כתבו על "מה קרה להגר באילת?"

דברים שכתב אלי הירש (בפייסבוק):

עוד הזדמנות נהדרת להמליץ על ספר שלא ערכתי – ספרה החדש של עופרה עופר אורן "מה קרה להגר באילת". אסור להחמיץ את הספר הזה.

זהו רומן בחרוזים, כמו "יבגני אונייגין" של פושקין, כמו "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד (שמחר אנחנו חוגגים בבית אריאלה עשרים שנה לצאתו לאור), וכמו קודמיו למסורת המהוללת הוא נקרא בלגימה ארוכה אחת, כמו שקוראים ספר פרוזה כתוב היטב.

המתח בין העוצמות הרגשיות של הסיפור, שעוסק באלימות בתוך המשפחה ומחוצה לה, ויש בו אכזריות וכאב אם כי גם תקווה ותיקון ואהבה גדולה, לבין צורתו המוקפדת ויופיו הפואטי – המתח הזה עוצר נשימה ושובר לב במובנים הכי ליטרליים של המילים: נשימתכם תיעצר וליבכם יישבר ולבסוף יאוחה (לפחות באופן חלקי) מחדש. ספר מופלא ממש.

 

דברים שכתבה רחל פארן בבלוג שלה "חלי והספרים":

“מה קרה להגר באילת?” הוא ספר מופתי, אחר, גאוני, אמיץ, מרגש, מצמרר.

אלו אינן סתם מילים מהמילון, אלא הן מילים שמתארות את חווית הקריאה.

שם הספר מעורר סקרנות, מתח, ציפייה. עד לפני הקריאה הקורא שואל את עצמו מה קרה שם, באילת?

הספר מסקרן מאוד, הוא הכתוב בשירה, יש בו יסוד של מתח, הוא קצת בלש ופסיכולוגיה. אך כולו ספר של כאב של נפש פצועה.

ונוס עולה מהים, ארבעה חיילים צופים בה כאילו הגיחה אליהם מחלום. ארבעה חיילים צופים בה “הראשון שהבחין בה היה שלומי, אבל היה משוכנע שאינה אמיתית.” בהמשך יתברר המעשה הנורא שעשו בה.

הגר גדלה בחולון בבית שנראה כלפי חוץ בית טוב, משפחה בורגנית. אב רופא שאיבד את משפחתו “שם”, אמא המעריצה את בעלה ושתי בנות. משפחה רגילה כלפי חוץ, אך הבית בפנים הוא בית אלים, אב שתלטן, מכה, מתעלל, פוגע מינית בבתו, מתעלל באשתו. הגר הפצועה נפשית פוגעת בעצמה בגופה. מחכה להתגייס ולצאת מהבית,עד אילת היא מרחיקה, אלא שגם בצבא  היא פוגשת את אותה אלימות.

המתח שנוצר בספר הוא בין העלילה, התוכן לצורה החיצונית שלו.

הבחירה לכתוב את העלילה בחרוזים וכמחזור סונטות היא הבחירה הנכונה והגאונית בעיני. לו האירוע היה נכתב כסיפור עלילה הוא היה הופך לעוד סיפר בנושא התעללות מינית שכתוב היטב. הבחירה לכתוב אותו כשירה עם מקצב וחרוזים גורמים לו לעוצמה, זה כמו לקרוא על כך בפעם הראשונה ולהזדעזע. הקצב נכנס אל מתחת לעור ואינו מרפה. החרוזים שיוצרים את הקצב אינם מרפים, לופתים וחונקים את הנשמה בכאבה של הגר.

הגר נשמה עדינה שאיבדה את גופה ונפשה ” אינה יודעת להפריד בין מותר לאסור, תאמין לכל מה שאביה יאמר שקריו הפכו לשקריה.”

וברור שהיא אשמה. החיילים אומרים “כמו פרה מיוחמת זו היא שדרשה.”

עכשיו הגר בורחת מאילת, לאן? אל אותו הבית.

הקורא כמו צופה בספר מתח או בלש מובל יחד עם הסופרת ועוקב אחריה. ״ואנחנו נלך עם הגר.״ ואנחנו אכן הולכים עם הגר, מנסים לחבק אותה ובעיקר כועסים על הסביבה שפגעה והתעללה בה, על כך שאין כפרה למעשים הנוראים, לרמיסת גופה ונפשה של הגר.

הסופרת מצליחה לחדור אל נפש הדמויות, היא מבינה את נפשה של הגר ומצליחה להעביר לקורא את רגישותה, גם את נפשו העדינה והאוהבת של פיטר המלאך שפגש את הגר היא מצליחה לתאר.

הכתיבה הקצבית והמחורזת מדייקת את גודל הכאב והסבל. באמצעות השירה מצליחה עופרה עופר אורן לתאר מה עבר על נפשה. היא מצליחה לחדור אל תודעתה של הגר, אל אטימות הסביבה ואל ההתכנסות של הגר בתוך עצמה, כי היא מבינה שלא יבינו אותה. אפילו ניסיון השיחה עם אמה אינו צולח. ליבי יצא אל הגר, כמה רציתי להוציאה מהספר והאותיות ולחבק אותה.

