"ואז סוף סוף הפסדנו במלחמה. ההריסות פונו.
"אבא מסויג, לא בוטח בשלום. בהמשך הוא כותב: 'הפשיזם התנחל במחשבותינו בהרגשותינו בעיקר בחשאי. הוא באמת טבע את חותמו העמוק על שנות הילדות המוקדמות, הרות הגורל, של הדור שלנו. מבחינה ביוגרפית לא ההורים שלנו הם הדור הפשיסטי, אלא אנחנו'".
אני זוכרת היטב את הימים שבאו בעקבות היעלמותה של טיסה MH370. זה התחיל ב־8 במרס, 2014. טיסה 370 של מלזיה איירליינס מקואלה לומפור לבייג'ין נעלמה מהמכ"ם. על המטוס היו 239 בני אדם, בהם – 12 אנשי צוות. כמו רבים, גם אני נצמדתי אל אתרי החדשות, וחיפשתי במשך ימים רבים כל שביב של מידע. קיוויתי שתימצא תשובה ברורה לשאלה – מה בעצם קרה. כי המטוס לא נעלם רק מהמכ"ם, הוא נעלם מהעולם, כאילו נבלע בתוך איזשהו חור שחור ולא הותיר אחריו שוב סימן או אות לקיומו.
תוך זמן לא רב התברר שהמטוס סטה ממסלולו המתוכנן. מדוע? ואם הצליחו לעקוב אחריו, אחרי שפנה מערבה בחדות וחצה את האי המאלזי, היכן שרידיו? האם נחטף? אולי הקברניט אולץ לשנות את מסלול הטיסה? ייתכן שהוטס ליעד אחר, והאנשים שהיו עליו נשבו? כי אחרת איך אפשר להסביר את זה שהוא כאילו התפוגג? ואולי זה היה יירוט צבאי: המטוס הופל? (כמו טיסה 1812 של חברת סיביריה איירליינס, שהרוסים ירו עליה ב־2001 טיל והביאו למותם של כל 78 בני האדם שהיו על המטוס)? אבל שוב – זה לא מסביר את היעלמותו המוחלטת.
האם, התחילו לבדוק, היו על הטיסה נוסעים עוינים ומסוכנים? אכן, התגלה שהיו על הטיסה שני איראנים בעלי דרכונים מזויפים, האם הם חטפו את המטוס ליעד לא ידוע? לשם מה? ומה היה פשר המטען המוזר שנשא אתו המטוס, "technical devices" לא מוגדרים, וגם 4.5 טון מנגוסטין – "פירות עגלגלים בגודל של עגבנייה שמבשילים בין נובמבר לדצמבר", אבל לא נקטפים במארס, החודש שבו המטוס נעלם. ואיך זה שאי אפשר לגלות מי היה היבואן של הפרי הזה?
עיתונאית צרפתייה, אחת מרבים שכתבו ספרים על ההיעלמות, בטוחה שמדובר בציוד צבאי ש"שונע למטוס לא בדרך התובלה הרגילה".
הלגרד האוג, שכתבה את הספר שלפנינו, עוסקת בכל תיאוריות הקונספירציה הללו, ובניסיונות הרבים לפענח את הסוד. היא מלווה בכתיבתה את המשלחות השונות שעסקו בסריקת האוקיינוס, במאמצים לגלות את שברי המטוס, ועוקבת גם אחרי ממצאים שהתחילו כעבור זמן רב להגיע בכל זאת ממקומות מרוחקים מאוד, למשל – מאפריקה המזרחית: חלק מהכנף, או ציוד שהיה שייך לנוסעים – פריטים שהיו אמורים לפחות לשכנע את בני המשפחות שיקיריהם כבר מזמן אינם.
אבל, ואת זה אזרחי מדינת ישראל למדו בדרך הקשה, מסתבר שבהיעדר גופה וקבר, קשה לבני המשפחה להשלים עם מה שקרה מן הסתם, להתאבל ולהמשיך הלאה. היא מספרת למשל על רעייתו של אחד הנוסעים שמסרבת לקצור את המדשאה ליד ביתה, כדי שכאשר בעלה ישוב, הוא ייווכח שלא ויתרה עליו. קבוצה של בני משפחה סינים ממשיכים כל שבוע, מאז היעלמותו של המטוס, להגיע למשרדי חברת התעופה כדי לברר אם יש חדש, אם משהו התגלה… אי אפשר כמובן שלא לחשוב על המושג "חלל חטוף" שמלחמת השבעה באוקטובר טבעה בליבנו; על המאבק, בחירוף נפש, של המשפחות, שדרשו ודאות.
