רוחמה וייס, בהשקה
גליה עוז, בהשקה
עופר ספיר על “מה קרה להגר באילת?” (בהשקה)
הספר מה קרה להגר באילת? מדבר בשפה מעודנת, ובשמירה על מקצב ומוזיקליות, על מעשים גסים ופוגעים מאין כמותם. הפער הזה מעורר תקווה, ובו-בזמן מדגיש את הברבריות, ההרסנות והחידלון. אני רוצה להתמקד כאן, היום, לא בצד של החורבן, לא בשחזורים, ולא בטאבו על הדיבור, אלא באפשרויות אחרות, שאותן הטקסט מציג, בשקט, כמעט בלי מילים.
בקריאה שניה של הספר, איטית, מושהית (השונה מקצב הקריאה האינטנסיבי שהטקסט הפעיל עלי, כמעט כפה עלי) “גיליתי” את פיטר, דמות לא דרמטית באופייה ובסגנונה. הוא דמות שכמו מחכה עד שהקורא יהיה מוכן לגלות אותה (או שלא). אולי כמו בחייו, האפשרות שלנו, הקוראים, לפספס אותו – קיימת. בקריאה ראשונה הוא נתפס אצלי כדמות המסייעת להגר, בעצם כגיבור משני בעלילה, כאשר השאלה היחידה לגביו הייתה האם הגר תצליח להיעזר בו כדי להיחלץ מהתופת שבו היא שרויה. למעשה, לא ראיתי אותו! בקריאה נוספת הוא, או, ליתר דיוק, הקשר בינו ובין הגר, בלטו לי כמרכיבי מפתח ברומן. באסוציאציה נוספת, אני יכול לדמיין שהיחסים עם הגר היוו עבורו טריגר למהלך שלא היה אפשרי לו בלעדיה. ובניסוח אחר – הגר הצילה אותו.
הטקסט פועל עלינו כמעט בלי ידיעתנו, ובניגוד לתוכן הגלוי. כותרת הספר מזמינה אותנו להתמקד בהגר, ובאירועים שקרו וקורים לה. ואכן, זהו נושא מרכזי וחשוב ברומן. ובמקביל, הטקסט משרטט עבורנו מהלך אחר, שאמנם קשור למהלך של הגר וסביבתה, אך נפרד ממנו. האפשרות (של פיטר) לעבור תהליך רגשי ולבחור האם להיות הורה!
במרכזו של הספר, ובאופן סמוי כמעט, במספר סונטות שהן יצירה בפני עצמה, מתואר תהליך היווצרות של ילדה, נשמה, גוף, בת אנוש. לגוף יש נוכחות משלו, שאינה תלויה ישירות בנפש (ובאופן מקביל – לעיתים הנפש אינה רוצה להישאר בגוף). בסונטות אלה ניתן לשמוע שמרגע התחלת הקיום (האם יש התחלה?) עולה השאלה – איזה מצע יהיה לנפש המתהווה.
בקריאות אלה, ובמחשבות על התהוות אנושית, השאלה שבכותרת הספר – “מה קרה להגר באילת?” הדהדה בי שוב. באילת הגר פגשה את פיטר. באילת פיטר פגש את הגר. הדבר המיוחד שקרה להגר (להם), שמתואר באופן הכי אקראי וחמקני שאפשר, הוא מפגש עם דמות אנושית המסתכלת ומתעניינת לראות אותה (באופן אנושי). בהקשר של אילת אפשר גם להיזכר בקשר המקראי שבין הגר והמדבר. ישמעאל המקראי גם הוא מביא עימו שליחות של שמיעה, הקשבה.
הנה כך, מתוארת פגישתם הראשונה של פיטר והגר במלון, באילת:
מתוך סונטה 72
הִיא יָשְׁבָה בְּלִי לָזוּז, כְּמוֹ קְלִפָּה חֲלוּלָה,
אֵיךְ נִגַּשׁ אָז הָאִישׁ שֶׁרָאָה שֶׁהִיא כָּאן
וְאֵינָהּ יְכוֹלָה (כַּמּוּבָן לֹא הָיָה
לוֹ מֻשָּׂג מָה קָרָה, אֵיךְ אָבְדָה לָהּ דַּרְכָּהּ),
אֵיךְ שָׁאַל שְׁאֵלָה זְהִירָה, מְחַיָּה,
אֵיךְ הֻפְתַּע כְּשֶׁאָמְרָה לוֹ לְאָן הִיא צְרִיכָה,
“זֶה בַּדֶּרֶךְ שֶׁלִּי,” הוּא הֵגִיב בְּשִׂמְחָה.
הגר עברה פגיעה מינית מתמשכת מצד אביה, גבר אלים ושתלטני. אימה אינה מסוגלת להגן על עצמה ועל בנותיה. הסביבה המשפחתית כולה חולה. אין לה מגן ומושיע במשפחתה ובסביבתה, ואין גם מי שיקשיב.
מתוך סונטה 139
… הָאֵם לֹא יָכְלָה
לְהַבִּיט בְּהָגָר: הִיא הָיְתָה עֲסוּקָה
כָּל כֻּלָּהּ בִּסְפִיגַת צָרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ;
מִמֵּילָא לֹא קָלְטָה שֶׁבִּתָּהּ נְמַקָּה
וְהוֹלֶכֶת. אֲבוֹי, שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל הָגָר
לֹא הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר.
הגר מנסה להשתחרר אל הצבא, אבל גם שם הדברים חוזרים על עצמם, ובאילת, הזוועה מגיעה לשיא של השפלה, ביזוי ואונס קבוצתי. פיטר עקור מילדותו מהוריו מולידיו, ונראה שהוא אמביוולנטי מאוד כלפי שני זוגות הוריו. בת-זוגו נטשה אותו עם ילדם והוא נשמע אבוד ותלוש. הוא מחפש אחריהם בארץ באופן מאוד אמביוולנטי.
לקשר בין פיטר והגר יש מאפיינים ייחודיים, הבאים לידי ביטוי, לתחושתי, גם ביחסים הנוצרים בין הקורא לטקסט, בליווי קול הדוברת, שהוא בעל מאפיינים דומים: הוא נמצא ברקע, במובן שניתן להתעלם ממנו, ובו-בזמן הוא קול מלווה-מחייה.
פיטר, באופן מקביל, מקשיב באופן מיוחד. הוא יודע את חשיבות השתיקה. הוא אינו שואל, והגר אינה צריכה לענות.
מתוך סונטה 211 – כאשר הגר ופיטר נוסעים במכונית בדרכם ללונדון:
הַנַּהָג לְצִדָּהּ הִתְנַהֵל מְבֻלְבָּל
וְשׁוֹתֵק. הֵם יָשְׁבוּ בְּמֶרְחָב מְשֻׁתָּף,
צְדוּדִיתוֹ הַכֵּהָה מִדֵּי פַּעַם פּוֹנָה
לְעֶבְרָהּ בְּלִי לִשְׁאֹל, וְגַם הִיא לֹא עוֹנָה.
הטקסט אומר במפורש – הם במרחב משותף. אולי בפעם הראשונה בעלילת הספר (ואולי בחייהם?) שהגר במרחב משותף עם מישהו, וייתכן שכך גם פיטר. אין כאן פנטזיה (או משאלה) של תיקון העבר, או אפילו התייחסות כלשהי לעבר, הרחוק או הקרוב. לשניהם יש עבר מורכב – הם יודעים זאת, אבל גם מתאפשר להם לעיתים לא לזכור זאת, כשהם ביחד. והשכחה, או אי הידיעה, מאפשרת להם לדעת בלי להשתגע. להיות במגע בלי דגש על ידיעה, או אולי אפילו – בדגש על אי ידיעה. זהו אחד הפרדוקסים שהטקסט מציע כדרך להתקיימות ולהוויה (במצבים טראומטיים, ובכלל בקיום האנושי שהוא רווי התמודדויות לא פשוטות).
למעשה, הם בדיאלוג שקט, שבו הם מתייחסים זה לזה, ולעצמם. שניהם יודעים שהוא אמור לשאול, והיא מצופה לענות, או לא להיות מסוגלת לענות – וכך, הקשר שלהם יסתיים, או, למעשה, לא יתחיל. ההימנעות שלו מלשאול היא משמעותית. היא מהווה צעד פסיבי (מילולית) ואקטיבי (נפשית). כך, מתאפשר להגר לא לעמוד במצב בו היא לא יודעת מה לענות, מה לחשוב. ובאופן מקביל – מאפשר לפיטר לא לעמוד במצב בו הוא אינו יודע מה לשאול. הוא אינו מעמיד בפניה את השאלה הלכאורה מתבקשת – “מה קרה לך, הגר?” (באילת? בחיים? בראש?), שאלה שהייתה מכה בה כהאשמה, כדרישה – “שוב אני לא יודעת מה קרה לי”, “שוב אני לא בסדר, מאכזבת”. למעשה, אי השאלה שלו מייצרת מצע שבו היא לא צריכה לחשוב, וכך, אולי, תימצא ברגע כלשהו המחשבה, שכעת אינה זמינה לה ולו, להם. ובאופן מקביל גם הוא אינו צריך לשאול את עצמו שאלות טרם זמנן.
הקשר שלהם מזכיר לנו את מה שאנו מבינים בעקבות פרויד – “האדם איננו אדון בביתו”. זהו קשר שמכבד את אי הידיעה, האינהרנטית למצב האנושי, קשר שנותן מקום למה שלא ניתן לדעת ולהבין.
הטקסט אומר לנו משהו קריטי: במצבים מסוימים, שאלת שאלות היא גסה ואף תוקפנית. היא אינה מבטאת הקשבה והתעניינות, אלא להפך: חוסר הקשבה קיצוני.
הטקסט מרתק ורדיקלי: בשונה מהמחשבה השגורה, שההופכי (או התיקון) של אי הקשבה הוא הקשבה אקטיבית – מכוונת, מעודדת, שואלת, האופציה שמציגים כאן פיטר והגר היא שונה. הם אינם מנסים להתנגד לאי ההקשבה הראשונית או לתקן אותה, אלא הם מנסים דרך לא מוכרת, שאינה מתערבת ואינה מנסה לכוון. בנכונות שלהם לא להסתכל לאחור ביחסיהם באופן חקרני־תובעני הם מישירים מבט אל עצמם. רק גסי הרוח היו קוראים לכך חוסר התמודדות.