הקריאה בספר עוררה בי מנעד רגשות, מכעס ורצון לפגוע בפוגעים עד לחמלה ורגשות צער להגר.

הספר משתרע על פני שלושה עשורים, הוא נע אל העבר על מנת להבין את נפשה של הגר ומתקדם קדימה.

הספר מעלה שוב את סוגיית גילוי העריות במשפחה ואונס. את התחושה שהאשה היא האשמה ואינה קורבן, מעלה את הכאב והמצוקה של הקורבן שאינו יכול להכיל את הפגיעה ובעיקר את הקושי להתמודד מול הפוגע.

“מה קרה להגר באילת?” אומנם כתוב בחרוזים, אבל אין צורך להירתע מסוג הכתיבה הלירי, להפך החרוזים הם שמכניסים את הקורא אל תוך נפשה של הגר, אל ההבנה מה קרה לה שם באילת.

לא צריך לנסוע עד אילת כדי להבין מה קרה להגר באילת. צריך רק לקרוא את הספר המטלטל שלא ישאיר אתכם אדישים.

 הספר אינו רק חשוב, אלא חובה.
תודה לך עופרה על האומץ לכתוב על נושא כל כך כואב ורגיש.

 

דברים שכתבה לי במייל המשוררת והמתרגמת ד"ר דינה קטן בן ציון:

עופרה יקרה,

אף שכבר הבעתי את התפעלותי מספרך החדש ואת שמחתי על הדברים שנכתבו עליו עד כה, אוסיף כמה מלים על חווית הקריאה שלי.

זה ספר שחווית הקריאה בו שונה מכל ספר אחר שקראתי. מצד אחד עלילה מותחת, סיפור חיים על המון רגעיהם מנקודת המבט של מלכודת גופה של אישה צעירה שפגעו בה בילדותה , על התוצאות המרות הבאות לידי ביטוי  אילם בהתנהגותה, עם הבלבול הטרגי השורר בתודעתה.  ומצד שני, האופן הכה מוקפד שבו נמסרים הדברים – חרוזים ושקולים,כמין "שוט" צורני המאפק את הזעקה המובנית בתכנו של כל פסוק כמעט. 

ובנוסף לכך, מה שעובר כחוט השני בין חלקי הסיפר – הבלאסט של הגורל המשפחתי, שזכרו נשזר במציאות החיים של דור העתיד, ושבמובן זה אין מנוס מלשאת במחירו המשתנה, הטרגי, ה"מתעדכן" מדור לדור… 

דבר נוסף: החוויה הפנים נפשית העוברת גם היא כחוט השני בספריך- של כפל-הפנים המבלבל שבחייה של משפחה שבהיבטים רבים  היא טובה, בריאה ושמחה, ועם זאת זכר המגע האסור על כל מה שעולל וחולל  באופן גורלי – כל זה הוא בספרך מזוקק אולי רק באופן שהכלי שנבחר הפעם  –  הסונטה – עשוי להכיל אותו, בבחינת מימוש ספרותי של אותה חוויה של דבר והיפוכו כאמת החיים המסוימים שעליהם את מספרת.   מצד הצורה והמילון העשיר – הברק והיופי המפליא, ומצד התוכן – זוועה מכמירת לב.

בנוסף לכך, העובדה שספרך יוצא במתכונתו זו בימינו, כאשר דומה שכל הגדרות נפרצות, כשמדי ערב אנו צופים בחדשות בנשים שסבלו פגיעות מיניות שתוצאויהן הרות גורל בחייהן – מעלה אל המודעות את האבסורד עתיק היומין: המשפחה,שאמורה להיות ואף נתפסת כמקום המגונן והמטיב, גם כשהיא במיטבה מבחינות אחרות – עדיין במקרים רבים מהווה גם את מקום הפגיעה שילדים סובלים בה מכל סוגי ההתעללות. 

במובן זה הספר נושא מסר חשוב, כאוב, מזמין התייחסות – דווקא בשל איפוק הזעקה שהוא משמיע באופן כה עז ובכישרון מפליא. 

זה באמת ספר מופלא, כתוב בכישרון יוצא מגדר הרגיל, ואני מניחה שהוא פותח ערוץ של שיח בנושא ושהפעם ספרות במיטבה  תתרום בדרכה שלה לשינוי פני המציאות. 

מברכת אותך על ההישג ומאחלת לספר דרך צלחה!

 

דינה

Dina Katan BenZion, Ph.D.