המסתורין שאפפו את הפרשה הצית לא רק את הדמיון, אלא גם – אימה. איך ייתכן שמטוס נעלם כך? בשנה השמינית להיעלמותו שאל אחד מבני המשפחה שאיבדו את יקיריהם בטיסה ההיא: "איך יכול מטוס לחצות את שמיהן של תשע מדינות בלי להשאיר עקבות?"
הלגרד האוג מספרת על הטיסה הנעלמת, ובה בעת גם "משתמשת" בה כדימוי מתמשך. הספר כולו נכתב כקונטרפונקט בין שני סיפורים שונים מאוד זה מזה: סיפור המטוס הנעלם, וסיפור התודעה הנעלמת של אביה של הכותבת.
במשך תשע השנים שלאורכן היא עקבה אחרי קורות החיפושים אחרי הטיסה, היא תיעדה גם את הדמנציה של אביה, שהלכה והחריפה.
גם הוא, כמו הטיסה, נעלם לה לאט לאט.
היא מזכירה גם את הנעדרים הרבים שכל שנה נעלמים ברחבי העולם (בעיקר את בני ארצה, גרמניה, אבל זה קורה כמובן בכל מקום).
כדי להסביר את עוצמת המצוקה של מי שבני משפחתם נעלמו, היא מצטטת את דבריה של פסיכולוגית בשם פולין בוס שכתבה: "אפשר לשרוד ambiguous loss[1] רק אם יכולים לשאת את החיים עם שתי מחשבות סותרות לגמרי!"
וזה נכון, הן לגבי הטיסה, והן לגבי אביה. הוא קיים, לכאורה, היא יכולה לגעת בו, ללחוץ את כף ידו, כמו שנהגה לעשות בילדותה, והוא אפילו משיב לה בלחיצות הנכונות, חלש, חלש, חלש, חזק, חזק, חזק, חלש, חלש, חלש – למעשה איתות מצוקה במורס: נקודה נקודה נקודה, קו, קו, קו, נקודה, נקודה, נקודה: SOS.
האם הגיעה קריאת מצוקה כזאת מהמטוס?
מה זה משנה. מדובר ב־ambiguous loss. המטוס נעלם. אין לדעת מדוע וכיצד.
האם אביה מבין את מה שהוא "מאותת" לה?
מה זה משנה. הוא לא כאן אתה באמת. הוא הולך ודועך, ועליה מוטל רק לנסות לקיים את המשאלות שהביע כשעוד היה צלול: איך לנהוג בו אם יגיע למצב הזה.
כל זה מפחיד, כמובן, אבל קריאת הספר (ומן הסתם גם כתיבתו) מעניקה סוג של משמעות ופשר למה שקרה. גם לכך יש ערך.
הוצאת ספריית רות, 2026
תרגמה: טלי קונס
138 עמ'
[1] אובדן דו־משמעי
את הרומן – או שמא נובלה? – אימה בהר יכול מן הסתם לכתוב רק מי שמכיר מקרוב את ההרים בשוויצריה, ויודע היטב איך הם נראים, איך הם משתנים, עד כמה הם מגוונים בחלקיהם השונים, בחילופי השעות והעונות, וכמה הרבה אפשר לספר עליהם ולתאר אותם.
ויש כמובן גם צורך בכישרון יוצא דופן כדי לכתוב יצירה כזאת.
היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני צופה ברצף של דימויים חזותיים, לא מילוליים – תמונות שהן סטטיות, אך בה בעת גם נעות ומתחלפות, אולי מין סרט נוף קולנועי שמצוייר במילים בלבד.
הספר כולו הוא הישג אמנותי נדיר.
יש בו, כמובן סיפור, עלילה, כפי ששמו מרמז. הוא נפתח במפגש של קבוצת כפריים שחיים ביישוב קטן למרגלות האלפים השווייצריים. (בשלב די מוקדם בסיפור מתחוור לנו שבעצם מי שמספר את הסיפור הם אנשי הכפר, כי מופיעים פעלים ושמות גוף בגוף ראשון רבים: "עמדנו", "מעלינו", "עלינו", "לנו"). הם מתלבטים אם לעלות אל ראש ההר הסמוך לכפרם, כדי למצוא שם לעדרי הכפר כרי מרעה חדשים, עשירים יותר. כבר עשרים שנה שאיש לא העפיל לפסגה, בעקבות אסון שאירע שם, אבל צעירי הכפר לא היו עדים למה שקרה אז, או שפשוט שכחו את הפרטים. כשנערכת הצבעה, רוב התושבים נעתרים להצעתו של ראש הכפר ומחליטים שמשלחת של שבעה גברים אמיצים (או חסרי מודעות והבנה) תיקח את הפרות, ובעוד שלושה חודשים ישובו לכפר, במצב כלכלי משופר.
אחד מהשבעה הוא ז'וזף, שאליו הלב יוצא במיוחד, שכן אנחנו מלווים את ההתלבטויות והחששות שמשמיעה אהובתו ויקטורין. היא כל כך רוצה שהוא לא יצטרף למשלחת! אבל הוא משכנע אותה: כך ירוויח די כסף והם יוכלו להתחתן ולקנות מיטה ומצעים. אהבתם, קרבתם, הדאגה ההדדית שלהם נוגעות ללב, ואנחנו כל כך רוצים להאמין שהפרידה ביניהם, שמתרחשת בדרך אל הפסגה, תהיה זמנית. ז'וזף מבטיח לאהובתו שמדי פעם תוכל לבקר אותו שם למעלה, וגם הוא יגיע למטה לביקורים, כך שממש כדאי להם לקחת על עצמם את הפרידה הזמנית.
כמה נוגעת ללב התהלוכה העולה אל ההר. שמחת תושבי הכפר. זרי הפרחים שהכינו הנשים הצעירות כדי לעטר את ראשי הפרות. ההתרגשות. הציפייה. התקוות.
וכמה עצוב ההמשך. שמו של הספר מרמז גם עליו.
לראשונה הבנתי למשל לאשורו את הביטוי "חבל על חלב שנשפך". לראשונה פגשתי יצירה שבה נוף – הר – עובר האנשה שביטוייה משכנעים כל כך, מפחידים ועוצרי נשימה: "'ראש הכפר, זה בגלל שרצית להילחם במשהו חזק ממך, […] והוא אכזרי כשהוא מתערב.' מן הסתם הוא דיבר על ההר. 'יש מקומות שהוא שומר לעצמו, יש מקומות שהוא לא מרשה לבני אדם להיכנס אליהם'".
כי הסיפור עצמו אינו אלא השלד שעליו נבנה העיקר: היופי המרהיב, עוצר הנשימה שבתיאורי המקום.
חייבים כמובן לציין כאן את עבודתה של המתרגמת רמה איילון, שגם הוסיפה לספר אחרית דבר. אני לא קוראת צרפתית ולכן לא יכולתי להשוות את הטקסט למקור, אבל הקריאה הנעימה, השוטפת, וכאמור – היופי המאיר מכל פסקה ומכל עמוד, הם בלי ספק הישג גם שלה.
הנה דוגמה: "כל שהיה עליה לעשות הוא להעמיד פנים שהיא בודקת את העשב הצומח שם. אנשי המשמר לא חשו בדבר. מזג האוויר היה עדיין נאה בשמיים, שנצבעו כחול כהה מקצהו האחר של העמק עד קצהו האחר, בין שני המדרונות המוריקים; היא הלכה במזג האוויר הנאה. הנחל זרם לצידה. דומה היה כי מפלס המים ירד במידה ניכרת בשבוע האחרון, שכן רוב השלג כבר נמס על הפסגות. המים גם החליפו צבע; מִלְבָנים עכורים הם נעשו שקופים כמו זכוכית של בקבוק, וחשפו את האבנים הגדולות שריצפו את קרקעית האפיק. מזמן לזמן הייתה טרוטה חולפת ביעף מעל האבנים, ואז תוחבת את ראשה מתחת לזיז התלוי מעל גדת הנחל, ומניחה לעצמה להתנדנד ברפיון עם זרם המים". (התיאור הזה מטרים אירוע טרגי שיתרחש בהמשך).
ועוד דוגמה (אחת מיני רבות מאוד!): "למעלה פגעו העיניים סוף־סוף במין ערפל חיוור שהמשיך שמיים דמויי אדמה רטובה; ואז, בזווית ישרה, הגיע הקרחון, מצועף באופן זה בחלקו העליון אך לא בתחתון, כך שהוא מאיר מקומות מסוימים בירוק, ואחרים בכחול. בכל מקום שעדיין היה בו שלג, הוא האיר בירוק; במקומות אחרים היה הכפור חשוף, וצבעו הזכיר את זה הנגלה כשמסתכלים מבעד לפיסת זכוכית כחולה. הקרחון הזדקר ובד בבד נפל; פנה כלפי מטה ובד בבד לא זע: אשד של אלף מטרים ויותר, שהפך לאבן בעודו שומר על המערבולת, הבעבוע, ההתנחשלות, התנופה, ההתרסקות וההפוגות; ולבסוף, בבסיסו, הוא המשיך כסדרו, בדמותו של פלג מים שנפלט מבעד לסדק אחרון, בין מה שנדמה כשני טפרים לבנים גדולים ששוליהם שחורים".
