דורותי פארקר: הילדה היהודייה שגורשה מהמנזר

"תאר לעצמך," קבְלה פעם הסופרת דורותי פארקר באוזני עיתונאי שראיין אותה, "המצב הגיע עד לידי כך שאנשים פורצים בצחוק עוד לפני שאני פותחת את הפה…"

לאמתו של דבר, תלונותיה על כך שהסובבים אותה מצפים שתצחיק אותם לא היו מוצדקות. את המוניטין הללו כאדם שנון במיוחד טיפחה במשך שנים, והרגילה את השומעים לאמירותיה המושחזות.

את הכישורים הללו תרגלה היטב בתוך "חבורת השולחן העגול של אלגונקין" שהייתה בין מייסדיה ומנהיגיה. הייתה זאת קבוצה של סופרים, מבקרים ושחקנים, חברי "החוג המרושע", שנהגו לסעוד  ביחד בתדירות גבוהה בבית מלון במנהטן שבניו יורק. הם החליפו בדיחות ועלבונות, השתעשעו במשחקי מילים ובמתיחות והשמיעו ביקורות נוקבות על עמיתיהם בעולם האמנות והתקשורת.

כמה מאנשי חבורת השולחן העגול של אלגונקין. במרכז – דורותי פארקר

 

מדוע נישאה לבעלה הראשון

שם נעוריה היה רוטשילד. אביה היה יהודי ממוצא גרמני שהתאלמן כשהייתה בת חמש. האב נשא אישה אחרת, קתולית אדוקה, שדורותי סירבה לראות בה אימא, אפילו לא אם חורגת, והקפידה לכנות אותה "סוכנת הבית". לימים, כשנישאה לבעלה הראשון, סוכן מניות בשם אדווין פארקר, הסבירה שעשתה זאת בעיקר כדי להיפטר משם הנעורים היהודי כל כך.

מי אסר  עליה לקרוא את דיקנס

מבית הספר הקתולי שבו למדה, נזרקה כשהייתה בת ארבע-עשרה לאחר שהתעקשה להכריז כי "העיבור ללא חטא" של מריה הבתולה, אמו של ישו, היה למעשה, כדבריה, "בעירה ספונטנית" –  מושג המתאר תהליך של התחממות פנימית המוביל לבסוף להצתה. על הלימודים באותו בית ספר, שהיה למעשה מנזר, סיפרה: "מנזרים פועלים בדיוק כמו בתי ספר מתקדמים, רק בלי להיות ערים לכך: הם לא מלמדים לקרוא. את הקריאה עליך לגלות בכוחות עצמך. את דיקנס למשל היה אסור לקרוא, כי הוא, יש לדעת, וולגרי. במנזר לימדו אותי רק שאם יורקים על המחק שבקצה העיפרון, אפשר למחוק אתו גם דיו."

אחרי מות אביה –  היא הייתה אז בת עשרים –  נאלצה להתפרנס ומצאה עבודה בכתב העת ווג. "מה בדיוק עשית שם?" נשאלה. "כתבתי כותרות לתמונות אופנה. למשל – 'בעזרת השמלה הקטנה והוורודה הזאת את תשיגי מחזר'". על חייה באותם ימים סיפרה: "גרתי באכסניה, שילמתי שמונה דולר לשבוע תמורת מקום לינה ושתי ארוחות. כסף לא היה, אבל עשיתי חיים!"