בשונה מהקונוונציה האנושית/בלשית/פסיכולוגית של פענוח חידה או בעיה בדרך לפתרון, אפשר להקשיב בלי לשאול, בלי לצפות לפיענוח, בלי לחתור להבנה. בשלב מאוחר יותר אלה, ביתם של פיטר והגר, דורשת מפיטר הסברים, וגם היא לא תוכל למצוא מרגוע בדרך הפשוטה/המקובלת/הבנאלית של להאשים, לחפש את הצדק, אלא רק כאשר תצליח לוותר על הצורך לדעת, להבין את הגר ואת אביה, ואולי אף את עצמה.
היחסים בין פיטר והגר מציגים אופציה אחרת – הוויתור על הצורך לדעת את האחר ועל האחר, ובחירה באפשרות של להיות אתו. למעשה, ויתור על הסקרנות.
אני חושב שהטקסט עסוק בנקודה זו, באופן ישיר ועקיף. ראשית, בשם הספר, המתכתב עם המשאלה לדעת, ובאופן דיאלקטי, מציע לנו את האפשרות שלעולם לא נדע, מה קרה להגר (באילת), ושאולי גם אין צורך לדעת. בעיקר, כי אם לא נתעקש לדעת, נבין שאנחנו כבר יודעים כל מה שצריך. גם עצם הבחירה במבנה הסונטות, ואופן ההקשבה וההתייחסות של הטקסט עצמו אל הגר מהדהדים את האפשרות הזאת. לאורך הספר הקולות המספרים שומרים על עמדה מאוזנת: רואה, לא מכחישה, אך מצד שני גם בפירוש לא יודעת כול, ובמובן זה גם לא סקרנית. הקולות המספרים לעולם אינם יודעים את העתיד. הם לא מרשים לעצמם לדעת יותר ממה שהגר מרשה לעצמה לדעת על עצמה. הם מחזיקים עבורנו את ההקשרים, הזמנים, אבל מקפידים מאוד שלא להתערב, ולא לפגוע (שוב!) באוטונומיה ובמרחב של הגר, כמו גם בשלנו, הקוראים, המאזינים, ובו־זמנית המשתתפים. וכך, הקולות המספרים בטקסט מהדהדים את העמדה של פיטר, ואת הקשר של הגר ופיטר, ומספרים לנו, בדרך של מתן מקום לאין־דיבור, לאי ידיעה, לאי החלטה… שיש אפשרות להקשבה, תמיד. כל זאת בתוך טקסט מילולי ומוזיקלי להפליא. הטקסט נדיב בלספר לנו מידע, אבל מאוד זהיר, שלא להאיץ בדמויות לדעת, שלא לשאול אותן שאלות. הפרדוקס של איכות של שתיקה והקשבה מתרחש בתוך הטקסט, באופן בו הטקסט פועל עלינו, בלי מילים.
בהמשך להקשבה ולשתיקה, ובהקשר להן, היחסים בין פיטר והגר מעלים את האפשרות להניח דברים מסוימים ולהמשיך הלאה. מדובר כאן, לתחושתי, בפירוש, בקונפליקט בין דחף החיים ודחף המוות. האפשרות לבחור בחיים, כרוכה גם בוויתור על ידיעה מוחלטת, ואולי גם וויתור על מה שעשוי להחוות כחיוני לחיים. באופן פרדוקסאלי, הוויתור הזה יכול לאפשר מגע רגשי. כדי לתת מרחב לאפשרות הזאת צריך לוותר עליה מראש.
מתוך סונטה 92 – הגר ופיטר נוסעים מאילת צפונה
הוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת
לְהַשְׁלִים, לְוַתֵּר, הוּא יוֹדֵעַ: עָלָיו
לְחַפֵּשׂ לֹא אֶת בְּנוֹ וְאוֹתָהּ, אֶלָּא אֶת
עֲתִידוֹ, שֶׁכְּאִלּוּ נָמוֹג מֵאֵלָיו.
הוּא נִזְכָּר אֵיךְ אָבִיו הָרָחוֹק, אָז, בִּפְּרָאג,
הִתְעַשֵּׁת וּוִתֵּר, וּמַחְלִיט: כָּךְ יִנְהַג.
הטקסט מקשר באופן ברור בין השתיקה ובין האפשרות לבחור. במרחב שקט, כשהוא אינו לבד, אלא עם הגר, פיטר מצליח לראות אחרת את בחירתו של אביו (שהתעשת וויתר) ומבין מה הוא רוצה לעשות. הוא יוותר על ניסיון לשנות את עברו, כדי להתמקד בעתיד. למעשה, מדובר על חיבור לעבר וחיבור לעתיד, אבל מתוך עמדה שמכירה במה שכבר איננו. כאן עולה האפשרות להתאבל.
סונטה 302, העוסקת בפיטר ואלה, מתייחסת לאפשרות לבחור בתנאי חיים עם מעט בחירה.
כָּאן שְׁנֵיהֶם, שְׁנֵי נִדְּחֵי הַחַיִּים: לֹא דְּחוּיִים,
כִּי מָצְאוּ זֶה אֶת זֶה, בְּלִי תָּכְנִית, כָּךְ קָרָה:
כְּשֶׁנּוֹלְדָה הוּא הָיָה לְיָדָהּ, הַחַיִּים
הִזְדַּמְּנוּ בְּלִי הֶסְבֵּר, וּמֵאָז הוּא מֻכְרָח,
לַעֲסֹק בִּדְבֵקוּת בִּשְׁלוֹמָהּ, וְאֵלָה
מִצִּדָּהּ מֵיטִיבָה אֶת שְׁלוֹמוֹ
הגר בחרה לנסות לחיות (ואז, כשהבינה שהיא לא יכולה לחיות – לנסות למות). פיטר בחר להיות אבא אמיתי, וגם אלה בחרה. שאלת הבחירה מטרידה גם כשחושבים על הדמויות הנוספות: הוריה של הגר, דודה.
בהקשר של בחירה, ואי־בחירה, הטקסט מציע לנו גם קריאה שיש בה ממד חתרני. בתוך ספר כל כך גדוש ועמוס בישראליות על צדדיה השונים, מוצגת ההגירה באופן עקיף, כמעט סמוי, כאופציה שאפשר לבחור בה. הגירה ממשפחה, הגירה מארץ. ולעיתים הארץ, או המשפחה, אינם נותנים לנו להגר מהם, כמו שמתואר בטקסט. יש מצבים, אכן, שנותר רק להגר מארץ החיים.
שמה של הגיבורה שזור בהגירה, וגם בתחושת הזרות הכרוכה בלהיות גר, תושב זר. הגר תלושה, לא שייכת. אין לה טריטוריה משלה שבה היא יכולה לחוש שייכת. היא תלושה מגופה שנתפס באלימות, תלושה כמובן ממשפחתה ואינה שייכת לטריטוריה כלשהי – פיזית ומטפיזית, פנימית או חיצונית.
הספר מעמת אותנו עם כך שגם במשפחה, כמו במדינה, יכולים לקרות דברים מזוויעים ביותר, ואף מפרט חלק מהמנגנונים של שתיקה והשתקה. ובאופן מעודן ביותר, מזכיר לנו גם את האופציות של אימוץ, הגירה, חיפוש משפחה אחרת – כאלטרנטיבות חזקות ומחיות.
תגובתו של אקי להב (בפייסבוק) לביקורת של שירה סתיו במוסף ספרים של עיתון הארץ:
דברים שכתבה שירה סתיו במוסף ספרים של עיתון הארץ
“מה קרה להגר באילת?” אזור האסון של הפגיעה המינית ב– 336 סונטות
ברומן המורכב כולו מסונטות, עופרה עופר אורן מגוללת את קורותיה של חיילת שחייה הם רצף של פגיעות מיניות. היא שוזרת אותם לאגדה קודרת אך דידקטית תוך שימוש מבריק במגבלות צורניות
הסיפורת בעברית אינה מרבה בדרך כלל בניסויים צורניים, ואלה נותרים כעניינה הבלעדי־כמעט של השירה. רק סופרים מעטים בחרו להטיל על הסיפור שרצו לספר אילוצים ותכתיבים קשיחים, שילחצו ויכפו על החומר שבידם צורה ייחודית. בשדה הזה מתבלטת במיוחד מאיה ערד, שמרבית ספריה כתובים על פי “עיקרון צורני” מכונן כלשהו. בייחוד זכור לטובה ספרה הראשון, “מקום אחר ועיר זרה” (הוצאת חרגול, 2003), רומן בסונטות מחורזות שנכתב על פי דגם המופת של פושקין, “יבגני אונייגין”. הישג כה מזהיר ומקורי, עד שנדמה היה כי לא ייתכן שיוכלו להיות לו המשכים. רק כעת, אחרי 20 שנה, רואה אור “מה קרה להגר באילת?” של עופרה עופר אורן, סופרת ומשוררת שזהו לה כבר ספרה העשירי, והוא רומן ארוך המורכב מלא פחות מ–336 סונטות במבנה שייקספירי.
לא רק הצורה דומה: גם כאן, כמו ב”מקום אחר ועיר זרה”, הדמות הראשית היא חיילת, וההגירה מסתמנת כאופק שייטיב את חייה. אלא שכאן מסתיים הדמיון. בספרה של ערד היה משהו צוהל וססגוני, שטוף אור, ואילו “מה קרה להגר באילת?” שרוי בקדרות אפלה, כמעט גותית, למרות הרקע הישראלי המזוהה והריאליסטי. עופר אורן מגוללת בו את קורותיה של הגר, צעירה בדיונית שחייה הם רצף חוזר ונשנה של פגיעות מיניות — גילוי עריות בביתה פנימה, אונס קבוצתי וניצול מיני על כל צעד ושעל. פגישה מקרית וגורלית באילת עם גבר זר וטוב לב, אחר מכל מי שהכירה, מעוררת בחוזקה את השאלה המוליכה את הסיפור מכאן והלאה — האם ניתן לשנות מסלול חיים כה מוכה וירוד והאם יש בכלל מקום לתקווה?
העלילה ממוקמת ברובה ב”שנות האופוריה” הקצרות שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. ההקשר החיילי של הסיפור משמש את עופר אורן כדי לרמוז על הקשר ההדוק שבין ההכנעה הצבאית לזו המינית, בין השליטה הגברית בארץ לשליטה הגברית בנשים, ולירות חיצי ביקורת במאצ’ואיזם המיליטריסטי המזוהה עם התקופה. גם בחירתה להצעיד את הסונטות במקצב אנאפסט רועֵם, סדיר ואחיד (הטעמה של כל הברה שלישית) תורמת לאווירת המשמעת הפיקודית. זו בחירה לא מובנת מאליה, שכן ה”חזרה” המדוברת של השירה המקומית אל כתיבה בחרוז ובמשקל היתה באופן גורף כמעט חזרה אל המשקל יאמב (הטעמה של כל הברה שנייה) — צמצום מנעד המקצבים יותר מאשר הרחבה שלו.
