ספר הביכורים של גלית ליפין, משהו משלי, מושך מאוד לקריאה, החל בעמוד הראשון. 

הדמות נטולת השם שאנחנו מכירים, והמפגש שלה, שאתו נפתח הסיפור, עם גור כלבים אומלל, מייבב, ש"פרוותו המדובללת הייתה מלוכלכת מבוץ רטוב ועיניו עצומות" יוצרת קשר רגשי מיידי. מי זאת, שהיבבות נוגעות כך לליבה? מדוע היא מזדהה עם הגור, שנראה בן שבועיים או שלושה, צעיר מכדי להינטש? היכן אימו? מדוע היא לא חוזרת כדי לטפל בו? אלה שאלות שאנחנו שואלים אותן ביחד עם הדמות המצטיירת לעינינו, וגם – מדוע "היא שומעת יבבות דומות בתוכה"? ואיך זה שהן "מאיימות להתפרץ החוצה, אם כי היא לא זוכרת מתי בכתה בפעם האחרונה"? 

אנחנו רוצים להבין מי היא. מה קורה לה. מדוע היא עצובה כל כך.

עד מהרה מתברר: מדובר באישה שמוכרת את גופה לגברים. בהתחלה אנחנו רק לומדים שכך היא קונה אוכל: משלמת לבעל החנות לא בכסף, אלא "במחסן הקטן מאחור, דחוקה בין קופסאות קרטון וארגזי בקבוקים". 

בעוד עמודים לא רבים ברור לגמרי: לא רק לבעל החנות, גם ל"קליינטים" קבועים ומזדמנים היא מוכרת את גופה, להם – תמורת כסף. מנהלת משא ומתן קשוח, מסבירה מה יקבלו, ותובעת את התשלום במזומן, מראש. 

הפרק הראשון כתוב כולו בגוף שלישי. אנחנו לומדים עליה – "מבחוץ". 

בפרק השני משהו משתנה פתאום לגמרי: כאן יש מישהי שמדברת בגוף ראשון. "היד שלי הזיעה בתוך היד שלה", כך הפרק מתחיל: ילדה ואימא. אימא שגוררת ילדה "ברחובות שלא הכרתי". אימא עצבנית, קצרת רוח, שמתעלמת ממצוקתה של הילדה, מאלצת אותה לרוץ, מסרבת לעצור "אפילו כדי להוציא את הפירורים שנכנסו לי לנעליים".

בעוד כמה עמודים הילדה תינטש בלשכתה של דליה, עובדת סוציאלית. אימה תבהיר שהיא לא מסוגלת לטפל בבת. ותיעלם מחייה לצמיתות.

מעכשיו אנחנו מלווים אותה. כמו לדמות מהפרק הראשון, גם לילדה אין שם. האם האם הנוטשת היא הדמות מהפרק הראשון? אין לדעת. ומה יעשו עם הננטשת? אנחנו אתה בבית הראשון שאליו שלחו אותה. ובשני, ובשלישי. בכל אחד מהם קורה משהו בלתי נסבל, ואז היא עוברת הלאה, לעוד מקום שבו לאף אחד לא אכפת ממנה. וכך אנחנו עוברים לסירוגין בין הילדה לאישה בזנות, חווים את חייהן, את מפחי הנפש ואת הניצוצות הקצרים מאוד של תקווה: הגור שהאישה מאמצת אל ליבה, הבית המרווח במושב שהילדה נקלעת אליו. ושוב ושוב חווים אתן את המצוקות, העוול והכישלונות. 

המפגש שמתרחש בשלב די מתקדם בספר בין שתי הדמויות הללו מפתיע ומדהים. כרוכה בו תחבולה ספרותית מתוחכמת, נאה ומוצלחת מאוד. אי אפשר שלא להיסחף עם הסיפור, לכאוב אתו, להרגיש את הסבל שלא ייאמן המתואר בו. ולהתקומם עד עומק הנשמה מכל גילויי האי הצדק המשווע.

הייתי שמחה לעצור כאן; לכתוב על הספר רק שבחים, אבל לצערי הרב נתקלתי בו גם ב"נפילות" ספרותיות, שאפשר וצריך היה לנכש ממנו, וזה לא אמור להיות מסובך! 

כי  הכותבת נוטה למשל לספק הסברים מיותרים, ותוספות שאין בהן צורך. למשל – "למרות מה שכולם חושבים" (אנחנו בתודעתה של האישה), "היא זו שמכתיבה את הכללים וקובעת את הגבולות" וכאן הסופרת מוסיפה וכותבת, "כך נדמה לה בכל אופן". בשביל מה? תני לסיפור להראות לנו את ההסתייגות! את הטעות שלה! (זה אכן קורה בהמשך, וזה מצוין, אבל התוספת הייתה מיותרת). במקום לאפשר רק לסיפור לפעול, הכותבת מוסיפה לו ביאורים, ובכך מחלישה את האפקט שיצרה רגע לפני כן (ורגע אחרי כן) בכישרון רב. בסדנאות כתיבה מדברים תמיד – ובצדק! – על ההבדל בין showing ל־telling. בראשון הסיפור עצמו מבטא את המחשבות ואת הרגשות שהסופר מבקש לעורר בנו. השני מספר עליהן באופן ישיר, וזה כמובן פחות מתוחכם, יותר קל לביצוע, ופחות מעניין. לא קשה לספר "על". קשה יותר ליצור את הסיטואציות שמבטאות "את". וליפין עושה את זה, יוצרת סיטואציות, ואז – מחלישה אותן.

למשל – באחד הבתים שאליו מגיעה הילדה, היא מספרת שהאימא לא באמת דואגת לילדיה. אמנם היא בודקת בקפידה רבה שיש להם מה לאכול, שהבגדים שלהם נקיים, שהם הולכים לישון. אבל, מוסיפה הסופרת, מפיה של הילדה, היא "לא הייתה אתנו באמת כמעט אף פעם. כמו רובוט, עשתה את מה שצריך, אבל הלב שלה לא הגיע איתה". והרי אילו תיארה סיטואציה שבה היינו רואים את זה קורה, לא הייתה צריכה להסביר, או להיעזר בדימוי שחוק של רובוט, או, בהמשך, לספר שעיניה של אימה של הילדה "היו כמו חלונות אטומים עם וילונות סגורים" – שוב דימוי שאין בו שום חידוש או עניין. גם לא שהאימא התנהגה "כאילו כל המשקל של העולם הונח על העפעפיים שלה". (ואלה בכלל אמורים להיות דימויים שמגיעים מנקודת מבטה של ילדה. לא משכנע במיוחד…).

בכלל, ליפין נוטה פה ושם לקלישאות: "הרגשתי כמו סחורה על מדף"; "הקיר שלי היה ריק [מקישוטים]. כמו הנשמה שלי"; "כל נגיעה עשתה לי עוד חור בלב"… אפשר היה, די בקלות, להימנע מהן.  

חרף הסתייגויותי, אני סבורה שהספר בעל ערך. לפחות פעם אחת הרגשתי שהוא מהדהד יצירה חשובה אחרת: הקטע שבו הילדה נאלצת לטפל בתינוק של משפחת האומנה שהגיעה אליה הזכיר לי את הסיפור "לישון" של צ'כוב (אם כי ההבדלים ניכרים מאוד, כמובן. אצל צ'כוב הכול כל כך מתוחכם ומעודן, אנחנו חיים שם את הסיטואציה לגמרי מבפנים, מתוך נפשה של הילדה. עם זאת לזכור שצ'כוב התמקד בסיפור רק בילדה, בערב אחד מסוים, בעייפותה המצמיתה, ובתינוק שמסרב לישון, ואילו בספרה של ליפין זאת רק סצנה אחת בתוך סיפור ארוך שיש בו התפתחויות רבות).

אני מבקשת לציין שיש במשהו משלי גם לא מעט תיאורים יפים להפליא. למשל: "היא הרימה את מבטה ופגשה במבטו, מרגישה פעימות של רגש בליבה. הוא לא רק חיית מחמד, חשבה, הוא חבר. היא כרכה את זרועותיה סביבו והוא הגיב בנביחה רכה. מסתם גור כלבים חום, פשוט, עם פרווה מדובללת ופרועה, ששכב בבוץ ללא דורש, הוא הפך בעיניה להכי מיוחד שיש. צבע חום מעולם לא היה צבעוני כל כך, זוהר כל כך. נביחה מעולם לא נשמעה נפלא כל כך, כמו מנגינה, כמו שיר אהבה. מבט מעולם לא נראה לה נוצץ כל כך, כמו קבוצת כוכבים. פרווה מעולם לא הרגישה רכה כל כך, כמו ענן, כמו צמר גפן מתוק. והנה גור הכלבים הזה, יש שיגידו חסר ייחוד, הוא תמצית היופי עבורה, יצירת מופת מסיפורים של פעם. כישוף. אם מישהו היה אומר לה פעם שתמצא אושר כזה בכלב רחוב, הייתה מגחכת. עכשיו ידעה: זאת אהבה".

ויש בו גם תיאורים קשים, אותנטיים ומסמרי שיער ממש של גברים זנאים, שנהנים לפגוע, להכאיב, להשפיל. כאלה שמגיעים "למחשכי הרחוב כדי להשאיר שם את הזוהמה" שיש להם במוח, שיש להם "מטרה אחת בלבד. להרגיש חזק. להרגיש 'גבר'". גברים שנהנים מהסבל של האישה שקנו את גופה. וזה פשוט, מחריד, וכתוב מדויק ולכן מזעזע כל כך.  

בסיכומו של דבר, השבחים גוברים על ההסתיגויות, והספר ראוי, משמעותי ואפילו הייתי אומרת – חשוב, כי הוא מעניק לנו מבט חומל אל חייה של אישה ספציפית ומשכנעת, שמתקיימת בשוליים של השוליים של החברה. 

הוצאת תשע נשמות, 2025
עורך: אוריאל קון
208 עמ'