ועוד אחת (קשה להתאפק נוכח יופיים של הדברים!): "כוכבים המשיכו להפציע בשמיים, מתווים ריבועים, משולשים, פסים. לבסוף הופיעו כל הכוכבים; יכולת לראות שאפילו אחד לא חסר, אילו רק היה אפשר למנות אותם"…
כל כך יפה! מי צריך לנסוע לשוויצריה, כשאפשר לקרוא את התיאורים הללו ולהיות שם, כמעט במלוא החושים…
הוצאת ספריית רות, 2025
מצרפתית: רמה איילון
158 עמ'
כמו בְּסרט בְּנטפליקס מתחיל הספר המופלא אושר, מאת הסופרת אמינטה פורנה, בפרק אפל, שהוא, כך מסתבר, רק הרקע ונעימת הפתיחה לרומן: תיאור של ציד־זאבים, שמתרחש במסצ'וסטס, ב־1834. קשה מאוד לבת זמננו לקרוא את תיאורי ה"גבורה" כביכול של הצייד, שמיטיב כל כך לארוב לזאבים ולהרוג אותם. שיא ה"הומניות" שלו מתגלה כשהוא מוותר על הריגת הגורים, אחרי שרצח את הוריהם: "ציידים לא טורחים להשלים את המלאכה הזאת: גורי זאב הם יצורים נלבבים, נותני אמון ושובבים. לגורים הללו, שהתייתמו מאב ועכשיו גם מאם, לא היה שום סיכוי לשרוד על האביב." נורא!
קהות החושים של הצייד כלפי עולם החי מזעזעת. למשל, כשהוא מחפש פתיון שבאמצעותו יתפוס את הזאב, הוא לוכד ארנבת ש"שוועותיה נמשכו אל תוך הלילה, והוא הניח שבמאבקה להשתחרר נשברו רגליה". הצייד אומר לעצמו: "זה קורה לפעמים". אוי!
עד מהרה, כבר בפרק הבא, אנחנו מבינים שהאג'נדה של הספר הפוכה לזאת של הצייד: כל כולה אהבה וחמלה, אהדה והבנה של חיות מכל סוג ומכל מין. הן גודשות את הספר – ציפורים ויונקים, רמשים וזוחלים, ולא כזנים כלליים אלא כפרטים ספציפיים ויקרים ללב.
מיד אחרי הפרק על ציד הזאבים (שיוזכר בהמשך הרומן כמעין זיכרון נושן של בני העיירה שבסביבתה פעל), אנחנו עוברים ללונדון. הזמן – פברואר 2014. אנחנו פוגשים את אחת הדמויות הראשיות, ג'יין, חוקרת טבע. בשנים האחרונות היא מתמקדת באוכלוסיית השועלים האורבניים החיים בלונדון. היא מכירה פרטים רבים, מכנה אותם בשמות, עוקבת אחריהם, דואגת להם ונאבקת למענם. תושבי לונדון בטוחים שהשועלים מסוכנים, שהם עלולים לפגוע בילדיהם וברכושם, אבל ג'יין משוכנעת שהשועלים כלל לא מתכוונים להזיק. על פי השקפת עולמה, מאחר שבני האדם הם המין החזק, מוטלת עליהם החובה להגן על החיות, ולא לרדוף ולנסות להכחיד אותן. השועלים, היא מסבירה לכל מי שמוכן לשמוע, גם ברדיו, רק מחפשים מחסה. הם "יצורים שבריריים שלעולם לא לוקחים סיכונים מיותרים" (זאת, אגב, כך נכתב בספר, בניגוד לכלבים, שאבותיהם למדו לשתף פעולה עם בני האדם, ולכן "כל הכבוד" להם, כי "בשעה ששאר עולם החי שקוע בניסיונות לשרוד, לכלבים נשמר מקום לצד האח, אוכל ממותג משלהם, מכוני יופי ומעילים סקוטים משובצים").
הגיבור האחר של הספר הוא ד"ר אטילה אסאר, פסיכיאטר אפריקני שמתמחה בפוסט טראומה, בעיקר של ניצולים מאזורי מלחמות. אטילה הגיע ללונדון לביקור קצר, בין היתר כדי להרצות בכנס מקצועי, וגם כדי לטפל בעדינות ובחמלה מעוררי השתאות באהובה־לשעבר שלקתה בדמנציה מוקדמת. בין פרקי ההווה אנחנו חוזרים אתו להתרחשויות משמעותיות מעברו, למשל – לבוסניה, ב־1995, לשם הגיע במסגרת עבודתו, ונכח בסבל הנורא שעובר על האוכלוסייה האזרחית – אנשים שנושלו מבתיהם וגורשו, רבים שנטבחו, אחרים שעברו אונס ועינויים. "המלחמה לא אוצרת בחובה שום סוד גדול", הוא אומר לעצמו, "תמיד יהיו אנשים שאלימות מסיבה להם עונג, והם זקוקים רק למנהיג ולהזדמנות". אכן…
גם עם ג'יין אנחנו חוזרים מדי פעם אל העבר, למשל – אל שלהי נישואיה, בזמן שחקרה את אוכלוסיית הקויוטים שחיים בסביבה עירונית במסצ'וסטס, שם גרה באותה תקופה. גם באמריקה נאלצה להיאבק למען החיות והשתדלה להגן עליהן מפני מי שביקשו רק לטבוח בהן.
שתי הדמויות הראשיות ברומן, הגבר והאישה, נפגשים באקראי, ומתפתח ביניהם קשר נוגע ללב. כל אחד מהם מביא אתו את ההיסטוריה האישית הכאובה שלו: גירושים, אלמנוּת. שניהם צריכים ורוצים ללמוד איך ואם הם מסוגלים שוב לאהוב.
אבל ג'יין ואטילה הם רק שתי דמויות מתוך אינספור אנשים שמאכלסים את הרומן המורכב הזה. חלק מהדמויות האחרות מגיחות לרגעים ספורים בלבד, אחרות – כשחקני משנה שמלווים את הגיבורים הראשיים ומסייעים להם. למשל: מישהו שנוהג להתפרנס, בנוסף על עבודתו בבית מלון, כ"פסל אנושי" דומם שצבוע בכל גופו ופניו בצבע כסף; קבצן רחוב; ברמן; נהג מונית, ועוד ועוד. יש גם הרבה דמויות משניות לגמרי שחולפות על פנינו ביעף. כל אחת מהן תורמת עוד גוון של צבע למארג הססגוני מאוד שיוצר הסיפור.
הנה למשל תיאור של ילדה אקראית –
"שעמדה בגבה אליהם כשאפה מחוץ אל הזכוכית, העיר וכל מה שבה, הכול היה חדש בשבילה. באותו רגע היו עיניה נעוצות בציפור. היא נראתה לה כמו צנחן שנופל בזרועות מתוחות לצדדים: כנפיים פרושות, מקור נוטה כלפי מטה, רגליים שלוחות לאחור. גופה עטור הנוצות רעד והיטלטל ברוח, והנוצות הגדולות שעל כנפיה נפרשו לקראת תעופה. פעם או פעמיים צללה אחת מכנפיה, כאילו הילכה על חבל דק ולרגע איבדה את שיווי משקלה, אך מייד אחר כך נישאה על זרם של אוויר חם ושבה והתייצבה. הילדה מצמצה בעיניה והתבוננה. היא לא פנתה לומר דבר להוריה. היא דממה כמו הציפור המרחפת.
"ואז הציפור נעלמה. הילדה נבהלה. היא הביטה כה וכה, ושלחה
מבטה מעלה ומטה. אך הציפור נעלמה."'הכול בסדר, חמודה?' שאלה האם.
"'כן,' השיבה הילדה. 'תוכלו לקנות לי בז כשנחזור הביתה?'
״'נראה,' השיבה האם".
לא נשוב ונפגוש עוד את הילדה הזאת או את הוריה. היא תך קטן ברקמה היפה להפליא שיוצר הסיפור, שלא רק מצייר תמונות מופלאות, אלא גם שואל שאלות קיומיות ומשמעותיות מאוד.
למשל: האם יש פשר בסבל? או – האם כל כאב הוא בהכרח שיבוש הרסני, או שהוא גם מאפשר לפעמים צמיחה וגדילה? ושאלת השאלות: מהו אושר?
אני תוהה אם הרומן המופלא הזה, על שלל השאלות שהוא שואל בעניין פוסט טראומה, והתשובות שהוא מנסה לתת, יכול להוסיף משמעות לחייהם של נפגעי אלימות.
כמה חזק ומכאיב מהדהדים דבריה של פורנה כשהיא כותבת על כך ש"אנשים צעירים מקריבים את גופם ואת נפשם בשדה הקרב. הם נשלחים אליו בידי אנשים בגיל העמידה שאחזו ברובה רק פעם אחת, בסופשבוע של ציד ברווזים, ועל גברים כמו אטילה מטילים את מלאכת השמירה על השפיות של אותם גברים צעירים, בעוד הדברים שהם מתבקשים לעשות הם בעצמם לא שפויים".
מוצאה ה"מעורב" של הסופרת מעניק לה מן הסתם סוג של מבט־על ורצון לשאול שאלות שנובעות בין היתר מההיסטוריה האישית והמשפחתית שלה. פורנה גדלה בסקוטלנד, סיירה־לאון וניגריה. היא נולדה בשנות השישים לאם סקוטית ולאב מוסלמי, רופא שהתנגד למשטר בסיירה-לאון, נעצר והוצא להורג בגין בגידה־לכאורה, אחרי שגינה את השחיתות והאלימות של ממשלת ארצו. כבת לאב ששילם בחייו על אומץ ליבו, השאלות שהיא מעוררת ברומן שלפנינו אמיצות ומעוררות מחשבה.