הספר משייט בדינמיות בין ארכאיות סגנונית ובין שפה ופרטי מציאות פרוזאיים ויום־יומיים. הפתיחה הקולנועית מדגימה משהו מן התחכום של עופר אורן בגישתה הסיפורית: היא עוברת בין דמויות של חיילי סדיר, עובדי מטבח בבסיס באילת, ביום אפרורי ורגיל. אך כל אחד מהם מחזיק משהו מן הסיפור: הראשון חושב על “רסיסים וטיפות” של שמן מותז שיצטרך לנקות; השני על נתחי בשר שעליו לעטוף “בציפוי מיוחד”; השלישי על כך שעליו “להבליג ולשתוק”; הרביעי מנסה להכניע “מנוע סורר” של מכונית. הפרטים הקטנים הללו לא רק מוסרים תמונה אמינה של עבודה שוחקת ומשמימה אלא גם רומזים על אופני ה”טיפול” הרווחים בפגיעה מינית — ניקיון, ציפוי, השתקה והכנעה. אלה הם אותם החיילים שבעוד עמודים ספורים יאנסו את הגר לאור יום, על חוף הים, כמעט בבלי דעת: “כמו בובת סמרטוטים או כמו צמח עקור / היא שכבה על החול אבודה ושמוטה, / היא נושמת בכלל? ואולי התעלפה?”
- “ההתפכחות שלי החלה כשאבא הוזמן להדליק משואה”
- משורר בשטח | אין דיבור עם מתעלל
- “רצח בבית הספר לאמנויות”: מי הרוצח? שאלה שולית
דימויה של הגר ל”בובת סמרטוטים” חוזר ומופיע לאורך הספר כולו, והיא נותרת כדמות קלושה, נידפת וריקה. אף שהמספרת נצמדת אל תודעתה של הגר, היא נשארת חתומה בפנינו, כמעט חסרת תווים, זרה לקוראים כפי שהיא זרה לעצמה: “היא איננה יודעת דבר, וגופה, / כמו תמיד, לא קשור לפנימה. כשהגוף / הנוכרי לה, דובר וזועק, היא כופה / על עצמה לא לשמוע אותו, הוא ערוף, / לעולם לא תבחין שהגוף משתדל / להסביר, ואפילו לצעוק, בדרכו. / היא אינה מכירה בחולשה, זאת כדי / שהגוף ייאלץ להמשיך; כן, הכל / כרגיל, לכאורה יש שיפור: לפחות / היא הפסיקה לחתוך את הגוף בסכין, / שישמח ויפסיק עם אותן תוכחות / ותביעות, שיפסיק לצפות שתבין / ותשמע את דברו, כי אינו נאלם. / שימי לב: הדימום החודשי נעלם”.
למעשה, לא רק הגר נדמית כנטולת בעלות על חייה. כמעט כל הדמויות בספר הזה נוהגות כבובות, כמו מוּנעות מכוח שאינו בשליטתן — החל מן האב האונס, ניצול השואה; דרך האֵם המתנכרת, שבעצמה עברה התעללות מינית מידי אחיה הבכור; אותו האח הבכור; החיילים האונסים; וכלה בעוּבּר המתפתח לאטו ברחמה של הגר, נתון בחוק ביולוגי הדוחף אותו לשרוד ולחתור לחיים. יש משהו משתק עד פסיביות ביקום החשוך שעופר אורן בוראת בספרה: הפגיעה המינית מוצגת כמצב דברים סדיר, מציאות השוררת בכל. כל הגברים שהגר פוגשת לאורך העלילה פוגעים בה מינית, למעט שניים. כל הנשים נפגעות מינית, או שהן קורבנות מסוג אחר של שליטה גברית, ובתורן פוגעות גם הן בנשים אחרות. זו מציאות שאין ממנה כל מפלט לבד מהכחשה, תרדמה או מוות.
מיעוט הדמויות, קוויהן הקונטרסטיים ותנועתן הנתונה בידי כוחות שמעבר לשליטתן — כל אלה משווים לסיפור נופך של טרגדיה שהופלה מכיסאה, שגיבוריה קופחו ממנה, ובעיקר יסוד הפעולה, המרכזי כל כך בעולם הטרגי. היעדר זה מקנה לסיפור אופי פדגוגי, רווי פאתוס, בדידקטיות שמקהה את הרגש במקום לעורר אותו. המספרת מתפקדת כעין מקהלה יוונית כל־יודעת, שאינה חדלה להתרות (“לא הגר! לא עכשיו! לא תוכלי לרמות / את עצמך”), להזדעק (“מה קרה להגר? זאת בחילה! זאת בחילה! / מי יחזיק את ראשה? היא רועדת כולה!”) ולהמטיר שפע של שאלות רטוריות ולקחים לאורך הסיפור כולו: “מה קרה?, איך קרה?, למה, למה קרה? / זה קרה? — הוא נותר עם אותה שאלה / לצמיתות. עם אותה שאלה ואיתה / תהיות נטולות מענה ותשובה. / מה אפשר עוד לומר על הגר… כי עבר / כמו שלה לא מותיר כל סיכוי או תירוץ / לעתיד. מה נותר לה? רק חופש לרוץ –––”.
בגב הספר מכנה אנה הרמן את הספר “אגדת כאב”, ואכן יש בו מתוויה של האגדה — בקווים הגסים של העלילה ושל הדמויות המעטות, הלא מורכבות (תליינים וקורבנות: החזקים רעים; הפגועים חלושים; האיש הטוב מוצג כאידיאלי), בתפניות החדות ובמשקל המכריע הניתן כאן לצירופי מקרים, ליד הגורל, ולסוד קדום העתיד להתגלות. שזירתה של אגדה קודרת זו בתוך הווי מציאותי מזוהה נעשית בתחכום, אבל מה שמניף את יצירתה של עופר אורן אל מעבר לסיפור הנוגע ללב אך החד־ממדי באופיו, והופך אותה להישג מרשים, הוא השימוש המבריק בצורה.
“צורתו כבר סימטרית, ארבעת גפיו / הסתדרו בצדדים, איבריו מובחנים / והכל כבר נקבע ונבנה וסודר” — כותבת עופר אורן על העוּבּר, וההיגיון הוא הגיונה של הסונטה — אותה צורה עתיקה וחמורה שאין סוף לחידושיה — שנעשית כאן לחוק העליון והאכזרי של יקום הפגיעה המינית. הסונטות מופיעות כמבנה אחיד, מוצק, זוויתי, מתמיד ועקשני, אדיש לחלוטין לדרמות המתחוללות בתוכו. עופר אורן מנצלת את חיתוכי השורות ניצול מקסימלי המעצים את המתח הזה: המשפטים השלמים, הפרוזאיים לעתים, נשברים שוב ושוב בתוך המבנה ההדוק והלוחץ. אין התאמה בין המשפט ובין השורה, הקצב של השיר לא “מתיישב” על הקצב ה”טבעי” של המשפט, והדיסהרמוניה נעשית לעיקרון המכונן של רצף הסונטות. השיר נתון בסד, והסד מוחץ וקוצץ את איבריו, כופה עליהם סימטריה ואחידות המחניקות את תאוותו לפרוץ ולשגשג. אין המחשה כואבת יותר למצבה של זו הגדלה באזור האסון של הפגיעה המינית, לכודה בארגז קשיח המעוות את איבריה ומוחץ את נשמתה.
דברים שכתב שניר פלג, בבלוג שלו “הספרים ואני”
יש משהו בספר של עופרה עופר אורן שלא משאיר אותך אדיש, לא העלילה ולא המבנה של הספר שמייצר לפחות בעיני הרבה יותר קרבה לעלילה ולגיבורת הספר.
בדרך כלל קשה לי לקרוא שירה באופן רציף, אני רואה באופן קצר וממוקד, עוזב וחוזר מתי שמרגיש לי נכון ומצתי שאני זקוק לזה אבל כאן הסונטות סחפו אותי, העלילה סחפה אותי והרגשתי איך אני מקבל את הרגעים הקשיפ בספר בצורה הרבה יותר חזקה ועוצמתית מאשר אם הם היו נכתבים בעלילה שכתובה כמו רומן רגיל לחלוטין.
הספר בנוי כולו מסונטות, 336 סונטות שמרכיבים ביחד עלילה מורכבת ומצמררת.
העלילה מתרכזת בהגר, חיילת צעירה שעוברת חוויה מורכבת ומטלטלת שמשנה את חייה ואנחנו עוברים עם הגיבורה דרך הזמן והשנים את תוצאותיה של אותה חוויה ואותו מקרה באילת, מקרה מטלטל של פגיעה מינית והלשכותיה.
אפשר לשאול את השאלה מה הניע את המחברת לכתוב רומן שלם בסונטות מנוקדות ועם חריזה ועוד לכתוב ככה סיפור כב מורכב ומטלטל אבל את זה אשאיר לפרשנים טובים ממני, החוויה שלי מהקריאה היתה חוויה מטלטלת באופן ייחודי ודווקא בגלל הסגנון שלכאורה נראה פחות מאיים ועם זאת מייצר עבור הקורא תחושה קשה יותר.
בעיני עופרה עופר אורן כותבת באופן וירטואוזי, לא פחות.
ספר מיוחד ביותר.
לי כגבר הספר הזה חשוב במיוחד, יש כאן אמירה פמיניסטית נוקבת וחזקה שהקורא יבחין בה, יש כאן המון כאב ורגש ותחושת מועקה ממה שהגר עוברת בין אם באותו הלילה ובין אם בחייה בכלל וההתמודדות שלה בעולם שמתנכר לה במובנים רבים.
ספר מיוחד במינו בסגנון מיוחד שמעצים את הסיפור בכמה רמות מאשר היה נכתב אחרת.
מומלץ מאוד.
דברים שכתבה תמר משמר במדור לספרות, ידיעות אחרונות
התאמה של כפפה ליד
דברים שכתב עדו ניצן, מבקר השירה של “ישראל היום”:
מילדות באווירה רעילה ועד להתבגרות ולניסיונות להשתקם מריבוי המכות הקשות שניחתו עליה בחייה הקצרים • הטראומה וחוסר האונים משתלטים על דמותה של הגר, בעלילה מאתגרת המוגשת כספר שירים
החלוקה הנהוגה כיום בין סיפורת (פרוזה) לשירה לא נהגה תמיד בשדה הספרות. נהוג היה לספר עלילות שלמות ורחבות יריעה לעיתים דווקא בצורת שיר. כך, למשל, בשירה האפית העתיקה של יוון או של הודו, בשירת אנגליה בימי הביניים ואפילו ב”הקומדיה האלוהית” של דנטה אליגיירי – שכולן מגוללות עלילות, מציגות דמויות ומספרות סיפורים דווקא בצורה שירית.
