה של צדק. אכן, פולין, ורשה בעיקר, הוחרבה, אכן, האוכלוסייה הפולנית סבלה מאוד. ובמפגשים אקראיים עם גרמנים גם הם אומרים לעצמם – אז אתה אישית לא אשם, אבל מה עשו הוריך? סביך? שכניך?

ומה שואלים את עצמם גרמנים בני הדור השני ואולי עוד יותר מכך – בני הדור השלישי, המרוחקים יותר ממה שקרה, אלה שכלל לא היו מעורבים?

התובע הכללי של גרמניה שעזר למוסד לתפוש את אייכמן

הסרט "מבוך השקרים" מנסה להשיב על השאלה הזאת. עלילת הסרט מתרחשת בגרמניה, לקראת סוף שנות החמישים. גיבוריה הם תובע זוטר במשרד התובע הכללי הגרמני. אנו מתוודעים ליושרה המוחלטת שלו, לנחישותו הלא מתפשרת להגיע תמיד לחקר האמת ולעשות דין צדק. שותף לו – התובע הכללי. במציאות היה שמו פריץ באואר, יהודי יליד גרמניה, שלפני המלחמה שימש כשופט, נמלט כשהנאצים עלו לשלטון ושב בתום המלחמה. הוא אחראי לתפיסתו של אייכמן לאחר שגילה לישראל היכן הוא מסתתר, לחץ עליה לפעול כדי ללכוד אותו, לאחר שהבין שגרמניה לא תעשה זאת, ואפילו עזר למוסד בכך שאִפשר כנראה לאחד הפעילים לפרוץ למשרדו ולחפש שם תיקים עם מידע. בסרט מראים כיצד פועל באואר כדי להביא למשפט את הפושעים מאושוויץ. לצורך כך הוא מפעיל את התובע הצעיר, ממנה אותו לתפקיד בכיר ומטיל עליו לחקור את החשודים בפשעי המלחמה שהתבצעו במחנה הריכוז הגדול ביותר.

התובע הראשי, בגילומו של גרט פוס

 

הסרט נפתח כך: אסיר שניצל ממחנה הריכוז נתקל במקרה באחד הפושעים מאושוויץ, וכשהוא מפעיל עיתונאי חוקר שמנסה להביא לכך שהפושע, שעובד כמורה, יסולק ממערכת החינוך, הוא מתוודע למבוך השקרים וההסתרה שמערכת המשפט הגרמנית לוקה בה.

למעט התובע הראשי, איש אינו מעוניין לברר את אשמתו של הפושע שנהפך למורה. אדרבא, אפשר לראות איך רוב פקידי הציבור, כולל הנציג האמריקני האחראי מטעם שלטונות ארצות הברית, מסרבים לשתף פעולה עם עשיית הצדק.

פריץ באואר

 

אבל החלק החמור יותר, שאותו בעצם מנסה הסרט לחשוף, הוא עצימת העיניים המוחלטת של הציבור הגרמני כולו. לאיש אין מושג מה קרה. איש לא שמע על אושוויץ. ואם שמעו – הם משוכנעים שמה שהתרחש שם היה לגיטימי: אסירים נורו כשניסו לברוח. הייתה מלחמה. חיילים מצווים להרוג.

העיתונאי החוקר חוזר ושואל פקידות צעירות, אנשים מבוגרים, כאלה שנושאים במשרות רשמיות. עוברי אורח. זקנים. "שמעת על אושוויץ?" ושומע שוב ושוב תשובה שלילית.

הציבור אינו יודע. הציבור אינו רוצה לדעת.

התובע הצעיר לומד על מה שקרה. לומד על יוזף מנגלה. על ה"ניסויים" שערך בבני אדם. על העינויים הלא נתפסים שעינה את קורבנותיו. הוא נאבק כדי לתפוס את מנגלה, להעמיד אותו לדין, ונכשל.

אלכסנדר פהלינג, בתפקיד התובע

ולמרות זאת – הסרט מתבסס על עובדות היסטוריות – חלק מהפושעים האחרים נתפסו ונשפטו.

