כותרת המשנה של ספרו החדש של אורי דרומי – "מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר" הפתיעה אותי. הסקתי ממנה שדרומי רואה קשר בין מה שקרה לצרפתים באלג'יריה לבין החיים שלנו, כאן ועכשיו, ושהוא מתכוון להראות בספר את הלקחים שאפשר וכדאי להפיק מהתנסותם של הצרפתים.

אבל מה הקשר? תהיתי. הרי ההבדלים ברורים, מלכתחילה: קודם כול – גיאוגרפיים, כמובן. בין צרפת לאלג'יר מפריד – לא פחות – הים התיכון, זאת לעומת הקרבה ההדוקה והאינטימית כל כך שיש בין מדינת ישראל לבין הגדה המערבית, או בכינויה האחר, שמנכס את המחוזות הללו באמצעות אלוזיות מקראיות, "יהודה ושומרון". שנית – הקשר הרגשי, שדווקא השימוש ב"יהודה ושומרון" מדגיש. לעומת זאת, אלג'יריה מעולם לא הייתה "ארץ אבות" של הצרפתים…

כשקראתי את הספר הופתעתי לגלות שגם בזמן אמת היו מי שראו מקבילות בין מה שעבר על הצרפתים באלג'יריה, לבין המציאות הישראלית. עד כדי כך שדוד בן גוריון אפילו הציע ב־1960 לנשיא צרפת, שארל דה גול, ללמוד מאתנו ו"'ליישב את אלג'יריה' בנוער חלוצי צרפתי, 'שיהפוך את אלג'יריה ואת סהרה לחלק מצרפת'".

די לא יאומן לקרוא "עד כמה טעה בן גוריון בקריאת המצב ולא הבין כהלכה – לא את מה שהתרחש באותה עת בצרפת ולא את המדיניות האלג'יראית של דה גול", שבשלב הזה כבר הבין שלא תהיה לצרפת ברירה אלא להסתלק מאלג'יריה, ואפילו במחיר ההפקרה של המתנחלים הצרפתים, המכונים "פייה נואר" ("כפות רגליים שחורות"), שיאלצו לבחור: "מזוודה או ארון", כלומר – לארוז את מה שיוכלו ולנוס לצרפת, או להירצח. מה שאכן קרה כעבור שנתיים.

דה גול הכריז ש"אלג'יר לאלג'יראים", וויתר על החלום האימפריאליסטי הנושן, שראה במקומות כמו צפון אפריקה אזורי ספר ריקים מאדם שה"חלוצים" יכולים ורשאים ליישב, ולנצל אותם לצרכיהם ולרווחתם. 

הערבים שחיו שם לא נחשבו בעלי זכויות, או אפילו לא ממש בני אדם. הנה למשל תיאור שדרומי מצטט מתוך הספר מלחמה פראית לשלום מאת ההיסטוריון אליסטר הורן: הפייה נואר נהגו לדבר עם ערבים בגוף שני – כמו אל אנשים קרובים, ילדים, משרתים או חיות. "בהקשר זה מסופר על מעשה בשופט השואל בבית המשפט: 'האם יש עוד עדים?'" התשובה שהוא מקבל: "'כן, חמישה; שני בני אדם ושלושה ערבים'. או מקרה אחר: 'זה היה ערבי, אבל לבוש כמו בן אדם…'"

יותר ממיליון לא־מוסלמים חיו באלג'יריה, במשך יותר ממאה שנה. צרפת פלשה לשם ב־1830. דורות רבים של צרפתים נולדו שם, גדלו, וגידלו את ילדיהם. זאת הייתה, מבחינתם, ארצם האהובה, שממנה סולקו בסוף בצעד חד־צדדי, כשדה גול השתכנע שהיחס בין עלות לתועלת, אם צרפת תישאר באלג'יריה, נוטה לכיוון ההפסד.

לא רק דה גול, אלא גם מרבית הציבור הצרפתי קץ בצורך להשקיע משאבים כה רבים בהמשך ה"אחזקה" של אלג'יריה.

הספר מלחמת אלג'יריה מאת ז'יל רואה השפיע מאוד על דעת הקהל. מיד עם צאתו לאור היה לרב־מכר בצרפת. בהקדמה כתב רואה לקוראיו: "עדיין יש לכם הזדמנות להניח את הספר הזה מידיכם, אבל אם תחליטו להמשיך, קיראו אותו מתחילתו ועד סופו, כדי שלא תגיעו למסקנות נמהרות. ואם חלילה לא תוכלו להירדם, דעו לכם שגם שנתי נודדת עלי, וכך יהיה עד שיבוא השלום". (נדהמתי כשהבנתי שיש בכוחו ספר – ספר! – להשפיע כל כך על המציאות!)

רואה עוסק בו, בין היתר, באלימות המחרידה שאותה נקטו הצרפתים כלפי הערבים. למשל, סיפורו הקטן על אישה צרפתייה "טובת לב" בדרך כלל, אך גזענית להחריד: הוא שמע אותה אומרת על הערבים שאם יש בהם איזושהי תבונה, גם בכך היא מטילה ספק רב, זה אולי בגלל הכינים… הוא מספר בפרוטרוט מצמרר על עינויים רצחניים, לא רק במילים, אלא גם במעשים, אבל דבריו עסקו בעיקר במחיר הכבד שצרפת משלמת ותשלם גם בעתיד, אם הכיבוש יימשך. כך, במונחים כלכליים יבשים, הסביר לקוראיו שאם הם רוצים להישאר באלג'יריה, יצטרכו כנראה לוותר על איכות חייהם בצרפת. למשל, על חופשתיהם השנתיות היקרות מפז, ועל השכלה גבוהה לילדיהם.

הם השתכנעו. 

ברור לגמרי שאורי דרומי מצפה מאתנו לעשות בעצמנו את ההקבלות.

כשקראתי על הצרפתייה טובת הלב שלא רואה בערבים בני אדם, נזכרתי באישה טובת לב, ישראלית, שאמרה – וייצגה כמובן את דעתם של רבים, אחרת לא הייתה מעזה! – בקור רוח ובאדישות גמורה שלדעתה "צריך להרוג את כולם בעזה. את כולם". "גם תינוקות?" שאלתי אותה בזהירות. "כן," היא השיבה נחרצות. "גם תינוקות". 

גולש המכונה John Brown העלה לאחרונה לפייסבוק את הקולז' הזה:

נדמה לי שאין עוד צורך לוהסיף על כך מאומה.

נכון, ממה שחמאס עשו בשבעה באוקטובר אי אפשר להתאושש. הזוועה בהתגלמותה התחוללה כאן, ואותותיה עוד ילוו אותנו במשך דורות רבים.

אבל נשאלת השאלה – האם נאפשר לרוע המזוויע הזה לחדור גם לתוכנו, לנפשנו, ולהפוך גם אותנו למפלצות אדם?

אורי דרומי לא מקל עלינו, קוראי הספר. הוא מתאר בתחילתו מעשים קשים מאוד שהיה עד להם: התעללויות חמורות, מחרידות, של חיילי צה"ל בפלסטינים – הרבה לפני השבעה באוקטובר. הוא גם מניח ש"ההרג ההמוני בקרב אזרחים בעזה במהלך המלחמה הנוכחית, שחרג מזמן מכל שיקול של צורך צבאי, מעורר את החשד שעיקר מטרתו היא נקמה על זוועות 7 באוקטובר". 

מצד אחד, הצורך בנקמה מובן. 

מצד שני, ברור שנקמה לא תביא אותנו לשום מקום משקם ובונה, לשום עתיד טוב יותר לילדינו ולנכדינו. הנקמה גם לא הועילה בטווח המיידי. הדעת נותנת שחלק גדול מהחטופים יכלו לשוב הביתה בחיים זמן רב לפני כן, אילו נחתמה ה"עסקה" (איזו מילה מתועבת, בהקשר הזה!) שטראמפ כפה בסופו של דבר על הצדדים. אז התנקמנו. כן. הרסנו את עזה והרגנו מי יודע כמה בני אדם, גם תינוקות (אגב, ההימנעות של התקשורת הישראלית מלהציג בפנינו את מה שקורה בעזה דומה מאוד להימנעות של התקשורת הצרפתית לספר לציבור שלהם מה ארצם מעוללת באלג'יריה). אבל הרש פולין גולדברג, עדן ירושלמי, כרמל גת, אורי דנינו, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי יכלו להיות כאן אתנו, בחיים. גם אריה זלמנוביץ', עמירם קופר, עפרה קידר, אילן וייס, גדי חגי וג'ודי ויינשטיין. ושירי, כפיר ואריאל ביבס. 

המחשבות על כך מטריפות את הדעת. 

השאלה היא מה אפשר ומה צריך לעשות עכשיו, כדי למנוע עתיד נורא לא פחות.

דרומי מציג בפשטות את הדילמה שבפניה בדיוק גם אנחנו ניצבים כאן: צרפת יכלה לספח את אלג'יריה, ואז להשליט בה משטר אפרטהייד, או להעניק שוויון זכויות מלא לכל תושביה. כן, גם למוסלמים. או להמשיך לשאת בנטל הכלכלי, המוסרי, הנפשי, שהלך והכביד על החברה הצרפתית. הידיעות על העינויים שחיילים צרפתים מענים אחרים, בשמו של כל צרפתי באשר הוא, נעשו בלתי נסבלות. המחיר של אחזקת קולוניה נעשה בלתי אפשרי. 

ואנחנו – רוצים שבנינו הטובים יעסקו במלאכת שיטור? שיוותרו עם צלקות נפשיות ומוסריות, בשל החיכוך עם אוכלוסייה אזרחית, שצבא לא אמור "לטפל" בה? אנחנו רוצים שתקציבי עתק שאמורים להגיע לתוך שטחי הקו הירוק יוקצו ליישובי הגדה המערבית? במיוחד כיום, כשהגליל זקוק יותר מתמיד לשיקום, אחרי ההרס הנורא שהותירה בו המלחמה? "העלות הכוללת של החזקת השטחים צומחת משנה לשנה ומכבידה יותר ויותר על כלל האוכלוסיה בישראל", כותב אורי דרומי בספרו. 

מה אנחנו רוצים? לספח? ואז להשליט אפרטהייד רשמי? להיות "מדינה מצורעת בקהילייה הבינלאומית", כמו שהייתה דרום אפריקה, כמו שהייתה גם צרפת, עד שיצאה מאלג'יריה? 

האם יימצא הספר, שישכנע את הציבור הישראלי? האם יימצא מנהיג (כמו אריאל שרון, "שהיה רוב שנותיו יוזם ותומך נלהב ביותר של ההתנחלויות" אבל "שינה בערוב ימיו את מדיניותו והתנתק מעזה וצפון השומרון") שינהג כמו דה גול, באומץ, בנחישות, שיוציא מהכוח אל הפועל את התפישה (יותר ויותר ישראלים מחזיקים בה) שלפיה יש להיפרד מהפלסטינים, כי ההחזקה של שטחי הגדה המערבית הרסנית ומזיקה לחברה הישראלית, וכיוון שהמצב הנוכחי, הלא חוקי ולא רשמי, לא סיפוח ולא היפרדות – פוגע בנו?

קראתי את אלג'יריה זה כאן? בנשימה עצורה. הוא ספר חשוב! הוא אולי לא יחולל את השינוי המיידי כמו מלחמת אלג'יריה של ז'יל רואה, אבל נדמה לי שכל טיפה שנוספת מטה לאט לאט את הכף. השאלה היא רק אם יש לנו די זמן לכך. 

הוצאת ספרי עליית גג וידיעות ספרים, 2026
עורכים: יהודה מלצר ומולי מלצר
366 עמ' (כולל מקורות ואינדקס)

 

 

לקראת סופו של הספר המרתק הזה, כותב מחברו, סטיבן גרינבלט, שאין בעצם צורך להיות בקיא בקורות חייו של ויליאם שייקספיר כדי ליהנות מיצירותיו. עם זאת, אין בכך כדי לומר ששייקספיר לא נכח בכל אחת מהן. 

האבחנה מעניינת במיוחד לנוכח הנחת היסוד שעליה גרינבלט מבסס את ספרו, ולפיה אפשר לעקוב אחרי חייו של ויליאם שייקספיר ולראות כיצד השפיעו על כתיבתו, בראש ובראשונה – במחזותיו, אבל גם בסונטות המופלאות שכתב, וכי אפשר בהחלט לגלות הדים מתוך העניינים שהעסיקו אותו כאדם, עניינים שהשתקפו ביצירתו כמחזאי ומשורר. 

גרינבלט  מוצא משמעות אפילו בעובדה שרב הנסתר על הגלוי בחייו של שייקספיר, שלא הותיר אחריו שפע של עדויות וראיות כתובות (כמו אחרים בני דורו, למשל – בן ג'ונסון). לא נשארו מכתבים ששייקספיר כתב, (אבל נותרה הצוואה שהכתיב לעורך הדין שלו כחודש לפני מותו, ושאפשר להסיק ממנה רבות על קשרי המשפחה שלו, ועל היחס שלו לאשתו, לשתי בנותיו ולחתניו: לה הוריש רק מיטה, ולא את הטובה, לבתו הצעירה הוריש רכוש, אבל הדיר ממנו את חתנו, ואילו את מירב הרכוש הרב שצבר הוריש לבתו הבכורה ולבעלה).

גרינבלט סבור ששייקספיר השתדל מאוד לשמור על פרטיות הגובלת באנונימיות, חרף עיסוקו הפומבי, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות שבהן גדל. כזכור, הנרי השמיני, אביה של אליזבת, שהייתה המלכה לאורך רוב שנות חייו המקצועיים של שייקספיר, התנתק מהכנסייה הקתולית, ולא רק משום שביקש להתגרש ולשאת לאישה את אן בולין, אלא גם כי חמד את רכושם של המנזרים. בחרותו של שייקספיר עברה עליו בימים של טלטלות מסוכנות: המלכה מרי, בתו הבכורה של הנרי שירשה את כס המלכות אחרי שאחיה אדוארד מת, החזירה לאנגליה את הקתוליות, אבל כשמתה, אליזבת, המלכה החדשה, החזירה את הכנסייה הפרוטסטנטית. האפיפיור הכריז כי אליזבת כופרת, וקרא להתנקש בחייה. בתוך שפע התככים והמזימות של אותם ימים, שגרינלבט מתאר בפירוט מרתק, עונו רבים ואיבדו את ראשם, שמא ינסו לפגוע במלכה. שייקספיר הבין, כך סבור גרינבלט, אחרי שהגיע ללונדון וראה את הראשים המשופדים על החומה, שמוטב לו להיזהר, לא להתבלט, ולא להסתכן, במיוחד אחרי שקרובי משפחה שלו הואשמו והוצאו להורג. אמו של ויליאם הייתה כנראה קתולית, ומן הסתם גם אביו. 

האם ייתכן שהמחזה "המלט", שנכתב בעקבות מות המנט (Hamnet), בנו של ויליאם שייקספיר, קיבל את השראתו מהקונפליקט הדתי ששרר באותם ימים באנגליה? האם הוריו של שייקספיר, הסבא והסבתא של המנט, שבעצם היו אלה שגידלו את הנער, (שייקספיר הרי עזב את סטרטפורד וחי רוב הזמן בלונדון), ביקשו מהאב השכול ללוות את הנכד בטקס הקתולי האסור, זאת כדי שנפשו לא תיאלץ להתענות בפּוּרְגָטוֹרְיוּם? 

גרינבלט מראה כי פרשנות כזאת מאירה צדדים לא מפוענחים במחזה. מדוע, למשל, מעמיד המלט פנים שדעתו נטרפה? מה בעצם רודף אותו? בסיפור המעשה המקורי, שממנו נטל שייקספיר את העלילה הבסיסית, הייתה הצדקה מבנית לטירופו של הגיבור. לא כן ב"בהמלט" שכתב שייקספיר, אלא אם אכן הוטרד מכך שאין די בטקס הפרוטסטנטי שבו ליוו את בנו. ייתכן שלא העז להיעתר לתחנוני אביו? ואולי דווקא נעתר להם, ופחד שמא יתגלה?

"מה עוד בטקס?" אומר לָאֶרְטֶס פעמיים (בתרגומו של דורי פרנס), ורומז אולי לקונפליקט הפנימי שהביע שייקספיר באמצעות המחזה. גם הדחף ההתאבדותי שלו, אותו "להיות או לא להיות" הנודע כל כך, המצוי בלבו של המחזה, הוא אולי חלק מהקונפליקט הפנימי שחש המחזאי. אחד ההבדלים המהותיים בין הטקס הקתולי לטקס הפרוטסטנטי היה בכך שבאחרון לא פנו עוד ישירות אל המת. כותב גרינבלט: "האם כששייקספיר עמד בבית העלמין הצמוד לכנסייה והתבונן בעפר הנשפך על גופת בנו, הוא חשב על כך שהקשר שלו עם המנט נמוג ולא הותיר אחריו מאומה? אולי. אבל ייתכן גם שיש משהו מצמצם, מקטין ומכאיב בטקס, שכלל סירוב מכוון לפנות אל הילד המת במילה 'אתה' והכחיש כל אפשרות לתקשר אתו: תחושה שאין בו די, בטקס כזה." 

שייקספיר, כך מראה גרינבלט, "הפך את כל מה שהחיים זימנו בפניו – משברים חברתיים מכאיבים, מיניות ודת – לחומרי גלם של אמנותו, ומצא תועלת באמנות." כך למשל הצליח, כאמור, "להפוך אפילו את היגון ותהפוכות הנפש שחש כשבנו מת כמקור ליצירה."

המחקר שגרינבלט עושה מקיף ומרתק. הוא נשען על כל חלקיק מידע שמצא, וכמובן על מסקנות שהסיק, כדי להראות את הקשר בין חייו של שייקספיר לכתיבתו. את דמותו של פלסטף הסובא והזולל, ובכלל את סצנות ההוללות במסבאות, ביסס שייקספיר, להערכתו של גרינבלט, על זאת של אחד מעמיתיו, מחזאי פוחז בשם גרין. גרינבלט סבור כי שייקספיר שאב את תיאור התמונות במסבאה מחיי הבוהמה העליזים של המחזאים הנחשבים באותה תקופה. שייקספיר לעומתם חי חיים סולידיים, חיי עמל, חריצות וחסכנות. את זאת אפשר ללמוד מהכמות המופלאה של המחזות והשירים שכתב, כמו גם מהיותו המנהל האמנותי של התיאטרון, מכך ששימש אחד השחקנים, וגם מהרכוש הרב שצבר בעמל רב ובעבודה קשה. 

רוצים לדעת למי בעצם כתב את הסונטות, ומדוע כתב אותן? (בסיסו של הטיעון המעניין, המלווה בראיות משכנעות, הוא ששייקספיר בעצם התבקש, למעשה נשכר, לכתוב לפחות את חלקן, את אלה המכונות "סונטות ההולדה", שבהן הוא משכנע גבר צעיר ויפה לשאת אישה ולהוליד ילדים).

מבקשים להבין מה עמד מאחורי הכתיבה של "מקבת"? (ספוילר: המחזה נכתב כנראה כדי להחניף למלך חובב עינויים ומכשפות).

סקרנים לדעת מה אפשר ללמוד על שייקספיר מדמותו של פרוספרו במחזה "הסופה"? ומזאת של המלך ליר?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, משיב גרינבלט בספרו המאלף.

אחת ממסקנותיו המשמחות היא כי "שייקספיר הבין מה המשמעות של 'להיות שייקספיר'". אכן, בשעתו לא הכה מותו גלים. דווקא מותו של שחקן חשוב ונודע באותם ימים, ריצ'רד ברבג' (Burbage), עורר סערה ציבורית של כאב. נו טוב, מעיר גרינבלט, הרי גם בימינו כך נהוג: התסריטאים וכותבי התמלילים אינם זוכים לכבוד ולהערצה של כוכבי קולנוע או של זמרים נחשבים… אבל כולנו יודעים כי בטווח הארוך גאונותו של שייקספיר היא זאת שנותרה, גם מאות שנים אחרי שמת.

גרינבלט חותם את ספרו בסיפור שממחיש את נצחיותו של שייקספיר ואת כתיבתו האנושית, שלא בחלה בקריצה היתולית, בתיאורים של דמויות בשר ודם, שממשיכות לחיות עד עצם היום הזה: משורר אפגני החליט לפני שנים אחדות להפיק מחזה של שייקספיר, כדי להוכיח שקיים קשר תרבותי בין עמים, קשר שגבולות מדיניים אינם יכולים למחות. שקיימת רשת על-זמנית שגוברת על המקום והזמן. שכולנו "חלק מהאנושות". הוא בחר במחזה של שייקספיר, המגלם את ההישג היצירתי הכלל עולמי, שאינו יודע גבולות, ומכיוון ששייקספיר הוא "האנטיתזה לפרובינציאליות ולפנטיות." הוא בחר בקומדיה "עמל אהבה לשווא" ("Love's Labour's Lost") ובהפקה פעל כנגד העריצות ההרסנית של הטליבן, המבקש להשמיד ולכלות את תרבות המערב.

הוא כינה זאת "סיפור אמיתי של תקווה, חוסן ועמידות, באפגניסטן".

הספר להיות או לא להיות שייקספיר נחתם בשורות מתוך המחזה "הלילה השנים עשר":

 

 

 

וממשיך:

“And we’ll strive to please you every day”

ובתרגומו של דורי פרנס:

לפני המון זמן העולם הזה נִבְרָא,
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
 טוב, לא נורא, ההצגה כבר נגמרה,
והלוואי נביא בידור כל יום ולֵיל. 

 חותם גרינבלט את ספרו: "The enemies of pleasure beware" : "אויבי ההנאה, הישמרו!" 

כך יאה וכך נאה. 

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים מתוכו, אבל הספר קיים גם בעברית, בתרגומה של מיכל קירזנר-אפלבוים.