עם העת החדשה הלכה והתבהרה ההפרדה בין סוגות ספרותיות פרוזאיות כמו רומן וסיפור קצר לבין שירה, שהלכה ונעשתה קצרה יותר ועלילתית פחות. אף על פי כן, גם בשנים האחרונות ניתן למצוא יצירות שחורגות מהמוסכמות ויוצאות מן הכלל, ואפילו בספרות העברית.
מי שחרג מהמוסכמה הזו כבר לפני שנים רבות והמציא צורה ספרותית ייחודית ונהדרת של “רומן בחרוזים” הוא גדול משוררי רוסיה, אלכסנדר פושקין, שהרומן המפורסם שלו “יבגני אונייגין”, שראה אור ברוסית ב־1825, נכתב כולו כרצף של כמעט 400 סונטות – שירים בעלי חריזה, משקל ומבנה מוגדר של 14 שורות (הרומן תורגם לעברית בתרגום מופתי של אברהם שלונסקי). פושקין השתמש בסונטה, צורה שירית מובהקת שהומצאה באיטליה במאה ה־13 ונקשרה במשך שנים רבות דווקא בשירי אהבה, אך הפך דווקא אותה למכשיר נפלא לכתיבת פרוזה.
אל המדף המכובד עד מאוד, אך הצר למדי, של רומנים הכתובים במבנה של סונטות הצטרף לאחרונה חבר חדש. ספרה של הסופרת, העורכת והמתרגמת עופרה עופר אורן “מה קרה להגר באילת?”, הבנוי מלא פחות מ־336 סונטות במשקל מושלם ובתבנית החריזה המזוהה עם הסונטות האנגליות של שייקספיר: 12 טורים בחריזה מסורגת ושני טורים סופיים הנחרזים זה בזה ומייצרים סיומת לכל שיר, שהיא מעין פאנץ’־ליין חותם. כדי להמחיש את הצורה של רומן סונטות, הנה למשל השיר הפותח את הרומן, הנפתח דווקא בדמות ובמקום האפורים ביותר שניתן להעלות על הדעת: עוזר לטבח בבסיס צבאי שכוח־אל באילת:
“הָרִאשׁוֹן שֶׁהִבְחִין בָּהּ הָיָה הָעוֹזֵר / לַטַּבָּח, שֶׁיָּצָא לְעַשֵּׁן קְצָת בַּחוּץ. / שְׁמוֹ הוּא שְׁלוֹמִי. כִּשְׁמוֹ – לֹא רוֹצֶה לְעוֹרֵר / שׁוּם מַחְלֹקֶת אוֹ רִיב, אִם אֵינֶנּוּ נָחוּץ. / הוּא קִלֵּף בִּשְׁתִיקָה צַיְתָנִית עֲרֵמַת / תַּפּוּחֵי אֲדָמָה שֶׁהַבּוֹס, הַסַּמָּ”ר, / כְּבָר חוֹתֵךְ לְאָרְכָּם. / כְּשֶׁהַשֶּׁמֶן לַהַט / וְנִתָּז, הוּא רָאָה שֶׁהַקִּיר מְנֻמָּר / בִּרְסִיסִים וְטִפּוֹת, שֶׁעַל שְׁלוֹמִי יֻטַּל / לְנַקּוֹת, לְהָכִין לְמִסְדַּר הַמְּפַקֵּד. / רַק סִיגַרְיָה אַחַת, כָּךְ בָּרוּר, הוּא יוּכַל / לְעַשֵּׁן בִּמְנוּחָה, הוּא בֵּינְתַיִם עוֹמֵד / וּמַשְׁקִיף נִכְחוֹ בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת, / לֹא חוֹשֵׁב וְגַם לֹא מְצַפֶּה לְשׁוּם אוֹת”.
מצד העלילה, הרומן מגולל את סיפורה של הגר, ילידת ראשית שנות ה־50 (ממש כמו עופר אורן עצמה), בת לזוג ניצולי שואה. רובו של הרומן מתרחש ביום גורלי אחד בחייה של הגר ב־1969, בעת שהיא משרתת בצבא כפקידת מבצעים צעירה בחיל האוויר. עד מהרה מתברר כי אכן הציר המרכזי שסביבו נסב הספר הופך להיות אותה נקודה בזמן ובמרחב, באותו יום באילת, שבו, כפי שמרמזת כותרת הרומן, התרחשו בחייה של הגר אירועים מכריעים ביותר.
עם זאת, הספר חוצה זמן ומרחב בחן ובתחכום ובהובלה בוטחת של מספרת כל־יודעת: “וְעַכְשָׁו יֵשׁ לִבְדֹּק מֶה קָרָה בֶּעָבָר”, או “וְעַכְשָׁו (לָנוּ קַל!) נְדַלֵּג עַל הַיָּם […] וּמִשָּׁם קְצָת נַדְרִים לְחוֹלוֹן”. כך, ביד אמן בוטחת ובמכחול עדין מאוד, מצליח הרומן שבליבו יום דרמטי אחד ב־1969 לפרוש את סיפור חייה של הגר מילדותה (“ילדה אין־אונים”) בסביבה משפחתית פטריארכלית, נוקשה ורעילה, ועד להתבגרותה ולניסיונותיה להשתקם מריבוי המכות הקשות שניחתו עליה בחייה הקצרים, ובפרט ממה שקרה לה באילת.
בשונה מכתיבה על מרבית ספרי השירה, במקרה של הספר המדובר קשה לדבר עליו ולהימנע מספוילרים שיקלקלו את הקריאה. עם זאת, ניתן בהחלט לומר שהרומן עוסק בשאלת האפשרות של הקורבן (ושל סביבתו) להשתקם מהפגיעה שעבר – המינית, הנפשית או הפיזית. דבר שמתחבר בזהירות לעיסוק של היצירה בחוויית הדור השני בכללותה, הן הדור השני לשואה והן הדור השני לפגיעה, שספק אם הוא יכול להשתחרר מצילה המאיים והנצחי. בתוך כך, עופר אורן מפליאה לתאר באומץ רב באחדות מן הסונטות הטוות את הרומן את לב־ליבן של הפגיעה והטראומה, ואת חוסר האונים והפסיביות שמשתלטים על דמותה של הגר.
הרומן המונומנטלי והווירטואוזי רחוק מלהסתמך על צורתו, שעלולה להיתפס כגימיק בלבד. לבד מהצורה השירית המוקפדת והעשויה היטב, ואף שהספר מתרחש במרחב ביתי קשה ורמוס וכולל מעט דמויות, הוא מצליח לגולל עלילה שואבת, ייחודית, עוצמתית ומרגשת, לעיתים עד דמעות. עלילת הספר ועוצמתה של הגר “גוברות” על צורתו, באופן כזה שעל אף הצורה השירית המובהקת, בשלב מסוים כמעט מפסיקים לשים לב שמדובר ברצף של סונטות ומרגישים כמעט כאילו מדובר בספר “רגיל” ומותח, שבו בסוף כל עמוד (כלומר בסוף כל שיר) העיניים כבר נעות מאליהן אל העמוד הבא.
ובכל זאת מדובר בספר שירים. וכמו ספר שירים טוב – ממש כפי שאחדות מן הסונטות הכלולות ב”יבגני אונייגין” של פושקין הפכו לנכסי צאן ברזל בפני עצמן, דוגמת הסונטה המתארת את ההבדלים בין אהבת הצעיר העזה שהיא כמטר אביבי ומצמיח, לאהבת הזקן הדומה לסופת סתיו הרסנית ומחריבה – גם כאן אחדות מן הסונטות שבספר הן שיר שלם לגמרי, ויש להן ערך פואטי גם במנותק מהעלילה. כך למשל במקרה של סונטה 228 בספר, המפליאה לתאר בכישרון ובחדות את חוויית העובר בתהליך ההיריון:
הַדְּפָנוֹת מִתְקָרְבוֹת לָעֻבָּר, הַמָּקוֹם / שֶׁהָיָה מְרֻוָּח, מִצְטַמְצֵם, מִתְהַדֵּק. / עוֹלָמוֹ עוֹד עָלוּם, הוּא מֵנִיעַ אֶת כָּל / אֵיבָרָיו, כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר, כְּבוֹדֵק / אִם נוֹתַר לוֹ מֶרְחַב, עוֹלָמוֹ – נְהָמָה, / הִמְהוּמִים, גִּרְגּוּרִים, פְּעִימוֹת שֶׁעוֹלוֹת; / הוּא הָיָה רַק נוֹזֵל, מְצִיאוּת שֶׁקָּדְמָה / לִתְחוּשׁוֹת אֲחֵרוֹת, חֲדָשׁוֹת בְּכֻלּוֹ / אוֹ אוּלַי לֹא בָּאוֹת מִתּוֹכוֹ – הֵן מַגָּע / עִם סְבִיבָה מִשְׁתַּנָּה וּקְרוֹבָה, שֶׁאֵינָהּ / יְדוּעָה וּמֻכֶּרֶת, אֲבָל הוּא מוּגָן / וַעֲדַיִן יָכוֹל לְנַסּוֹת. הוּא מוּנָע / מִצְרָכִים עֲמֻקִּים לְהַרְגִּישׁ הִתְנַגְּדוּת / שֶׁל הַגּוּף הָאַחֵר (כָּךְ נִבְרֵאת גַּם בְּדִידוּת).
מה קרה להגר באילת, עופרה עופר אורן, עורך: דורי מנור.
כנרת, זמורה, דביר 2023. 363 עמ’
דברים שכתב אילן ברקוביץ’ במדור תרבות וספרות בעיתון הארץ
בשנים האחרונות עלו כפורחות משוררות צעירות, כגון מרוה זוהר, סשה פקטור, רוחמה וייס, דנה בומץ, קים מידן ואחרות, שהעזו לעסוק ביצירותיהן בנושאים שנחשבו לטאבו עד לא מכבר, אלימות מינית, גילוי עריות, אונס. אליהן הצטרפה גם הסופרת הוותיקה עופרה עופר־אורן (ילידת 1951, תל אביב, גדלה ביפו ומתגוררת כיום בקריית אונו), שפירסמה ב-2018 ספר שירים ראשון, “מה המים יודעים על צמא” (הוצאת ספרי עיתון 77), ובו שירים על האלימות המינית שספגה מאביה, “ניצול שואה, קברניט באל על, טייס, מפקד טייסת”, כפי שהיא מתארת אותו באירוע, שבמהלכו היא תכנה אותו “הצורר שלי”.