 

דברים שכתבה בפייסבוק פרופסור רוחמה וייס:

מתח גאוני בין תוכן לצורה, לא הפסקתי לומר זאת לעצמי כשקראתי את ספרה המופלא של עופרה עופר אורן"מה קרה להגר באילת". מחזור סונטות לאלימות הביתית. לאונס, לבגידות, לחוסר האפשרות לצאת מזה. מעולם לא קראתי (בספרות מדעית, בשירה או בפרוזה) תיאורים מדויקים יותר של החוויה הדיסוציאטיבית (וכותבת אחת שיודעת)
את התיאורים המדויקים של האימה, אנחנו מקבלות בחרוזים, במקצב, בשירה. הבלתי אפשרי הוא כל כך אפשרי.
וזו הרי המציאות, האלימות הביתית והקהילתית מוסווית בשלל קלישאות על home sweet home, ואין בעולם כמו אהבה של אבא ואמא. חינכו אותנו להאמין שבית מספק הגנה, חינכו אותנו לא לראות אותנו נפצעות ונפצעים ולא לראות את הכאבים של הזולת. מוסדות הקהילה רוצים שקט והם מקשטים אותו בשלל חרוזים.
בחירתה של עופרה לחרוז את האימה לפרטיה, מפנה זרקור אל מנגנוני ההשתקה הקהילתיים. הכתיבה של עפרה היא גאונית, לא פחות מזה. היצירה שלה היא רקמה עדינה ומדויקת. מסמך שאנחנו (קהילה, מטפלות.ים ושורדות.ים) זקוקות לו כחמצן. מדובר בספר שאי אפשר לקרוא ואי אפשר שלא לקרוא. המלחמה בין הצורך לדעת לצורך שלא לדעת מקבלת ביטוי מוחשי במתח שבין הצורה המפתה לתוכן הפוצע שהוא (כמעט) בלתי נסבל.
עופרה יקרה, אני מודה לך באופן אישי על האומץ, המאמץ והכישרון.



דברים שכתב בפייסבוק דורי מנור, עורך הספר:

זהירות, מאורע ספרותי אמיתי לפניכם!
 
לדבר על הווירטואוזיות? לא, עדיף לספר על הריגוש. על תחושת הדחיפות לדווח – בכשרון בלתי-מצוי – על העוול ועל התשוקה. על הבית המתעלל בילדות. על הגברים המתעמרים בבגרות. על ההתגברות ההרואית על כל זה. על היופי, על הבשלות ועל הכתיבה.
 
*רומן בחרוזים* זה לא דבר שכיח אצלנו. זכור לטוב "מקום אחר ועיר זרה" הנהדר של מאיה ערד מתחילת האלף. והנה באה עופרה עופר אורן ומפרסמת רומן חדש הכתוב כל כולו בסונטות, שירים בני 14 שורות. רומן שעלילתו סוערת ומסעירה, מחשמלת ומכמירת לב. רומן אמיתי – בחרוזים.
 
נסחפתי עם הסופרלטיבים? נדמה לכם. אפילו לא התחלתי להגיד כמה משמעותי האירוע הספרותי הזה, שכותרתו "מה קרה להגר באילת". הוא רואה אור בימים אלה בהוצאת כינרת זמורה ביתן, והוא יעשה הרבה רעש.
 
הנה בית אחד, די אקראי, מתוך הספר. בתגובות תמצאו עוד כמה בתים, אבל הספר הזה הוא מהמקרים שבהם כל ניסיון לבודד קטעים מתוך המכלול רק עושה עוול. פשוט תקראו. אבל לא בלי להיות מוכנים נפשית קודם לטלטלה גדולה: זה ספר קולח וקריא מאוד, אבל ממש לא ספר קל.
 
בשעה טובה, Ofra Offer Oren ! היה תענוג גדול לערוך את הספר, וכמה טוב שהוא בחוץ 🙂



דברים שכתבה יהודית אוריה

4 ינואר, 2023

עופרה היקרה,

אני קוראת את ספרך, ואני חותמת על כל מה שנאמר במבוא על ידי דורי מנור, אנה הרמן ואלי הירש. ואני מקוה שמעתה איש לא יאשים עוד את הקרבן. זה כתב ההגנה האולטימטיבי עליו.

אני מגלה ב"מה קרה להגר" איכויות של יופי פואטי וירטואוזי. איפיון בריאליזם פסיכולוגי – הבנה עמוקה של הנפשות הפועלות -חדירה רנטגנית ויצירתן מחדש בפעולה. את השימוש במיתוס של מדוזה (והיפוכו בשיר של רביקוביץ) במוטו, המעניק אחדות ומשמעות . וגם את איכות המחשת המציאות החיצונית, רומן ריאליסטי מעולה, מימזיס מושלם.

עוצמתה של חווית הקריאה ברומן הזה הכתוב כשירה מזכירה לי את קריאתי באפוס היווני – התחושה שלפני ניצב עולם שלם, מלא הוד ויופי, אך טראגי כל כך, אלא שכאן מתהפכים יחסי הסיבה-מסובב: לעומת האיליאדה התולה את סיבת התנטוס, שגעון האלימות והמלחמה הגבריים באשה ובארוס, כאן המציאות מומחשת מנקודת ראות הקורבן, והאלימות מוצגת כסיבת הכחדת החיים, הארוס והיופי.

כאן מוקעת ההתעללות באשה כבגידת הגבר בהקשר למוסד-הנישואין, כהתעללות המינית בהקשר התרבות הצבאית הישראלית, ובגילום הקיצוני ביותר, בהתבוננות בדיוקן האשה כשבוית- המין של אב-המשפחה, הרומן חושף את תהום הזיקה בין קטסטרופה (שואה) לגילוי עריות.

יהודית.

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: