שירו של רוברט פרוסט "Mending Wall", שפורסם לראשונה ב־1914, שואב את השראתו מהנוף הכפרי של ניו אינגלנד, שם גר פרוסט באותה תקופה. 

בשיר בוחן פרוסט את התפיסה שלפיה בני אדם זקוקים לחומות שיגבילו את המעבר בין חלקותיהם. ההתעקשות הזאת להקים חומות משקפת בעיני פרוסט ראייה פרימיטיבית וחשוכה של המציאות, ושל היחסים בין בני אדם. השכן שדוגל בה נראה לו כמו האדם הקדמון, קהה מחשבה, חמוש באבנים, אדם שמתעקש לחזור בלי טעם על אמירות נבובות וקלישאתיות, שאותן שמע בעבר מאביו. השכן לא מסוגל, לדעתו של הדובר בשיר (מן הסתם – פרוסט עצמו), לבחון אמיתות שרכש בילדותו ולנסות לאמץ דפוסי חשיבה אחרים, כלומר – לשקול כל מצב לגופו: אם השכן אינו מאיים, מוטב לוותר על החומה שעלולה להפריד לא רק בין חלקות אדמה, אלא גם בין הלבבות.

השיר מופיע כבר שנים רבות בתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים בישראל, לקראת בחינת הבגרות באנגלית. הוא מעורר שאלות שנוגעות ביחסי שכנות טובה, הצבת גבולות, לאו דווקא פיזיים, ועל הצורך בפרטיות – האם הוא מביא לניכור? – לעומת הפתיחות אל החברה הסובבת כל אדם.

מהשנים הרבות שבהן הייתי חלק ממערכת החינוך אני זוכרת שאחת ההצעות ללמד את השיר, ובתוך כך להרחיב את האופקים של התלמידים, הייתה – להזמין אותם לבחון את טיבן של חומות שונות לאורך ההיסטוריה בתרבות האנושית: למשל, את חומת אדריאנוס של הרומאים, את חומת סין, חומת ברלין, וכן, גם את חומת ההפרדה או גדר הביטחון שהקימה מדינת ישראל לאורך הקו הירוק, בגדה המערבית.

תיאור של מאפייני הגדר מופיע בפסק דינו של מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק:

"מכשול קו התפר בנוי ממספר מרכיבים. במרכזו עומדת גדר "חכמה". תפקידה להתריע לכוחות הפרוסים לאורכה על כל ניסיון לעבור אותה. מצידה החיצוני של הגדר עובר מכשול נגד רכב, המורכב מתעלה או מאמצעי אחר, שייעודו למנוע פריצת הגדר באמצעות ניגוח של כלי רכב. כן מצויה גדר מעכבת נוספת. בסמוך לגדר נסלל כביש שירות. מצידה הפנימי של הגדר האלקטרונית קיימות מספר דרכים: דרך טשטוש (שנועדה לגלות את העקבות של מי שחצה את הגדר), דרך פטרולים ודרך לרכב משוריין, וכן גדר נוספת. רוחבו הממוצע של המכשול, בצורתו המיטבית, הוא 50–70 מטרים. בשל אילוצים שונים, בחלקים מסוימים של המכשול, יוקם מכשול צר יותר, הכולל רק חלק מן המרכיבים התומכים בגדר האלקטרונית. במקרים מסוימים יכול המכשול להגיע לרוחב של עד 100 מטר בשל התנאים הטופוגרפיים". 

הגדר שהוקמה בדרום הארץ כדי לחצוץ בין ישובי העוטף לעזה, הגדר שצה"ל סמך כל כך עליה ועל כל האמצעים המתוחכמים שהותקנו בה וסביבה, לא הוכיחה את עצמה, כזכור היטב מהשבעה באוקטובר 2023.

אני תוהה איך אפשר ללמד כיום את שירו של רוברט פרוסט. מה אפשר עוד ללמוד עליו ממציאות חיינו העכשווית. איך מתנהלים הדיונים עליו.

בעניין התרגום לעברית: השיר אינו מחורז, אבל הוא שומר בהקפדה (כמעט) מוחלטת על פנטמטר יאמבי, כלומר – חמישה צמדים של שתי הברות, שבכל אחד מהם ההברה השנייה היא זאת שמוטעמת. (יש בו פה ושם שורות חורגות במעט, כמו למשל But they would have the rabbit out of hiding" שנוספה בה הברה אחת מיותרת, אבל ככלל המשקל נשמר לאורך השיר.)

אין ספק שמדובר באתגר לא פשוט, אבל אפשרי לפיצוח. להלן שניים מתרגומיו לעברית. 

(המתרגמת עדנה אולמן-מרגלית הסבירה ש"רוב שורותיו של השיר הן דקסילאביות (decasyllabic), כלומר בנות עשר הברות", וצדקה, כמובן, אבל לא דייקה, שכן יש לשים לב גם למשקל, ולא רק למספר ההברות). 

יֵשׁ מַשֶׁהוּ שֶׁלֹּא סוֹבֵל חוֹמָה,
מַקְפִּיא תַּחְתֶּיהָָ אֶת הַאֲדָמָה,
שֶׁמִּתְנַפַּחַת; אֲבָנִים נוֹפְלוֹת
בַּשֶּׁמֶשׁ, נִפְעָרִים חוֹרִים וְאָז
יֵשׁ מַעֲבָר לִשְׁנַיִם, בְּשׁוּרָה.
וְעוֹד דָּבָר: גַּם צַיָּדִים בָּאִים.
אֲנִי מַגִּיעַ לְתַקֵּן, הֵם לֹא
הוֹתִירוּ בִּמְקוֹמָן שׁוּם אֲבָנִים,
כָּךְ אַרְנָבוֹת יוֹצְאוֹת מִמִּסְתּוֹרָן,
וְהַכְּלָבִים שָׂשִׂים, נוֹבְחִים, כְּלוֹמַר
יֶשְׁנָם פְּתָחִים שֶׁאִישׁ כְּלָל לֹא רָאָה
כֵּיצַד נוֹצְרוּ, וְלֹא שָׁמַע מָתַי.
אַךְ בָּאָבִיב, בַּזְּמָן שֶׁמְּתַקְּנִים,
אֲנִי מוֹדִיעַ לַשָּׁכֵן שֶׁגָּר
מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה, אָז נִפְגָּשִׁים
וּמִתְהַלְּכִים עַל קַו הַגְּבוּל כְּדֵי
שׁוּב לְהַצִּיב שָׁם אֶת הָאֲבָנִים
אַךְ לֹא לַחְצוֹת לְרֶגַע אֶת הַתְּוַאי.
אֲנִי סוֹחֵב אֶת  אֲבָנַי, וְהוּא
אֶת אֵלֶּה שֶׁנִּפְלוּ אֶצְלוֹ, חֶלְקָן
גּוּשִׁים גְּדוֹלִים, חֶלְקָן – כִּמְעַט חָצָץ.
מְלַחֲשִׁים כִּשּׁוּף: "הִשָּׁאֲרִי
וְאַל תָּזוּזִי כָּאן, עַד שֶׁאֵלֵךְ!"
הָאֶצְבָּעוֹת מִשְׁתַּפְשְׁפוֹת בְּמִין
מִשְׂחָק שֶׁמִּתְנַהֵל בַּחוּץ, מִין סְפּוֹרְט,
כִּי מִי צָרִיךְ חוֹמָה בֵּין שְׁתֵּי חֻרְשׁוֹת,
אֶצְלוֹ שֶׁל אֳרָנִים אֶצְלִי – בֻּסְתָּן
שֶׁל תַּפּוּחִים, הַפְּרִי לֹא יַעֲבֹר
אֶת קַו הַגְּבוּל, לִטְרֹף אִצְטְרֻבָּלִים,
אֲנִי אוֹמֵר לוֹ. תְּשׁוּבָתוֹ: "חוֹמוֹת
טוֹבוֹת לְיַחֲסֵי שְׁכֵנוּת טוֹבִים".
בְּקֻנְדָּסוּת אָבִיב אֲנִי תּוֹהֶה:
אוּלַי אַצְלִיחַ פַּעַם לְהַחְדִּיר
לְתוֹךְ מֹחוֹ תְּפִיסָה: כֵּיצַד חוֹמוֹת
טוֹבוֹת לְיַחֲסִי שְׁכֵנוּת, הַאִם
זֶה לֹא חָשׁוּב כְּשֶׁיֵּשׁ פָּרוֹת, שֶׁאֵין
לִשְׁנֵינוּ? אִם בּוֹנִים חוֹמָה מוּטָב
לִתְהוֹת מָה הִיא תַּחְסֹם וּמַה תִּבְלֹם,
מִי יִפָּגַע, מִי יֵעָלֵב. יֵשׁ מָה
שֶׁלֹּא אוֹהֵב חוֹמָה, שֶׁמְּבַקֵּשׁ
שֶׁהִיא תִּפּוֹל. יָכֹלְתִּי גַּם לוֹמַר
שֶׁשֵּׁדוֹנִים הֵם מִי שֶׁמִּתְנַכְּלִים
לָהּ, לַחוֹמָה, אַךְ זֶה לֹא מְדֻיָּק.
הַלְּוָאי שֶׁבְּעַצְמוֹ הָיָה אוֹמֵר
זֹאת לְעַצְמוֹ… אֲנִי רוֹאֶה אוֹתו
ֹסוֹחֵב עוֹד אֲבָנִים בִּשְׁתֵּי יָדָיו,
וְהוּא דּוֹמֶה לְאִיש הַמְּעָרוֹת
מִין פֶּרֶא־עַד חָמוּשׁ בָּאֲבָנִים
וּמְהַלֵּךְ בָּאַפְלוּלִית לֹא שֶׁל
צִלָּן שֶׁל הַחֻרְשׁוֹת; לֹא מְסֻגָּל
לְהִתְעַלּוֹת מֵעַל דִּבְרֵי אָבִיו,
וּכְמוֹ חָשַׁב זֹאת בְּעַצְמוֹ, אוֹמֵר:
"חוֹמוֹת טוֹבוֹת לְיַחֲסֵי שְׁכֵנוּת".

משהו יש שלא אוהב חומה,
שחותר תחתיה ברגב תפוח כפור,
מוריד אבנים מעליה בשמש;
ופורץ בה פרצות רחבות אף לשנים.
עם צידים הענין הוא אחר;
הייתי מהלך אחריהם ומתקן
באשר לא השאירו אבן על אבן,
אך הם ארנבת נחבאת למשך באו,
לששון הכלבים. לפרצות אני שב:
איש לא ראה או שמע אותן נבעות,
אך בעת התקון באביב הן שם.
אתקשר לשכני מעבר להר,
לקבע מפגש וללכת בתואי
ושוב להציב את החומה שבינינו
החומה בינינו ככל שנלך.
איש-איש משקם אבנים שנפלו בצדו.
יש בהן שטוחות ויש כה מעגלות
שאנו זקוקים לכשוף כדי ליצבן:
"השארי במקומך עד שנמשיך!"
אצבעותינו גסות ממגען.
אה, בסך הכל עוד מין משחק-בחוץ,
אחד בכל צד. קצורו של דבר;
אין לנו בכלל שם צרך בחומה;
הוא ארנים כלו, אני בסתן-תפוח.
עצי התפוח שלי לעולם לא יחצו
לאכל מאצטרבליו, אמרתי לו.
הוא רק אומר, "גדרות טובות עושות שכנים טובים".
האביב בי משובה, ואני תוהה
האוכל להביאו לידי הרהור:
"מדוע הן עושות שכנים טובים? הלא רק
במקום בו יש פרות? אך פה אין פרות.
בטרם אבנה חומה ארצה לשאל
מה אכתר בה ומה אדיר ממנה,
ולמי אני עלול לגרם כאב
משהו יש שלא אוהב חומה,
רוצה שתחרב". אולי אומר לו "שד",
אבל אין זה שד בדיוק, ומוטב
שיגיד בעצמו. אני רואה אותו
מביא אבן שהוא לופת מלמעלה
בשתי ידיו, כמו פרא אבן-קדם.
נראה הוא לי כמי שנע בעלטה,
שאין היא רק משום צללי החרש.
הוא לא יסור מאמירת אביו,
הרבה נחת הוא רוה ממנה
הוא שוב אומר, "גדרות טובות עושות שכנים טובים".

ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום ששמו רוברט שייפלי. הלה, כך סיפר לימים, השיב לשאלתו של פרוסט, שביקש לדעת כיצד יבוא העולם אל קצו. "או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאטו בחלל," השיב לו, לדבריו, האסטרונום.

שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת בינו ובין המשורר הייתה מקור ההשראה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של רוברט פרוסט, "אש וקרח", כאן בתרגומי:

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקני הנודע (לצד השיר "הדרך שלא נבחרה"). הוא הופיע בספרו  ניו המפשייר, שזכה בפרס פוליצר.

שייפלי, האסטרונום, התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה באופן כזה. הוא לא ידע כנראה שהייתה לשירו של פרוסט השראה אחרת, ואולי נוספת: "התופת", מתוך  הקומדיה האלוהית מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר ותשע הטבעות של השאול, כמו גם בהצטמצמותו של השיר ללקראת סופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת.

גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו "חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ", המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט.  (אם כי הם נמנים עם "שבעת החטאים" המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו).

ב"תופת" של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: "רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי / מתחת לרגלי אגם קפוא, פניו / כמותם זכוכית הבדולח / ולאו דווקא של מים." (תרגום: אריה סתיו).

אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש, או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת.

מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחילופין – קור מקפיא ועז לא פחות של טינה.

ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: "אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק". לכאורה הטון קליל ושיחתי: "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים", הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן, כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.

אזכורים רבים לשיר "אש וקרח" מופיעים בתרבות הפופולרית. הוא העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה שיר של אש ושל קרח מאת הסופר האמריקני ג'ורג' ר"ר מרטין, הופיע כמוטו בספר ליקוי חמה בסדרת הספרים  דמדומים מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו "החיים מוזרים: לפני הסערה".

לורנס תומפסון, הביוגרף של רוברט פרוסט, סבר שהשיר הוא "מופת של דחיסות". רבים הם אלה שמסכימים אתו. השיר מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל.

להשוואה עם תרגומים נוספים

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

לעברית: עופרה עופר אורן

---

אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.
מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ
לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ
נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ
גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי
לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ
שֶׁוַּדַּאי
יַסְפִּיק גַּם קֶרַח.

 לעברית: רענן אייכלר

---

אומרים תבל תכלה באש
ויש גורסים- בקרח
ממה שלי נודע על חשק
אסכים עם התומכים באש
אך אם תחרב היא בשנייה
דומה אדע על השנאה
די עד לומר שלכליה
עצמת הקרח
גם דיה.

לעברית: אורלי שמואלי

---

יש האומרים כי העולם יָסוּף באש.
יש האומרים – בִּכפור.
מנסיוני עם התשוקה איני חושש
להימנות עם המצַדדים באש.
אך אם נגזר עליו שנית להחרב,
מכיר אני דַיִי את השנאה
כדי לִסבֹּור כי כפור
גם הוא מתאים מאד, ויחֲריב היטב.

לעברית: דליה אפרת

---

Fire an Ice", Robert Frost"

השיר The Road not Taken שכתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט בשנת 1914 נחשב לאחד השירים החשובים והקלאסיים בספרות האמריקנית. בשנת 2000 נבחר כשיר האהוב ביותר על האמריקנים, על פי דיווח של העיתון גרדיאן.

,Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth

,Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing there
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back

I shall be telling this with a sigh
– Somewhere ages and ages hence
two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
.And that has made all the difference

הנה אחד מתרגומיו הרבים לעברית:

השביל שלא נבחר

תירגם מאנגלית: אמיר אור

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

 

---

תרגום נוסף, מאת יעקב שקד

שׁתֵּי דּרָכִים הִתפַּצּלוּ בְּיַעַר צָהוֹב,
חֲבָל, בִּשׁתֵיהֶן לֹא יָכוֹלתִּי לִבחוֹר,
הָיִיתִי אֶחָד רַק. זְמַן רַב עַד מַכאוֹב,
בָּחַנתִּי אַחַת בְּמַבַּט חַד וְטוֹב,
עַד מְקוֹם הִתעַקּלָה בַּסּבַך אֶל הַשּׁחוֹר.

וְאָז הָלַכתִּי בַּשּׁנִיָּה, אַף הִיא נָאוָה
וּמפַתָּה קצָת יוֹתֵר מִצִּידָהּ,
כִּי גָּדלוּ בָהּ דּשָׁאִים, לִשׁחִיקָה מִתאַוָה,
אַף כִּי כֹּל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָלכוּ בָהּ
שָׁחֲקוּ אוֹתָן בָּהּ בַּמִּידָּה.

וּשְׁתֵיהֶן דּוֹמוֹת שָׁכבוּ שָׁם בָּאוֹר
בְּעָלִים שֶׁצּעָדִים לֹא הִשׁחִירוּ.
אֶל הָרִאשׁוֹנָה עוֹד חָשַׁבתִּי לַחֲזוֹר!
אַךְ מִדֶּרֶך דְּרָכִים זוֹ אֶל זוֹ לַחֲבוֹר
סָפֵק אִם אוֹתִי הֵן אֵלֶיהָ יַחזִירוּ.

אֲנִי אֲסַפֵּר נֶאֱנַח בְּצַעַר,
אֵי פֹה בְּמֶרְחָק זְמַן גָּדֵל:
שְׁתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בַּיַּעַר,
בָּחַרְתִּי בָּזֹאת שֶׁהָלְכוּ בָהּ פָּחוֹת,
וְזֶה מַה שֶׁעָשָׂה אֶת כֹּל הַהֶבְדֵּל.

---

כאן, (באתר של הדרכת טיולים), כאן  (בוויקיטסט), ויש ודאי גרסאות נוספות.

"הדרך שלא נבחרה" מופיע באנתולוגיות ומרבים ללמד אותו. בישראל הוא נכלל כבר שנים בתוכנית הלימודים של לימודי האנגלית בבתי הספר התיכוניים, כמעין אבן יסוד של הספרות האמריקנית. אין כמעט בוגר בית ספר תיכון בישראל שלא למד את השיר, שינן אותו, פירש את הסימבוליקה שבו: היער המצהיב המסמל את החיים ושתי הדרכים המסמלות את הבחירות הבלתי נמנעות שכל אדם ניצב בפניהם שוב ושוב.

אלפי תלמידים ברחבי העולם נאנחים ביחד עם המשורר ולומדים להסביר שאת האנחה אפשר לפרש בשני אופנים: כמביעה סיפוק ורווחה, כי הבחירה הצליחה, או ככזאת שמביעה צער וחרטה, שהרי "נָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", ואין דרך חזרה.

רבות נכתב על השיר. הנה למשל מה שכתבה עליו עדנה אולמן-מרגלית: "הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך 'שהלכו בה פחות', אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם."

קוראיו של השיר תוהים לא פעם מה הייתה הבחירה שעליה כתב רוברט פרוסט. הדובר מדגיש כי שתי הדרכים לא היו שונות מהותית זו מזו: "לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת, / אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה, / שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – שתי הדרכים כמעט זהות בעיניו, אבל בסופו של דבר הוא מחליט לפסוע בשביל שהיה שונה רק במעט: "מְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – בנתיב השגור פחות, המקורי יותר, זה שפחות אנשים בחרו בו. האם התכוון לבחירה של מקצוע בחיים? של אישה לשאת? של עיר לגור בה?

לא ולא.

הסיפור האמיתי העומד מאחורי כתיבתו של השיר מצמרר ומזעזע!

רוברט פרוסט האמריקני ניסה בשלב מסוים של חייו להגר לאנגליה, ביחד עם אשתו ומשפחתו הגדלה. (שישה ילדים נולדו להם במרוצת השנים, אך לא כולם שרדו). ניסיונו כחוואי בניו המפשייר לא צלח, והוא ניסה את מזלו מעבר לאוקיינוס.

בשנים שחי באנגליה התיידד עם כמה אנשי ספרות אנגליים, ביניהם עזרא פאונד, שעזר לו להוציא לאור את ספרי השירה הראשונים שלו.

חבר אנגלי אחר שאתו התיידד באותם ימים היה סופר בשם אדוארד תומס, שכתב עשרות ספרי פרוזה ואלפי ביקורות ספרותיות. ביום שפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן לא ידעו עדיין למה תתפתח המלחמה האיומה ההיא, זאת שנהרגו בה 16 מיליון בני אדם ונפצעו 20 מיליון!), טיילו רוברט פרוסט ואדוארד תומס, לא הרחק מביתו של פרוסט בגלוסטשייר שבדרום מערב אנגליה. תומס היה בן 36. פרוסט בן 40. הם שוחחו על המלחמה, תהו אם מהמקום שבו הם משוטטים יוכלו לשמוע את רעם התותחים.

 

כמה חודשים אחרי כן, בנובמבר, התרחש אירוע שהשפיע מאוד על תומס. פרוסט והוא טיילו שוב, כדרכם, באזור הכפרי הסמוך לביתו של פרוסט, עד שנתקלו לפתע  בשומר צַיִד. השומר טען שהם מסיגי גבול, איים עליהם בנשקו ואילץ אותם לסגת. תומס חש מושפל, והיה בטוח שחברו רואה בו פחדן. הוא לא הצליח להשתחרר מזיכרון המקרה, שהמשיך לרדוף אותו במשך זמן רב. הוא חש נלעג ומיוסר. למרות התיעוב שרחש כלפי מלחמה בכלל וּלְאוּמנוּת בפרט, השפיע עליו  העימות עם שומר הציד עד כדי כך, ששקל להתגייס לצבא כדי להוכיח לעצמו שאינו עלוב נפש, כפי שחש. התלבטויותיו והיסוסיו נמשכו, עד שחברו כתב למענו את השיר "הדרך שלא נבחרה": "שְׁנֵי  שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב, / אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב, /אֵינֶנִּי יָכוֹל…" וכן הלאה.

היה בשיר מסר אישי, מבודח: לא פעם טיילו שני החברים בחיפוש אחרי פרחי בר או קיני ציפורים, ובסופה של הדרך נזף תומס בעצמו, כי בַּשְׁביל שבחר לא  הגיע אל האוצרות שקיווה למצוא. פרוסט השתעשע מכך שנבצר מחברו לחוש מרוצה ומסופק, ולכן הקניט אותו: "לא משנה באיזו דרך תבחר, תמיד תיאנח ותצטער שלא בחרת בדרך האחרת."

השיר השפיע על תומס עמוקות. הרבה יותר מכפי שפרוסט התכוון, ולמרבה הפליאה והעצב, הטה את הכף. תומס הגיב לשיר בזעם. פרוסט ניסה להפיס את דעתו. להסביר לו את נימת הלגלוג המבודחת הקלה שבה השתמש במילה "אנחה". תומס לא נרגע. והחליט להתגייס.

פרוסט חזר לארצות הברית, ולקח אתו לשם את בנו של אדוארד. מלכתחילה תכננו לגור בניו המפשייר בשכנות – זאת הייתה "הדרך האחרת", שתומס לא בחר בה!

תומס הגיע לשדה הקרב באראס, שם נהרג בחג המולד של שנת 1917, כחודשיים בלבד אחרי שהגיע לצרפת.

לימים כתב פרוסט במכתב לאחד מידידיו כי אדוארד תומס "הוא האח היחיד שהיה לי אי פעם."

בדיילי מייל נכתב לפני שלוש שנים על "הגאון שנהרג, רק משום שלא הבין בדיחה."

 

פרוסט גילה שוב ושוב שקוראיו אינם מבינים את ההלצה. "השתדלתי להבהיר שאני מתבדח," אמר לקהל שומעיו בהקראה באחת המכללות, אבל לא הצלחתי. Mea culpa," הוסיף: "אַשְׁמָתִי".