עתה היא פורצת אל דרך חדשה בהקשר הזה באמצעות רומן־שירה הכולל לא פחות מ-336 סונטות ומבוסס בראשיתו על סיפור אמיתי שסיפר לה בן־זוגה אריק, שהשתתף בקורס חובלים בסוף שנות השישים באילת. פעם אחת, כשהתקרבו עם סירתם אל החוף, היו עדים למקרה אונס קבוצתי של צעירה בידי כמה חיילי מנהלה. מפקד הקורס הפסיק את האירוע והחיילים אמרו לו “אבל היא רצתה”, והוא השיב, “אם היא לא התנגדה, זה רק מוכיח שמשהו לא היה בסדר”. אורן מספרת ש”כשהאנגלייה נאנסה בקפריסין, באיה נאפה, זה היה הטריגר”, ומוסיפה, “באותה תקופה תירגמתי את הסונטות של שייקספיר והן השפיעו עלי. ניסיתי לכתוב בפרוזה וזה לא הלך ועם הסונטות זה רץ. למדתי על הגר [השם שהעניקה לגיבורת הרומן, הצעירה שנאנסה באילת] כל מיני דברים תוך כדי הכתיבה. זו היתה שאלה אמנותית”.
עכשיו היא קוראת את סונטה מס’ 13 המתארת את הליכתה של הגר אל החוף לפני המקרה הנורא של האונס: “נִתְבּוֹנֵן: הִיא עֲדַיִן הוֹלֶכֶת לְאַט, / תַּלְתַּלֶּיהָ לוֹכְדִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁכְּבָר / מַצְהִיבָה, אַךְ בְּרֹךְ, כִּי אֲפִלּוּ אֵילַת / לֹא שׁוֹלַחַת בַּחֹרֶף מַבָּט מְסֻנְוָר. / עַל הַחוֹף לְרַגְלֶיהָ שִׁבְרֵי הַצְּדָפִים / שָׁכְחוּ כְּבָר מִזְּמַן כָּל שְׁלֵמוּת חֲלָקָה, / הִיא אֵינָהּ מְשַׁעֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ צוֹפִים, / הִיא פּוֹסַעַת כְּמִי שֶׁאִבְּדָה אֶת דַּרְכָּהּ. / הִיא כָּל כָּךְ מְסֻחְרֶרֶת, כָּל כָּךְ אֲבוּדָה, / הִיא פּוֹסַעַת — לְאָן וּמַדּוּעַ? הַאִם / הִיא תִּמְצָא שָׁם עֶזְרָה? מָה תִּלְמַד? מָה תֵּדַע? / הִיא פּוֹסַעַת, נוֹשֵׂאת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ פָּנִים / לְלִטּוּף קְטִיפָתִי, מְרֻחָק, מְנַחֵם: / הַבְטָחָה עִם כִּסּוּי, אוֹ סִכּוּן מְאַיֵּם?” (עמ’ 27).
שימו לב למלה “נתבונן”. היא מייצגת את דמות המספרת הכל־יודעת, שעוברת כחוט השני לכל אורך הסונטות של הרומן. “יש בספר הזה משהו מטלטל”, אומרת גליה עוז, שמגלה כי היא זו שהזמינה את אורן למפגש, “הווירטואוזיות של החריזה, כולו כתוב בתוך סונטות… בשפה עכשווית ולא מתאמצת”. עוז אומרת כי הגיבורה היא כמעט “קורבן חיוני. זה כאילו היה מוכרח לקרות לה”. ובהמשך, “כותרת חלופית לרומן היתה יכולה להיות ‘שום דבר לא יציל את הגר’”.
היא מבקשת מאורן שתקרא את סונטה מס’ 38, המכילה את המלים האלה ומטרימה מקרה מוקדם של פגיעה מינית שהגר ספגה מדודהּ הטייס, גיבור מלחמת ששת הימים, בבית הוריה, כשגם מאביה הרופא היא ספגה פגיעות מיניות שכאלה: “הַמִּלִּים כָּאן הוֹלְכוֹת / לְאִבּוּד, הֵן עַכְשָׁו רְסִיסִים נְטוּלֵי / מַשְׁמָעוּת, וְאִתָּם רְחָשִׁים וּגְנִיחוֹת, / וְגוּפָה מְבַקֵּשׁ לְהַמְרִיא אֶל שׁוּלֵי / הַיְּקוּם, אַךְ אֲבוֹי: הוּא נִתְקָל בַּתִּקְרָה, / וּמִשָּׁם הִיא תַּשְׁקִיף. לֹא תִּקְרָא לְעֶזְרָה” (עמ’ 52).
רומן הסונטות של אורן, שמעלה במחשבה את רומן החרוזים של מאיה ערד “מקום אחר ועיר זרה” (2003), הוא לא בהכרח וירטואוזי מבחינת מלאכת החריזה שלו אבל כן מרתק לקריאה ומרשים מבחינה ספרותית, הגם שהוא לא חף ממלודרמטיות. אורן טווה במהלכו את פרקי חייה של הגר, החל מהזמן שבו מתרחש המקרה בפרק הראשון (1969) ומשם במבט לאחור וקדימה (בפרקים 1973; 1976; 1986; 1999). כך למשל חולפות 60 סונטות עד הרגע שבו מתחילה אורן לתאר את האונס עצמו, במהלכו הגר “שָׁכְבָה עַל הַחוֹל אֲבוּדָה וּשְׁמוּטָה”, “כְּמוֹ בֻּבַּת סְמַרְטוּטִים אוֹ כְּמוֹ צֶמַח עָקוּר” (מתוך סונטה 65, עמ’ 79). התיאור כאן בוטה וקשה לקריאה.
רגע לפני שהאירוע מקבל תפנית פוליטית וגם תרפויטית, כאשר נשים בקהל מספרות על פגיעות מיניות שחוו, עוז שואלת את אורן אם הצורה השירית הֵקלה או הכבידה עליה ואורן משיבה, “המשקל מאוד מוקפד וגם החריזה בלי פשרות ולי זה עזר לכתוב את מה שלא ניתן לכתוב אותו. דווקא המוזיקליות והכאילו משחקיות מאפשרות לבלוע את זה”.
עכשיו הדיון מתמקד בספרה של עוז, שאת המקרה שלה הקהל, מטבע הדברים, מכיר יותר ושאני כאן אתמקד בו פחות. אורן מגלה שלפני המפגש אשת תקשורת ידועה שאלה אותה “איך את מעזה להיפגש עם אשה כזאת איומה”, ועוז מפתיעה כשהיא משווה בין ההתקפות שספגה מאז שסיפרה את סיפורה על אביה הסופר עמוס עוז, שהתעלל בה בילדותהּ לדבריה, לבין המצב הלאומי, “איך מי שצועק על הנזק הוא זה שמואשם ביצירתו. זה מהלך אופייני לרודנויות וזה קצת מאפיוזי”. ובהמשך היא קובעת בנחרצות, “אין דיבור עם מתעלל. זה גם מסר מפֹה לנשיא המדינה: אין דיבור עם מתעלל. יגידו כך ואז יעשו את ההפך”.
ההקשר הפוליטי האקטואלי שהיא עושה לא מנותק גם מהיצירה של אורן, שמשתמעת ממנה ביקורת חריפה על החברה הישראלית המיליטריסטית והשוביניסטית. בין אם מדובר בחיילי מנהלה ובין אם מדובר בטייסים וברופא, כולם יכולים לפגוע בנשים. לא בכדי אורן בוחרת לְהָגָר פתרון בדמותו של פיטר מלונדון, גבר זר האוסף אותה בטרמפ מאילת לאחר האונס, כמו רוצה “לְהוֹתִיר מֵאָחוֹר אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” (מתוך סונטה 276, עמ’ 292).
מַעֲשֶׂה יָדַי טוֹבְעִים בַּיּם ואתם אומרים שירה
טוב, סיימתי זה עתה לקרוא את “מה קרה להגר באילת”, מאת עופרה עופר אורן, ומצטרף לסופרלטיבים של קודמי וקודמותי. במיוחד לגבי המתח הוירטואוזי בין התוכן הקשה לבין העיצוב הסונטי המוקפד. הפושקיני. בטח עוד יישפכו עליו קיתונות של שבחים, כולם מוצדקים. מה הוא בדיוק אומר לי מעבר לחווייה האסתטית? אולי עוד נדבר בכך. *)
הנה, על החשבון, משהו קטן שעבר עלי במהלך הקריאה.
אי שם באמצע “עוּבָּרִי” של הרומן צפים להם בתוך נוזל שִׁלְיָה חמים בתים 150 – 152 (מתוך 336 בתים סונטיים למשעי שמחזיקה היצירה כולה) המדברים על גיבור סמוי של הרומן, שהוא עצמו – עוּבָּר, עדיין נטול מין. כדלקמן:
152
ממקומו – שם הוא צף, מחובר ועטוף –
הוא מרגיש, אבל אין ביכולתו להגן
על האור הסמוי, וגם לא על הגוף
שעדיין איננו שלו, הוא שוכן
בתוכו וגדל, כך נדמה, מתמיד
(אבל לא לתמיד, שהרי הרכות
הנוזלית האופפת – זמנית, היא למי
שכבר חי בהחלט, אך עודנו לכוד,
ואיננו מבין שום עתיד או עבר,
מרוחם בהווה מתמשך, מנוחם,
מה צופן לו הזמן? מה אפשר, מה מותר?).
במשרד הקצינה מביטה נכחה
נבוכה וכעוסה, רק אתמול היא אמרה
להראל שנמאס לה. עכשו היא מרה.
העלילה המהודקת מבקשת לטוס קדימה על פי הגיון יווני טראגי, אך מרשה לעצמה רגע של הגיג קיומי. סובייקט חדש נוצר מתוך הפגיעה הדיסהרמונית לכאורה. הקורא נסחף אל מעמקי ההגיג. הוא נאלץ להזדהות עם הסובייקט החדש, וכי מה יותר כללי מהסיטואציה הקיומית: ציפה בתוך הווייה של רכות נוזלית, שכולה הווה מתמשך, נטולת ציר זמן, ללא עבר וללא עתיד (רק בינתיים! שכן הפור כבר נפל, הוא “יזכה” בציר כזה). מלים אין לו, אך יש כבר התחלה של רצון מעורפל, שופנהאוארי, עוד טרם נולד והוא כבר “מבקש על עצמו”, כבר חש “באיום המרחף וקרב ואורב לַקִּיּוּם”.
ושימו לב לנחיתה הפתאומית, המענגת (מתנצל! גם בשמכם), ממרומי ההגיג אל הוויית ה”משרד” המשמים, הבנאלי.
נגנבתי ממש. קטע מבריק. הנה המעבר:
“… ואיננו מבין שום עתיד או עבר,
מְרֻחָם בהווה מתמשך, מְנֻחָם,
מה צופן לו הזמן? מה אפשר, מה מוּתָר?).
