עוד לפני שפתחתי את ספר השירים החדש בהוצאת פטל, את תיוולדי כשאני אמות מאת ילנה שפיגנר, היה לי ברור שמדובר בתופעה יוצאת דופן: ספר שעטיפתו מעודנת מאוד, מסקרנת, והוא עב כרס יותר מהצפוי מספר שירה, וזאת מכיוון ש – כפי שגיליתי אחרי עלעול קצר – חציו מודפס בעברית וחציו האחר – ברוסית. 

אחרי כן ראיתי בהתרגשות שאת השירים תרגמה משפת המקור שושי שמיר, משוררת מחוננת, שאני מכירה היטב, מאז שנות השמונים, כשהיינו שכנות בקיראון, ובעצם בזכותה התחלתי אז לכתוב! שושי אף דיברה יפה להפליא ב־2018 בהשקה של ספרי מה המים יודעים על צמא –

ושלוש שנים אחרי כן, כשראה אור ספרה המופלא עננים מוכי זוהר, שמחתי בשמחתה וסיפרתי עד כמה השפיעה על חיי ככותבת.

על ספרה כתבתי כאן וגם הרביתי להעלות בטורים נפרדים את שיריה, ביניהם את "אלגיות לאהבה"; את השיר שנפתח במילים "לֵב שֶׁנִגְדַע בעודו באיבו"; את "זאב דוגל בצעירותו"; את "בין זהב לזהב" – שירים קסומים ומופלאים.

אבל, תהיתי מיד כשראיתי ששושי תרגמה את את תיוולדי כשאני אמות, היא הרי לא יודעת רוסית, אז – איך?

לפני שהתחלתי לקרוא את השירים עצמם, הגעתי אל אחרית הדבר – החלק שמפריד בין הגרסה העברית לגרסה הרוסית בספר. ילנה שפיגנר מספרת שם על המסע מעורר ההשתאות שהיא ושושי עברו ביחד: אחרי מות אמה של המשוררת פרצו מתוכה השירים "מעומקים לא נגישים לי", היא מתארת את התהליך. הם נכתבו בשפת אמה, אף על פי שכבר הייתה ותיקה בישראל, והיא חיה, פועלת ועובדת בעברית.

לא קשה להבין את הצורך שלה להביא את שיריה אל "הבית" העברי שלהם, כפי שהיא מנסחת זאת, ואת תחושתה ש"מישהו צריך להביא אותם עד לשם", מישהו, לא היא עצמה, כי שירים נכתבים מתוך "תשתית סמויה" שיכולה להתקיים רק בשפת אם. התשתית הזאת "נדלקת באופן טבעי בתחילת החיים, הרבה לפני שאנחנו מתחילים להשתמש במילים", היא מסבירה (ברוסיה הייתה עיתונאית, בישראל נהפכה לעובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, אנליטיקאית יונגיאנית). מאחר שהגיעה לישראל כשהייתה בת שלושים ושתיים, הרובד הזה העמוק, הסמוי, נסתר ממנה בשפה החדשה, המאומצת.

וכאן נכנסה לתמונה שושי שמיר. תהליך ההמרה של היצירות נעשה בשיתוף פעולה הדוק בין השתיים. ילנה מספרת כיצד עודדה אותה שושי להביא לה טקסטים נוספים. איך גילו ביחד עד כמה קשה להעביר לעברית את כל הניואנסים שיש למילים ברוסית. "בעברית יש כל כך מעט מילים נרדפות בהשוואה לרוסית". ואז, היא מספרת, "פתאום גיליתי שלמילים מוכרות מילדותי נוספים עבורי גוון ומשמעות, ושהן מביאות איתן אנרגיה אחרת."

במשך שש שנים הן עבדו, לדבריה של המשוררת, ביחד, בתהליך שבו היו לה "גילויים רבים" על עצמה. היא חשה שזוהי "הליכה בגבול הדק בין העולמות, נראה ובלתי נראה, מודע ולא מודע", ומדגישה כי "התרגום ושושי היו חלק בלתי נפרד מהתהליך".

כל זה כל כך יפה, ומעורר כל כך הרבה ציפיות!

ואז, אחרי שקראתי את השיר השני בספר אמרתי לעצמי – שזהו, אני הולכת לקראת מסע סוחף וקסום:

כותבת שפיגנר, במהלך פתיחה רחב ידיים, הצהרה מלאה בהבטחה: "נולדתי משוררת". וואו! ולא סתם, אלא כזאת ש"יודעת סונטות". והרי סונטה היא הצורה החביבה עלי ביותר בשירה: המבנה המהודק,הקבוע מראש, הצורך לציית לו ולפעול בתוכו, במשקל, בחריזה קבועה מראש. נפלא, חשבתי, יהיו פה סונטות! אבל לצערי – התבדתי… לאורך הספר כולו לא מצאתי אפילו סונטה אחת. לא מובן לי הפער בין הפתיחה, שדמתה בעיני לתרועת חצוצרות, לבין ההמשך שמגיע והוא שונה ממנה מאוד. השירים אינם כתובים בסגנון קלאסי, אין בהם כמעט חריזה או משקל מוגדרים.

השיר שהעניק לספר את שמו נותר אניגמטי. יש שירים מעטים בקובץ שבהם המשוררת פונה אל "אַתְּ" כלשהי, תוהה למשל אם אותה אַתְּ היא "אַחַת מֵהֶם" – מאלה "שֶׁהָרֹע מִסְמֵר לַסֵּבֶל"; אומרת לה בשיר אחר – "אַתְּ צֵל, צֵל, צֵל" ובשיר הנושא מבטיחה לה (זאת אותה אחת?) שתוכל להיוולד אחרי שהמשוררת תמות, שזה יקרה "בְּהֶרֶף עַיִן", ותוהה אם אותה "אַתְּ" תחוש הקלה כשזה יקרה. האם מדובר בבת? באהובה? בחברה קרובה? אין לדעת. 

אז כן, אפשר למצוא יופי גם בשירים כאלה, "חופשיים", לא סונטות קלאסיות, כמובטח לכאורה. מצאתי שורות שדיברו אלי מאוד. למשל – "כְּמוֹ דָּג שֶׁהָאֲוִיר כָּבֵד בְּחָזֵהוּ / שׁוֹקַעַת אֲנִי לְתַחְתִּית הָאוֹקְיָנוּס", או – "חָרוּז קְטַנְטַן שֶׁל גֶּשֶׁם / כַּמָּה חוּטִים נִקְרְעוּ, אֱלֹהִים"; או השורות שבהן היא תוהה "מִנַּיִן הַכְּאֵב הַזֶּה? שֶׁל מִי? / כְּמוֹ עָלָה מֵהַמְּצוּלָה לְהִתְאָרֵחַ בַּסִּירָה שֶׁלִּי".

יש בקובץ לא מעט שורות סינסתזיות "לְמוּזִיקָה לַחָה מִשְּׁלַב שֶׁל לֵיל יָרֵחַ", או "מִלִּים בְּלִי גְּבוּלוֹת / הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל אָחוּ פּוֹרֵחַ, / בְּכָל אָנִיץ מִסְתַּתֶּרֶת קֶשֶׁת", והן יפות מאוד.

כמו שאפשר להיווכח מהציטוטים שהעליתי, יש מכנה משותף מובהק לשירים: ממד מיסטי, כשהם פורשים את הזרועות לעבר היקום, שביל החלב, אוקיינוסים, שמים, אל "מֶרְחַקֵּי הַמֶּרְחַקִּים", אל העננים, הרוח, הקשת, ובכלל – אל הטבע המקיף אותנו, אל העולם כולו: נבטים ואבנים, דשא ונחלים, "זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת בַּשֶּׁצֶף שֶׁל מַפָּל כָּחֹל"; יש בהם סופות רעמים, שלג, "קֶרֶן דַּקָּה שֶׁל יָרֵחַ צָעִיר", אגם הומה, "נַחַל לְלֹא שֵׁם" – היקום כולו מככב בשירים, כן, גם כוכבי הרקיע עצמם.

התנחמתי, אם כן, מהיעדרן של הסונטות שציפיתי להן…

הוצאת פטל, 2025
מתרגמת ועורכת: שושי שמיר
130 עמ' (בעברית)
137 עמ' (ברוסית)