כיצד מתחה את העורך שלה

כבר בצעירותה השתעשעה ממעשי קונדס ומתיחות: אחד מעורכי כתב העת שבו עבדה נהג לעקוב אחרי התקדמות הגייסות בחזיתות השונות, בימי מלחמת העולם הראשונה. "בעלי היה מגויס," סיפרה, "והשתעממתי. לכן נהגתי להשכים בבוקר, הגעתי לעבודה לפני כולם, ושיניתי את המיקום של כל הדגלים הקטנים במפה שהוא תלה על הקיר מאחוריו. העורך ההוא היה מוטרד מאוד וטען שמסתובבים בינינו מרגלים…"

פארקר התקדמה בעבודה. היא עברה לכתב העת "וניטי פייר" שם החלה לכתוב ביקורות על הצגות, אבל פוטרה כעבור זמן מה, כי דבריה היו חריפים מדי לטעמם של העורכים: "זה היה כתב עת נטול דעה. ולי היו דעות." כך למשל כתבה על אחת ההצגות שראתה: "אם את לא סורגת, תביאי אתך ספר."

דורותי פארקר השתייכה למה שגרטרוד שטיין כינתה בשנות העשרים "הדור האבוד". "המונח הזה מאוד הזיק לנו," אמרה. "אחרי שהוא נטבע פתאום כולנו התחלנו להרגיש אבודים!" ההתלוצצויות הללו כיסו על מצוקה אמיתית. פעמיים ניסתה להתאבד, בעקבות הפלה שעברה ולאחר שנישואיה נכשלו.

בול לזכרה של דורותי פארקר' 1992

 

כשנשאלה מה מקורות ההשראה לכתיבתה השיבה בשתי מילים נוקבות: "הצורך בכסף!" וכשהתבקשה לפרט הסכימה להוסיף "גם שנאה", והסבירה שקל יותר לכתוב על אנשים שאת מתעבת, כמו שקל יותר לכתוב ביקורות על יצירות גרועות. העניין שלה בכסף הוציא ממנה כמה מאמירותיה השנונות. למשל: "מעולם לא הייתי מיליונרית. אבל בטוחה שהייתי עושה את זה מצוין!" או – "אם אתם רוצים לדעת מה דעתו של אלוהים על כסף, תסתכלו למי הוא נותן אותו." וגם – "כסף אינו יכול לקנות בריאות, אבל אסתדר בכיסא גלגלים מעוטר ביהלומים."

היא כתבה שירים שהצליחו מאוד, אולי מכיוון שהיו קלילים ומבדחים – תערובת של ציניות ורגש. הנה למשל בית מהשיר "מילות נחמה שיש לחרוט על המראָה" (בתרגום שלי):

להלן מטרויה היה מבט בוהה
את גבולה של ספפו רק הרקיע קבע
נינו מצרפת אהבה ללהג
אבל היי, תראו אותי – אני ילדה טובה!*

אבל עיקר פרסומה נבע מקובצי הסיפורים שפרסמה. אחד מהם, The Standard of Living, נכלל בעבר בישראל בתוכנית הלימודים באנגלית. הסיפור "בלונדינית גדולה" זיכה אותה בשנת 1929 בפרס או'הנרי. היא השתתפה גם בכתיבת התסריט לסרט המצליח "כוכב נולד", אבל התכחשה להצלחתה הקולנועית וטענה כי העבודה בהוליווד פגעה ביצירתיות שלה.

למרות הציניות שלה, הייתה דורותי פארקר פעילה למען זכויות אדם. בשנות החמישים הופיעה ב"רשימות השחורות" של מי שנחשבו אז אנשי שמאל מסוכנים. היא יצאה להפגנות ואף נסעה לספרד כדי לעזור במלחמה האזרחים נגד השליט הפשיסט, פרנקו. את רכושה הורישה לקרן על שם מרטין לותר קינג.

את חייה סיכמה זמן מה לפני שמתה בבדידות, ארבע שנים אחרי מות בעלה השני, ממנו נפרדה כמה פעמים ושבה וחזרה אליו: "הייתי סתם איזו ילדונת יהודייה שניסתה להיות חמודה."


 

יצירות מאת דורותי פארקר, מוקראות בקולה

 


 

טור על סופרות באקס נט

 

 

2 מחשבות על “דורותי פארקר: הילדה היהודייה שגורשה מהמנזר”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s