בַּמִּשְׂרָד הקצינה מביטה נכחה…… כבר נמאס לה לחיות כך בלי שום בטחון”
ממרומי ה”מה אפשר? מה מותר? אל תחתיות ה “במשרד הקצינה מביטה”.
כיף של ספר, מיוחד במינו. לא כל יום… וכו’ וכו’…
– סוף –
דברים שכתב עופר ספיר (בפייסבוק)
בסוף הספר מחכה הפתעה מופלאה, נס בלתי אפשרי (לאור הטרגדיה המיתית הבלתי נמנעת, ולאור המציאות), שחוויתי אותו כמתנה ישירה מהמחברת אלינו. אפשרות לנתינה, לטוב, ממי שיודעת שלא הכל טוב. גם מתנה זאת מקושרת למיתולוגיה, וכך הטרגדיה והתקווה נשזרות במעשה של יצירה וזיכרון, שהוא בו-בזמן אישי ומעשה יצירה בין-דורי המגשר ומקשר בין אנשים ודורות.
דברים שכתבה רחל היימן כנעני (בפייסבוק):
רוצה לכתוב כאן מה קרה לי,
כשקראתי את “מה קרה להגר באילת?”
עופרה עופר אורן
תחילה הייתה בי פליאה –
מה קרה לה לסופרת?
השתגעה?
מה הניע אותה לכתוב רומן שלם בשירה? מי בכלל יקרא לאסופת שירים עלילה?
ואז
פתחתי את הספר ונפלתי לתוך המערבולת, לתוך המלכודת,
שפרשה לי עפרה עופר אורן.
מאוקטט לססטט
משיר לשיר מעמוד לעמוד-
נטווית עלילה, נחשפת דמות ועוד דמות ומעשה נורא שמשתכפל כמו קליידוסקופ של סכינים חדים.
ובתוך התנועה הזו של הסיפור המתקדם בכמה זמנים מתקיים עולם שלם שהייתי מעזה וקוראת לו עולם הרווחים,
זה שמתקיים בשירה.
עולם החלקים הריקים שבין השירים, עולם המסגרות הלבנות
מסביב למילים הכתובות
מסביב למלבן השירי המודפס
מתחת למספר השיר.
לפעמים יכולתי להישבע ששם האמירה, שם וודאי נמצאת ההרגשה,
באין המילה.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על הבחירה בצורה – שירי זה”ב, בסונט ועוד סונט שחייבו אותי בקריאה אחרת.
קריאה משתהה, קריאה שמרכיבה מרגע לרגע את התמונה השלמה מתוך רסיסיה שבריה חלקיה.
כאילו אמרה לי הכותבת – על דבר כזה, על מה שקרה להגר ולא רק באילת,
אי אפשר לכתוב פרוזה או דרמה אריסטוטלית, אי אפשר לכתוב אלא בפירוק הזה של שיר ועוד שיר ועוד שיר כמו הגוף שפורק ופוצל ובמין כוח פנימי לא לגמרי ברור ידע ברגע האחרון לקרוא “הצילו!”
ולשנים אחדות אכן הייתה הצלה.
אם המדיום כמו שנאמר הוא המסר –
מסה שכתבה פרופסור זיוה שמיר, בבלוג שלה “מחקרים בספרות עברית”
על עופרה עופר אורן / מה קרה להגר באילת?, ערך: דורי מנור, הוצאת כנרת, זמורה, דביר, מודיעין 2023, 363 עמודים.
בכל שנה מגיעים אל שולחני עשרות רבות של קובצי שירה, ורבים מהם – לא נעים להודות – משאירים אותי אדישה למדיי. יש הטוענים שירידתה של השירה התחילה ברגע שהיא נעשתה פוליטית ופלשה לטריטוריה לא לה, ויש הטוענים שההפך הוא הנכון – דהיינו, שהשירה אינה ציבורית די הצורך ומתמקדת יתר על המידה בנושאים אישיים טריוויאליים שאינם מעשירים את הקורא בתובנות כלשהן. האחרונים טוענים שאפשר שהכתיבה מֵקלה על אחדים מִכּותביה ומשחררת אותם מן התעוקה הרובצת עליהם, אך לא תמיד קוראיו מעוניינים להשתתף בתהליך התרפויטי העובר על המחבר שהחליט לחשוף את המתחולל בנפשו קֳבל עם ועולם.
יש הטוענים שהשירה בעשורים האחרונים אֶליטיסטית מדיי, ויש הטוענים שלהפך: שהמשוררים בני-ימינו אינם משכילים או חכמים יותר מהאדם הממוצע, ועל כן אין לציבור הרחב מה ללמוד מהם. גם שליטתם בכלי אמנותם (דהיינו, במשלבי השפה, בריתמוס, בחריזה וכד’) אינה מרשימה במיוחד. גם יכולתם “להתכתב” עם מקורותיה הרבים של הספרות החדשה (מהתנ”ך ועד ימינו) הולכת ונעשית דלה ודלילה משנה לשנה.
אכן, רוב משוררי זמננו שכחו מזמן את המלצת חז”ל לפיה “אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֵרְתָּה, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ” (בראשית רבה, פרשה סט, סימן ב’). לא אחת ספרוני השירה היוצאים כפטריות אחר הגשם הם פרי עטם של סופרים שתיבת התהודה שלהם ריקה מהֵדי הדורות הקודמים. הם אינם יודעים במי הם מורדים ואת מי הם ממשיכים. לצִדם פועלת אמנם קבוצה לא קטנה של משוררי אמת הנהנית מכשרונם של חבריה ומ”אור הכוכבים” (קרי, מיוּקרתה של השירה בדורות הקודמים). כך נוצר הרושם כאילו לא נשחק מעמדה של השירה, אבל למען האמת היא נתונה בסכנה הולכת וגוברת.
ולפתע נוחת על שולחנך ספר כמו “מה קרה להגר באילת?” שהוא תופעה שטרם ראיתי כמוה בשירה העברית החדשה. מדובר ברומן שלם המורכב מ-336 סונטים – ספר לא שגרתי המצית בך סקרנות ומעורר בך את האמונה בכוחה המאגי של השירה. דומה שרק בשירה אפשר להשאיר בסיפור פערים כה רבים ולהותיר כל כך הרבה ליד הדמיון, מבלי לתסכל את הקורא. כתיבה על אותם נושאים עצמם בדרך פרוזאית או דרמטית הייתה מסכנת את הספר, ו”מגשימה” בו את צִדו הרוחני. נכון עשתה עופרה עופר כשבחרה בצורה שעדיין לא נוסתה בשירה העברית: רומן העשוי כולו שירי זה”ב, שכל אחד מהם מסתיים בשורות המחץ של צמד השורות האחרון.
הסונט הוא אחד הז’אנרים עם התביעות הפרוזודיות המחמירות ביותר, ואף-על-פי שהוא כובל את המחבֵּר, ואולי דווקא משום שהוא כובל אותו, עופרה עופר מצאה בו את החופש לומר בחופשיות את אשר הפֶּה מסרב לומר כשאין עליו שום רסן ומחסום. כשקראתי את הספר המופלא הזה, עלו בדעתי שורותיו של נתן אלתרמן על החבל הדק שבין חופש למשמעת שעליו מהלך המשורר בעת כתיבתו של שיר:
כִּי לֹא עֶבֶד הַשִּׁיר וְאַשְׁרָיו אִם פָּרַק
צִוּוּיִים וְעֵצוֹת כְּמוֹ רֶסֶן וָמֶתֶג,
אֲבָל מַה חֵרוּתוֹ? הִיא חֵרוּת הַבָּרָק
הַנִּרְצָע לְחֻקֵּי הִצְטַבְּרוּת וָמֶתַח.
אלתרמן סותר כאן כביכול את דברי רשב”ג: “אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד”, אך למעשה מתאר את חירות השיר כחירותו כשל עבד נרצע וכבול שיצא לחופשי, או כחירותו של מִטען חשמלי שהתפרק והיה לברק. כך או כך, אין מדובר בתופעה שהחופש שבָּהּ הוא חופש בלתי מוגבל: גם כשהשירה פורצת כביכול בלי כל גבול ומגבלה, היא עדיין כפופה לחוקים גלויים ונסתרים. דמיונו של השיר לברק רומז, כמובן גם להברקות המילוליות הכלולות בו, אך גם לפגיעתו-פגישתו הראשונה של השיר עם לב הקורא. “אהבה ממבט ראשון” נקראת בצרפתית “coup de foudre” = “מכת ברק”.
עופרה עופר מספרת את סיפורה של הגר – צעירה מחולון שמחכה ליום גיוסה כלביאת המשיח, כי בבית המשפחה הסדור והממושטר שבּוֹ מתנהלים חייה מתחוללים בלילות אירועים אפלים, המשאירים אותה נכלמת וחסרת אונים (שלוש פעמים לכל הפחות היא מתוארת בספר לאחר מעשה כ”בובת סמרטוטים”). לפעמים היא מתוארת כבובה שנשברה לשברים, כבשירה הידוע של דליה רביקוביץ “בובה ממוכנת”.
ואולם, גם מִחוץ לבית הגר פוגשת גברים שוביניסטיים, הרואים בה אובייקט ואינם מבחינים כלל בנפשה המיוסרת. היא מגיעה לאילת – אל מקום מנותק ומרוחק, שבּוֹ הֵאט הזמן את מהלכו (עמ’ 20), אך גם הגוף מנותק בו מן הנפש ומן המוח (עמ’ 57). הגר, שלמדה בבית לציית ולכפוף את ראשה, ממעטת בדיבורים, ושוכחת את הזכות הגדולה לומר “לא!”. ככלל, היא מעדיפה להתבונן בהישגים שהשיגה בחייה,
ואינה שׂשׂה לדבר על ההשפלות שעברו עליה בחולון ובאילת.
שמו של המקום “אילת” ניתַן לו, כנראה, על-שם עצי האֵלה הרבים הגדלים בו וסביבו, ואכן הגר קוראת לימים לבתה “אֵלה”, אך בל נקדים את המאוחר. הגר, כפי ששמה מעיד עליה, אינה נמנית עם יושבי הקבע ועם מחפשי הקביעוּת. לאורך הספר היא נמלטת ממקום למקום, בתוך הארץ ומחוץ לארץ, וכשנדמה שסוף-סוף הגיעה אל המנוחה והנחלה, נוחתת עליה ועל בן-זוגה בשורה המאיימת על הקשר הטוב והיציב שנרקם ביניהם.