התרגום, מעשה ידיה של דפנה רוזנבליט, מעולה.
הוצאת ספריית רות, 361 עמ'
Aminatta Forna, Happiness
"הדרומיים לא מבינים דברים כאלה", מסביר מושל המחוז לאייבור, תושבת חדשה בעיירת הכורים לונגירביאן, השוכנת באי ספיצברגן, חלק מהארכיפלג סוולברד. אייבור חיה עד כה באוסלו. מבחינתנו, הקוראים הישראליים, אוסלו היא עיר צפונית, אבל למי שגר בלונגירביאן, בירת נורווגיה המלבלבת והפורחת באביב ובקיץ, נחשבת דרומית, ומי שמגיע ממנה מתקשה להבין את אורחות החיים הצפוניים־באמת.
כפי שאפשר להיווכח מהמפה המופיעה בעמוד הראשון בספר, לונגירביאן הוא יישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם. הוא מרוחק רק כאלף קילומטרים מהקוטב. למעשה, מדובר בשממה ארקטית: הכול שם קפוא, מושלג, וחלק גדול מהשנה גם חשוך. רק בתחילת האביב אפשר להבחין בהבדל כלשהו בין הכחול הכהה מאוד של השמיים, לבין השחור העמוק שלהם, לאורך רוב שעות היממה.
אייבור הגיעה ללונגירביאן עם בעלה הרופא. הם גרים ממש מעל בית החולים הקטן, שבו הוא מטפל בתושבי המקום, בעיקר – בכורי הפחם. המכרה פועל לאורך כל שעות היממה והשנה כולה. לפיכך כל האזור לא רק קפוא, אלא גם אפוף בפיח אפור, אבקת פחם, ולכן הוא לא רק "מצומצם כל כך," אלא גם "מכוער כל כך." במשך רוב ימות השנה לא צומח שם מאומה. עד כדי כך שכעבור כמה חודשי מגורים בלונגירביאן, כשמשפחתה של אייבור נוסעת בקיץ לחופשה בדרום, בנורווגיה עצמה, שתי בנותיה הקטנות מוקסמות מהלבלוב הצבעוני שהן רואות לראשונה זה חודשים רבים. אפילו דוכן של גלידה לא מסיט אותן מההתפעלות שלהן ממה שלא ראו כל כך הרבה זמן: פרחים!
אייבור לא רצתה להגיע ללונגירביאן. היא מתקשה מאוד לחיות שם. ההווה הסיפורי מתרחש בשנות החמישים של המאה הקודמת. כיום אפשר להגיע למקום ולצאת ממנו בכל ימות השנה, אבל בימים שאייבור גרה שם היה האי מבודד לאורך חודשים רבים: אוניות ומטוסים לא יכלו להגיע אליו בגלל תנאי מזג האוויר. מדי פעם הגיע מטוס, חג מלמעלה והשליך שקי דואר, וזה היה הקשר היחיד של התושבים עם העולם החיצון!
את תחזית מזג האוויר, למדה אייבור עד מהרה להבין, אין טעם לשמוע. "ממילא בחוץ הכול נראה כמו אתמול: קר ושקט וכחול כהה." מזג האוויר יציב. בניגוד לציפיותיה, אין "סערה ושמש בערבוביה", אין "סופות שלגים מצליפות המתחלפות בין רגע בערפל קפוא ודומם." כל הזמן רק "קור שקט ויבש", ואם כבר מתחוללת סופת שלגים, היא נמשכת "ימים על ימים".
מדהים תיאור ההגעה הראשונה של אור השמש, בתחילת האביב. "ניצוץ של אור מסנוור את אייבור בזווית העין, וקריאות צהלה עולות מקרב החבורה הקטנה. השמש כאן. היא מופיעה בפתאומיות גמורה – לא כמו זריחה העולה כזוהר איטי במזרח. קרני אור חדות נדחקות מעל הקרחון הכחול והאור המסמא מוחק את פסי הסלע השחורים והחשופים של ה'סרקופג'". התושבים חוגגים כמובן את ניצוץ האור הראשון, ועדיין, גם כאשר הימים מתארכים, קר. כולם עטופים בשכבות הגנה רבות. אם נופלת למישהי הכפפה שהסירה אותה לרגע כדי להיטיב את הכובע, היא מסתכנת בחייה! ובכל מקרה, הופעתו של האור קצרה מאוד בתחילה. "הרגע הזה יחלוף במהרה. היום הם לא ייהנו מהשמש אפילו חצי שעה בטרם היא תשקע תחת הקרחון, והלילה שוב ירד"…
נחמתה העיקרית, אולי היחידה, של אייבור, שנאלצת לחיות במקום הזה היא הכלבה ההאסקית שקיבלה בהשאלה מהמושל ואשתו. תיאור האהבה שהיא רוחשת לכלבה עדין ועמוק כל כך!