מה אפשר לומר על גרמני צעיר שמגלה פתאום שגם אביו אשם? ואביה של אהובתו (שמסרבת לדעת)? ששלוות נפשו מתערערת עד שהוא מתחיל להתהלך ברחובות ולזעוק אל אנשים זרים – מה עשית אז? במה אתה אשם? מה אפשר לחשוב עליו כשרואים איך הוא מאבד את היכולת לחיות חיים של התעלמות ממה שבני עמו עוללו?

הסרט נוגע מן הסתם בעצב חשוף בציבוריות הגרמנית. עצב שיש בו כנראה לא מעט רגשות אשם. וגם מאמצים להדחיק. הכחשה וכאב. התעלמות שמקורה בלי ספק, במקרים לא רבים, אנטישמיות שעדיין קיימת, אבל ודאי גם ייסורי מצפון.

מהבחינה הזאת הסרט לקח על עצמו משימה חשובה. חבל רק שהוא נופל מדי פעם לתוך מהמורה מסוכנת כשמטפלים בנושא כה כבד: זאת של קיטש צורם. כך למשל הסצנה הארוכה שבה מעידים קורבנות שניצלו, ועל רקע עדויותיהם האילמות – הם מספרים אבל קולם לא נשמע – מתנגנת מוזיקה "יהודית", מעין תפילה מייבבת שנשמעות בה במעורפל מילים בעברית, או ביידיש. סצנה די מביכה.

ובכלל, ברור שהסרט אינו מיועד למי שגדלו על השואה. למי שמנגלה מוכר להם "מהבית". למי שקראו, ושמעו על מה שקרה, ממקור ראשון. למי שזוכרים את משפט אייכמן ואת העדויות המפורטות שנמסרו בו.

קשה להחליט אם סרט כזה לגיטימי בכלל. אם יש מקום לעלילת דרמה בדיונית שמנגלה והזוועות שעולל משחקים בה תפקיד. נראה כי בחלוף הזמן יתרבו סרטים כאלה (שלא לדבר על תוכנית הריאליטי  המתועבת שעלתה לאחרונה בצ'כיה: "לחיות כמו בימי הכיבוש הנאצי"), עד שבשלב מסוים, לא עוד הרבה זמן, כשכל העדים החיים יחלפו מהעולם, ייוותרו לנו רק דרמות מתיפייפות (אך לצדן גם העדויות המוקלטות שאותן מתעדים בארכיון של "יד ושם", בפרויקט מטעם סטיבן שפילברג).

אבל אחת השאלות החשובות ביותר תמשיך להדהד גם מקץ דורות רבים: האם אדם אחראי לפשעים שעשו בני עמו בחייו? ולאלה שעשו לפני שנולד? ועד מתי?

ומה הלקח שאנו, יהודים וישראלים, חייבים להפיק?

 

 

2 תגובות על ״הסרט "מבוך השקרים": מי אשם ומי מאשים?״

  1. אני חושב שהסרט היה אמיץ בדרכו, בטח יותר מ'הנפילה' שכמעט מאליל את הנאצים בימי ברלין האחרונים, ומציג כמה פושעי ס.ס. כגיבורים בפוטנציה (גם אם עשוי היטב וכולל את היטלר המשכנע ביותר שנראה לדעתי – בגילומו המושלם של ברונו גאנץ), או סידרה גרמנית מלפני 3 שנים בשם 'אבותינו ואמותינו'.

    בסצינה שהזכרת, ראוי להתבונן בעיניים גרמניות מודרניות – אלה פני גרמניה של היום, שמתבוננות בעברה ובמורשת הנאצים. לדעתי – הסצינה הטובה שבסרט (סצינת ה'קדיש' היתה הקיטשית), סוג של נסיון אמיתי לבוא לידי הכרה.
    ועדיין, במציאות של אז – אחוז מועט מהפושעים שנחקרו, הועמד לדין, ואחוז מועט מאלה הורשע, ועוד אחוז מועט מאלה, נשאר בכלא ליותר משנתיים. מה שאני מכנה 'צדק גרמני' – תחום שטרם נכתב עליו משהו בעברית, ושאולי אכתוב בעתיד (בינתיים יש עבודה סמינריונית בנושא של רחל בלומנטל, שמצער שלא הפך לספר).

    אהבתי

  2. עופרה, שאלה גדולה וכבדה. מיהם אלה שמתמסרים לאחריות ומיהם אלה שמעדיפים לחיות את חייהם ה"קטנים"-הראויים? זו שאלה מוסרית עליונה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s