לא אחת הגר חוששת פן מתנוסס על מצחה איזו “אות”, אך סובביה אינם חשים בשום “אות” מן הסוג שגרמה לבנו של האדם הראשון לעזוב את עבודת-השדה ולצאת לדרכו הנצחית של מי שקולל בקללת הנדודים. הגר אמנם חלשה ורכה, אך בעת הצורך היא מתגלה כאישה חזקה, המסוגלת לנווט את דרכיה במִדבּר העמים (והשווּ לבריחתה של הגר המקראית מפני שרה; בראשית טז, ט).
השורש הג”ר שממנו נגזרו ה’הגירה’ וה’היג’רה’ (هجرة) הערבית מציין נדידה מן המוּכּר אל הנכרי. בהודו, בשפת אורדו, מדובר בכינוי גנאי המציין את עזיבת השבט ואת הבגידה במורשת. להגר, גיבורת ספרה של עופרה עופר, נדרש זמן רב להבין את ניגודי הטוב והרע, המותר והאסור – להכיר בזכותה לעזוב את משפחתה ואת סובביה, למצוא את מקומה בחברה ואת ההגדרה המתאימה לה.
הספר עוקב אחר חייה של הגר: כשהיא מגלה את היריונה, העלילה מואטת והקורא עוקב ביחד עם הגיבורה אחרי התפתחותו של העוּבּר, שמינוֹ ועתידו עדיין סמויים מן העין. בשלב מאוחר יותר של הרומן העלילה לפתע מואצת, והבת אֵלה גדֵלה במהירות הבזק מתינוקת לילדת-גן, לתלמידת בית-ספר ולנערה המחפשת את שורשיה ואת דרכה בחיים. נרמזות תכונות אופי העוברות בתורשה מִדור לדור, ובהן השאיפה לחשוף את הבלתי נודע והשאיפה להימלט מזוהמת החיים אל האור (שלעתים קרובות הוא מתגלה כאור כוזב ומתעתע). נרמזים גם סודות אפלים נוספים בתוך המשפחה, שבתקופתנו – תקופה שבָּהּ ניתן לגלות בוודאות באמצעות בדיקת דנ”א את זהותו של האב הביולוגי. ברקע הדברים מהדהדים סיפורים ארכיטיפיים מן המקרא ומן המיתולוגיה היוונית-רומית.
קראתי את הספר בנשימה עצורה: יש בו יסודות של מתח ושל תעלומה, יש בו דיווּח שוטף – כה שוטף עד שאין הקורא מרגיש שהוא נתון במסגרות המחייבות של המשקל (טטרמטר אנפסטי) ושל סכמת החריזה (כל סונט בנוי משלושה בתים מרובעים בחריזה מסורגת ומדוּ-טוּר – couplet – המסיים את השיר בשורות-המחץ שלו). החרוזים חלקם דקדוקיים וחלקם “נמרצים” (כמו “אם לא – תסכולו”, “שאליו – נעלב”) או לא מדויקים במתכוון (“תוך דקה – בכיכר” “שיבדוק – לבדו”). יש חרוזים השוברים את המחיצות בין שפה לשפה (“מרגיש – חנטריש”, “להחמיץ – קיץ'”, “הטייט – קולט”). הקריאה בספר שוטפת ואינה נעצרת לרגע.
על העטיפה כתב העורך דורי מנור שהספר “הוא מחזור סונטות באורך רומן מלא, שמפָרק את הטראומה על כל גווניה לפרודות קטנות של כאב, ובאמצעות מילים מדודות ושקולות מצליח להעביר עולם ומלואו”. כה מלא הוא העולם הנגלה כאן וכה מורכב עד שהייתי מייעצת בחיוך למחברת לכלול במהדורה השנייה של ספר זה, בן 363 העמודים, שני עמודים נוספים, שכֵּן ספרה הוא עגול כמו הירח במילואו וכמו השנה הקלנדרית כולה.
דברים שכתב אלי הירש (בפייסבוק):
עוד הזדמנות נהדרת להמליץ על ספר שלא ערכתי – ספרה החדש של עופרה עופר אורן “מה קרה להגר באילת”. אסור להחמיץ את הספר הזה.
זהו רומן בחרוזים, כמו “יבגני אונייגין” של פושקין, כמו “מקום אחר ועיר זרה” של מאיה ערד (שמחר אנחנו חוגגים בבית אריאלה עשרים שנה לצאתו לאור), וכמו קודמיו למסורת המהוללת הוא נקרא בלגימה ארוכה אחת, כמו שקוראים ספר פרוזה כתוב היטב.
המתח בין העוצמות הרגשיות של הסיפור, שעוסק באלימות בתוך המשפחה ומחוצה לה, ויש בו אכזריות וכאב אם כי גם תקווה ותיקון ואהבה גדולה, לבין צורתו המוקפדת ויופיו הפואטי – המתח הזה עוצר נשימה ושובר לב במובנים הכי ליטרליים של המילים: נשימתכם תיעצר וליבכם יישבר ולבסוף יאוחה (לפחות באופן חלקי) מחדש. ספר מופלא ממש.
דברים שכתבה אתי סרוסי בבלוג שלה סקירת ספרים
הגר נאנסה באילת. פעמיים. “רחוקה וריקה, כמו בובת סמרטוטים, נטולת הכרה ורכה”, הניחה שיעשו בה כרצונם.
“ומה היא? לא הדפה וגם לא דחפה –
אך מדוע, מדוע? כיצד הם ידעו
שאיתה יתאפשר? היא רצתה שיטעו”.
אבל הם לא טעו. הם זיהו שאיתה אפשר. שיוכלו אחר-כך להאשים אותה, לטעון שלא אמרה לא. כי כך הגר גדלה. בחדר שאת דלתו אסור לה לסגור. עם אב שבא אליה בלילות. לטובתה, כך הוא אומר, אך מקפיד על חשאיות מעשיו. ולא, היותו ניצול שואה אינו תירוץ ואינו הצדקה. משתפת פעולה מתוך פחד או משום ש”לכל מה שאביה יאמר תאמין, איך תדע ששקריו נהפכו לשקריה?”. עם אם שאינה רוצה לדעת. ולא, היותה מושפלת על ידי בעלה אינו תירוץ ואינו הצדקה. עם אחות צעירה שאביה יפקוד בלילות כשהגר תתגייס ותתרחק. בבית ש“הוא כמו שדה מוקשים, כמו מטווח”.
כשהגר נקלעת למשבר קיומי שדוחף אותה להיות אקטיבית, היא פונה אל האדם היחיד ש“נגע בפניה באצבע רכה”. נדמה לרגע שנושעה, אך אין מנוס מסודות העבר, מן ההכחשה ומן הכאב. כמו המחשבות שמענות אותה כשאנו מתוודעים אליה, גם העבר הוא “נחש מסוכן שחוזר ומכיש, שארסו החודר לתוכה כה מוכר, הכרחי וכמו בלתי נמנע”. מעגל הטראומה נדון להתרחב.
עופרה עופר אורן כתבה על הגר ועל מה שקרה לה במבנה קשיח של סונטות, מספר מדוד של שורות ושל הברות. אודה שלפני הקריאה הייתי מסויגת, כי לא ברור לי למה לשבור שורות כשאפשר לכתוב ברצף, ולמה להכנס לסד של חריזה כשאפשר ליהנות מחירות הכתיבה החופשית. ההסתיגות התפוגגה מן העמוד הראשון. נדמה שדווקא הריסון הסגנוני, והדחיסות הנובעת מן ההכרח לברור מלים, מביעים באופן מושלם את עולמה המהודק עד מחנק של הגר. אם חשבתי בבורותי שסונטה משמעה אליטיזם, רוחניות כלשהי, באה הסופרת והוכיחה כמה טעיתי. באותו עמוד ממש היא כותבת משפטים שיריים יפיפיים, מרחפים משהו, כמו
“אך בינתים נמתח את הזמן בקצוות
וניצור בו קרעים, ובהם נבקש
הסברים ואולי עדויות-עקבות”
ומיד אחריהם היא ניצבת עם שתי רגליים על הקרקע, עם משפטים “דיבוריים” כמו
“מעתה משפחתם לנפשה, שום שכן לא יתחב את האף”והתנועה הזו בין חוץ ופנים, בין הרהור לעובדה, בין רוחני לארצי, מוסיפה למורכבות הסיפורית ומעשירה אותה.
פעם בכמה זמן, לא לעתים קרובות, מזדמן לי לחשוב בהשתאות, “כזה עדיין לא קראתי”, ותחושת ההשתאות הזו ממלאת אותי שמחה. “מה קרה להגר באילת?” אינו סיפור שמח, כמובן, אבל החוויה הספרותית שחוויתי אתו בהחלט כן. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מקומות שארצה לחזור אליהם, וכשחזרתי קראתי אותו שוב בשלמותו, באותה תחושה קשה ובאותה הנאה.
וגם הכריכה שבורה, כמו הגר, ומטרידה כמו מה שקרה להגר. האם זה חלון שנאטם? הצד האחורי של תמונה במסגרת? מה מסתתר בצד השני ומעבר לשוליים החתוכים? האם נוכל לראות את התמונה השלמה, לדעת הכל?
בגלל חשיבותו התוכנית של הספר ובגלל איכותו הספרותית אני ממליצה עליו בחום.
כנרת זמורה דביר
2023
דברים שכתב “נמר של נייר” בפייסבוק
וואו
דברים שכתבה רחל פארן בבלוג שלה “חלי והספרים”:
“מה קרה להגר באילת?” הוא ספר מופתי, אחר, גאוני, אמיץ, מרגש, מצמרר.
אלו אינן סתם מילים מהמילון, אלא הן מילים שמתארות את חווית הקריאה.
שם הספר מעורר סקרנות, מתח, ציפייה. עד לפני הקריאה הקורא שואל את עצמו מה קרה שם, באילת?
הספר מסקרן מאוד, הוא הכתוב בשירה, יש בו יסוד של מתח, הוא קצת בלש ופסיכולוגיה. אך כולו ספר של כאב של נפש פצועה.
ונוס עולה מהים, ארבעה חיילים צופים בה כאילו הגיחה אליהם מחלום. ארבעה חיילים צופים בה “הראשון שהבחין בה היה שלומי, אבל היה משוכנע שאינה אמיתית.” בהמשך יתברר המעשה הנורא שעשו בה.
הגר גדלה בחולון בבית שנראה כלפי חוץ בית טוב, משפחה בורגנית. אב רופא שאיבד את משפחתו “שם”, אמא המעריצה את בעלה ושתי בנות. משפחה רגילה כלפי חוץ, אך הבית בפנים הוא בית אלים, אב שתלטן, מכה, מתעלל, פוגע מינית בבתו, מתעלל באשתו. הגר הפצועה נפשית פוגעת בעצמה בגופה. מחכה להתגייס ולצאת מהבית,עד אילת היא מרחיקה, אלא שגם בצבא היא פוגשת את אותה אלימות.
המתח שנוצר בספר הוא בין העלילה, התוכן לצורה החיצונית שלו.
הבחירה לכתוב את העלילה בחרוזים וכמחזור סונטות היא הבחירה הנכונה והגאונית בעיני. לו האירוע היה נכתב כסיפור עלילה הוא היה הופך לעוד סיפר בנושא התעללות מינית שכתוב היטב. הבחירה לכתוב אותו כשירה עם מקצב וחרוזים גורמים לו לעוצמה, זה כמו לקרוא על כך בפעם הראשונה ולהזדעזע. הקצב נכנס אל מתחת לעור ואינו מרפה. החרוזים שיוצרים את הקצב אינם מרפים, לופתים וחונקים את הנשמה בכאבה של הגר.
הגר נשמה עדינה שאיבדה את גופה ונפשה ” אינה יודעת להפריד בין מותר לאסור, תאמין לכל מה שאביה יאמר שקריו הפכו לשקריה.”
וברור שהיא אשמה. החיילים אומרים “כמו פרה מיוחמת זו היא שדרשה.”
עכשיו הגר בורחת מאילת, לאן? אל אותו הבית.
הקורא כמו צופה בספר מתח או בלש מובל יחד עם הסופרת ועוקב אחריה. ״ואנחנו נלך עם הגר.״ ואנחנו אכן הולכים עם הגר, מנסים לחבק אותה ובעיקר כועסים על הסביבה שפגעה והתעללה בה, על כך שאין כפרה למעשים הנוראים, לרמיסת גופה ונפשה של הגר.
הסופרת מצליחה לחדור אל נפש הדמויות, היא מבינה את נפשה של הגר ומצליחה להעביר לקורא את רגישותה, גם את נפשו העדינה והאוהבת של פיטר המלאך שפגש את הגר היא מצליחה לתאר.
הכתיבה הקצבית והמחורזת מדייקת את גודל הכאב והסבל. באמצעות השירה מצליחה עופרה עופר אורן לתאר מה עבר על נפשה. היא מצליחה לחדור אל תודעתה של הגר, אל אטימות הסביבה ואל ההתכנסות של הגר בתוך עצמה, כי היא מבינה שלא יבינו אותה. אפילו ניסיון השיחה עם אמה אינו צולח. ליבי יצא אל הגר, כמה רציתי להוציאה מהספר והאותיות ולחבק אותה.
הקריאה בספר עוררה בי מנעד רגשות, מכעס ורצון לפגוע בפוגעים עד לחמלה ורגשות צער להגר.
הספר משתרע על פני שלושה עשורים, הוא נע אל העבר על מנת להבין את נפשה של הגר ומתקדם קדימה.
הספר מעלה שוב את סוגיית גילוי העריות במשפחה ואונס. את התחושה שהאשה היא האשמה ואינה קורבן, מעלה את הכאב והמצוקה של הקורבן שאינו יכול להכיל את הפגיעה ובעיקר את הקושי להתמודד מול הפוגע.
“מה קרה להגר באילת?” אומנם כתוב בחרוזים, אבל אין צורך להירתע מסוג הכתיבה הלירי, להפך החרוזים הם שמכניסים את הקורא אל תוך נפשה של הגר, אל ההבנה מה קרה לה שם באילת.
לא צריך לנסוע עד אילת כדי להבין מה קרה להגר באילת. צריך רק לקרוא את הספר המטלטל שלא ישאיר אתכם אדישים.
הספר אינו רק חשוב, אלא חובה.
תודה לך עופרה על האומץ לכתוב על נושא כל כך כואב ורגיש.
דברים שכתבה אורית הראל (בפייסבוק)
דברים שכתבה לי במייל המשוררת והמתרגמת ד”ר דינה קטן בן ציון:
עופרה יקרה,
אף שכבר הבעתי את התפעלותי מספרך החדש ואת שמחתי על הדברים שנכתבו עליו עד כה, אוסיף כמה מלים על חווית הקריאה שלי.
זה ספר שחווית הקריאה בו שונה מכל ספר אחר שקראתי. מצד אחד עלילה מותחת, סיפור חיים על המון רגעיהם מנקודת המבט של מלכודת גופה של אישה צעירה שפגעו בה בילדותה , על התוצאות המרות הבאות לידי ביטוי אילם בהתנהגותה, עם הבלבול הטרגי השורר בתודעתה. ומצד שני, האופן הכה מוקפד שבו נמסרים הדברים – חרוזים ושקולים,כמין “שוט” צורני המאפק את הזעקה המובנית בתכנו של כל פסוק כמעט.
ובנוסף לכך, מה שעובר כחוט השני בין חלקי הסיפר – הבלאסט של הגורל המשפחתי, שזכרו נשזר במציאות החיים של דור העתיד, ושבמובן זה אין מנוס מלשאת במחירו המשתנה, הטרגי, ה”מתעדכן” מדור לדור…
דבר נוסף: החוויה הפנים נפשית העוברת גם היא כחוט השני בספריך- של כפל-הפנים המבלבל שבחייה של משפחה שבהיבטים רבים היא טובה, בריאה ושמחה, ועם זאת זכר המגע האסור על כל מה שעולל וחולל באופן גורלי – כל זה הוא בספרך מזוקק אולי רק באופן שהכלי שנבחר הפעם – הסונטה – עשוי להכיל אותו, בבחינת מימוש ספרותי של אותה חוויה של דבר והיפוכו כאמת החיים המסוימים שעליהם את מספרת. מצד הצורה והמילון העשיר – הברק והיופי המפליא, ומצד התוכן – זוועה מכמירת לב.
בנוסף לכך, העובדה שספרך יוצא במתכונתו זו בימינו, כאשר דומה שכל הגדרות נפרצות, כשמדי ערב אנו צופים בחדשות בנשים שסבלו פגיעות מיניות שתוצאויהן הרות גורל בחייהן – מעלה אל המודעות את האבסורד עתיק היומין: המשפחה,שאמורה להיות ואף נתפסת כמקום המגונן והמטיב, גם כשהיא במיטבה מבחינות אחרות – עדיין במקרים רבים מהווה גם את מקום הפגיעה שילדים סובלים בה מכל סוגי ההתעללות.
במובן זה הספר נושא מסר חשוב, כאוב, מזמין התייחסות – דווקא בשל איפוק הזעקה שהוא משמיע באופן כה עז ובכישרון מפליא.
זה באמת ספר מופלא, כתוב בכישרון יוצא מגדר הרגיל, ואני מניחה שהוא פותח ערוץ של שיח בנושא ושהפעם ספרות במיטבה תתרום בדרכה שלה לשינוי פני המציאות.
מברכת אותך על ההישג ומאחלת לספר דרך צלחה!
דינה
Dina Katan BenZion, Ph.D.
דברים שכתבה בפייסבוק פרופסור רוחמה וייס:
מתח גאוני בין תוכן לצורה, לא הפסקתי לומר זאת לעצמי כשקראתי את ספרה המופלא של עופרה עופר אורן“מה קרה להגר באילת”. מחזור סונטות לאלימות הביתית. לאונס, לבגידות, לחוסר האפשרות לצאת מזה. מעולם לא קראתי (בספרות מדעית, בשירה או בפרוזה) תיאורים מדויקים יותר של החוויה הדיסוציאטיבית (וכותבת אחת שיודעת)
את התיאורים המדויקים של האימה, אנחנו מקבלות בחרוזים, במקצב, בשירה. הבלתי אפשרי הוא כל כך אפשרי.
וזו הרי המציאות, האלימות הביתית והקהילתית מוסווית בשלל קלישאות על home sweet home, ואין בעולם כמו אהבה של אבא ואמא. חינכו אותנו להאמין שבית מספק הגנה, חינכו אותנו לא לראות אותנו נפצעות ונפצעים ולא לראות את הכאבים של הזולת. מוסדות הקהילה רוצים שקט והם מקשטים אותו בשלל חרוזים.
בחירתה של עופרה לחרוז את האימה לפרטיה, מפנה זרקור אל מנגנוני ההשתקה הקהילתיים. הכתיבה של עפרה היא גאונית, לא פחות מזה. היצירה שלה היא רקמה עדינה ומדויקת. מסמך שאנחנו (קהילה, מטפלות.ים ושורדות.ים) זקוקות לו כחמצן. מדובר בספר שאי אפשר לקרוא ואי אפשר שלא לקרוא. המלחמה בין הצורך לדעת לצורך שלא לדעת מקבלת ביטוי מוחשי במתח שבין הצורה המפתה לתוכן הפוצע שהוא (כמעט) בלתי נסבל.
עופרה יקרה, אני מודה לך באופן אישי על האומץ, המאמץ והכישרון.
דברים שכתב בפייסבוק דורי מנור, עורך הספר:
דברים שכתבה יהודית אוריה
4 ינואר, 2023
אני קוראת את ספרך, ואני חותמת על כל מה שנאמר במבוא על ידי דורי מנור, אנה הרמן ואלי הירש. ואני מקוה שמעתה איש לא יאשים עוד את הקרבן. זה כתב ההגנה האולטימטיבי עליו.
אני מגלה ב”מה קרה להגר” איכויות של יופי פואטי וירטואוזי. איפיון בריאליזם פסיכולוגי – הבנה עמוקה של הנפשות הפועלות -חדירה רנטגנית ויצירתן מחדש בפעולה. את השימוש במיתוס של מדוזה (והיפוכו בשיר של רביקוביץ) במוטו, המעניק אחדות ומשמעות . וגם את איכות המחשת המציאות החיצונית, רומן ריאליסטי מעולה, מימזיס מושלם.
עוצמתה של חווית הקריאה ברומן הזה הכתוב כשירה מזכירה לי את קריאתי באפוס היווני – התחושה שלפני ניצב עולם שלם, מלא הוד ויופי, אך טראגי כל כך, אלא שכאן מתהפכים יחסי הסיבה-מסובב: לעומת האיליאדה התולה את סיבת התנטוס, שגעון האלימות והמלחמה הגבריים באשה ובארוס, כאן המציאות מומחשת מנקודת ראות הקורבן, והאלימות מוצגת כסיבת הכחדת החיים, הארוס והיופי.
כאן מוקעת ההתעללות באשה כבגידת הגבר בהקשר למוסד-הנישואין, כהתעללות המינית בהקשר התרבות הצבאית הישראלית, ובגילום הקיצוני ביותר, בהתבוננות בדיוקן האשה כשבוית- המין של אב-המשפחה, הרומן חושף את תהום הזיקה בין קטסטרופה (שואה) לגילוי עריות.
יהודית.