לאורך הסיפור אנחנו עדים לתהליך שבו דעתה של אחת הדמויות בסיפור, גבר שמיודד עם הרופא, הולכת ונטרפת. מה עושים במקרה כזה? איך מצילים אותו? הרי אין אפשרות להוציא אותו משם, "האונייה הראשונה תגיע רק באמצע מאי או מאוחר יותר." בתוך הקלסטרופוביה והפראנויה שהוא חש, מצבו הולך ומחמיר, שכן, יש לדעת, בשל מיקומו של האי, חולקים אותו הנורווגים עם רוסים סוביטיים, ואיום לא רק של עימות מקומי, אלא גם של מלחמה גרעינית שתתחיל דווקא אצלם מרחף בלי הרף מעל לראשם.
את החיים בלונגירביאן מלווים כל הזמן גם פחדים מפני חיות טרף. עד מהרה מתברר שאלה לא פחדי שווא: אכן, דוב קוטב מגיע אל מקום היישוב, ומסכן את בני האדם. הם פוחדים גם מכבשי המושק, חיה אדירת ממדים שיש לה קרניים חזקות, גופים גדולים וכבדים, ויכולת לרוץ מהר מאוד. אמנם "בדרך כלל הם שלווים," אבל "כשהם מרגישים מאוימים הם עלולים לכעוס ולתקוף, במיוחד אם נדמה להם שמישהו רוצה לקחת להם את הטלאים". אייבור פוחדת מהחיות. גם הילדות שלה פוחדות מהן, כמובן.
לא רק הקור, החיות והסובייטים מאיימים בלי הרף. גם אספקת המזון בעייתית. כשאייבור שופכת מיץ דומדמניות כי הוא מתוק לה מדי היא מרגישה שזהו "חטא שדינו מוות ממש," שכן "לא זורקים ככה אוכל בסוף החורף, כשנשאר מעט כל כך מהכול." מוצרים הולכים ואוזלים. צימוקים, למשל. ותה. ומלאי התפוחים שהיו להם, אדומים וקפואים, תפוחים שהיו "כמובן", בתוך "ארגז המקפיא התלוי על הקיר מחוץ לחלון המטבח", אבל בעקבות שלושה ימים של מזג אוויר קצת פחות קר הפשירו, "ועכשיו הם בלתי אכילים". כמובן ש"להשיג" תפוחים אחרים אי אפשר!
הסיפור של לונגירביאן מתקדם באיטיות ובחזרתיות, אבל בשלב מסוים נוצרת תחושה של מערבולת רגשית: אמנם התנועות הן אותן תנועות והן מתעגלות ומסתלסלות בלי הרף, אבל בכל זאת – הולכות ומעמיקות, הולכות ומסתחררות ומאיצות את קצבן. ברגע מסוים הלכתי שבי אחרי התנועה הזאת, אחרי תחושת החנק והצורך לזעוק – שחררו אותנו (את אייבור ואותי) מכאן, ממדרונות הקרח, ממעמקי השלג, מהים הקופא, מהחושך האינסופי… תנו לנו לצאת אל האוויר שאפשר לנשום אותו, אל החוץ שאפשר לצאת אליו, אל הירוק והתוסס והמגוון…
דנה כספי היטיבה לתרגם את הספר מנורווגית, ואחרית הדבר שכתבה שירה סתיו מוסיפה רבות להבנת הסיפור ומקורותיו.
באחרית הדבר לנובלה כן משרטטת המתרגמת, טלי קונס, את הקווים המחברים בין הסיפור לבין קורות חייו של תומס ברנהרד. כך למשל אנחנו לומדים כי בעקבות ילדותו האומללה והבודדה, השתוקק הסופר כל ימיו לתחושה של בית, ולכן קנה לעצמו כמה בתים, אבל באף אחד מהם לא גר כל הזמן, אלא עבר ביניהם שוב ושוב, כנראה, כך מצטייר, במעין תזזית שאינה יודעת שובע או יכולת להשתקע במקום אחד ולחוש שהוא שייך לו באמת.
את גיבור הסיפור אנחנו פוגשים כשהוא גר במעין חורבה חצי משופצת שקנה בגחמה של רגע, ושאינו מרגיש בה בנוח. הוא הולך ושוקע במה שהוא מכנה "המחלה" שלו: דיכאון חמור, שבעטיו זמן קצר לפני תחילת ההתרחשויות המתוארות בסיפור לא יצא החוצה ולא פגש אף נפש חיה במשך שלושה חודשים.
מצבו הנפשי משתקף בסגנון הכתיבה התזזיתי: משפטים ארוכים שנמשכים לאורך פסקאות רבות, עם מעט מאוד סימני פיסוק, במונולוג קדחתני שאותו אינו עוצר כמעט כדי לנשום.
האדם היחיד שהמספר־המדבר נמצא אתו בקשר הוא השכן הקרוב, סוכן או מתווך נדל"ן שמכר לו את ביתו, ולאחרונה, כך נודע למספר, מכר גם חלקת אדמה, נכס גרוע במיוחד, לזוג "שוויצרים" שהמספר פוגש במפתיע בביתו של המתווך.
ובכן, מספרת לנו טלי קונס, כך עשה גם תומס ברנהרט: קנה – בלי להתווכח, בלי לעמוד על המיקח, אולי אפילו בלי לשאול את עצמו מדוע בעצם – בית גרוע במיוחד.
ייתכן שאת הסיפור כתב כמעין תשובה לעצמו, שכן לאט לאט מתברר לנו מדוע בעצם קנה הזוג השוויצרי את האדמה: לא למרות היותה ממוקמת במקום הכי גרוע, בלבה של ביצה, בחלקת יער אפלולית במיוחד, לא למרות חסרונותיה, אלא להפך, בגללן.
התשובה שברנהרד נותן, הפתרון לחידה, מזעזעת ומבעיתה. השוויצרי, שהוא מהנדס כורים, תכנן את הבית זמן רב לפני שקנה את האדמה, ועיצובו של הבית העומד לקום על תלו מזכיר מבנה של כור גרעיני, ולא של בית מגורים. אין, בו, למשל, חלונות. הוא דומה למעשה למעין סרקופג גדול. מדוע תכנן אותו כזה? מדוע אינו שואל לדעתה של בת זוגו, מי שמכונה כאן "הפרסייה", שאין לה, כמדומה, שום זכות דיבור בתוך הקשר הזוגי שהמספר עד לו?
והנה קו דמיון נוסף בין המציאות לסיפור שמציגה בפנינו המתרגמת: מסתבר שבתקופה שתומס ברנהרד כתב את כן נזעק הציבור האוסטרי והתנגד להקמתם של כורים גרעיניים בארצו.
מהנדס הכורים שבסיפור שלפנינו מייצג אם כן את כוחות הרשע האטומים, שהאוסטרים התנגדו להם כל כך, ואת "תיעובו של ברנהרד כלפי מולדתו, כלפי המציאות האוסטרית."
אפילו דמותו של המתווך, מסתבר, לקוחה מחייו של ברנהרט, ומתבססת על מכר שלו, האיש שמכר לו את בתיו השונים, זה שאתו התרועע, עד כדי כך שהמתווך אפילו כתב על הקשר ביניהם, אבל, יש לשים לב – הסופר מעולם לא דיבר אתו על "עניינים ספרותיים". ממש כמו המספר בנובלה, ששופך את לבו באוזני המתווך, אבל לא מצפה ממנו לשיחה "אינטלקטואלית".
דמותה "הפרסייה" שבסיפור, זאת שאיתה הוא דווקא מוצא למשך זמן מה מכנה משותף ויכולת לדבר על שופנההואר ועל שומאן, נובעת, לדברי טלי קונס, מזרם הפליטים שהחלו להגיע לאוסטריה בימים שברנהרט כתב את הנובלה. אלה הגיעו תחילה ממדינות הגוש הקומוניסטי, ואחרי כן מארצות שמחוץ לאירופה, כמו צ'ילה, אוגנדה ועיראק.
דמותה של הפונדקית בסיפור משקפת את הלך הרוח האוסטרי של מי שהתנגדו להגעתם של הפליטים הללו:
"לא היה ברור לה, לפונדקאית, מה בסופו של יום יש לזרים נחותים כאלה, כמו הפרסייה, שבעלה ברח ממנה בצדק במובן, לחפש בסביבה הזאת. היא, הפונדקאית, בינתה את הפרסייה פסולת אנושית, ולזכותו של חברה לחיים, מנגד, זקפה בכל זאת שכל ישר, אותו היא דווקא חיבבה, אבל נבצר מבינתה להבין איך גבר הגון ומשכיל בזה היה יכול להתחבר עם אישה חדלת אישים כזאת כמו
הפרסייה."
מעניין לדעת מה חושבת פונדקית כזאת כיום על הפליטים הנסים מאוקראינה.
אי אפשר לסיים בלי לשבח את ההנאה החושנית שמסב ספר שרואה אור בצורה כל כך מכבדת: כריכה קשה, תפורה בחוט, עיצוב ייחודי, הדפסה וגימור מוקפדים, והדפסה על נייר משובח. כה לחי להוצאת ספריית רות, הוצאה לאור חדשה ומבטיחה.
תרגום מגרמנית: טלי קונס
Thomas Bernhard
Ja
