מי בכלל מקדיש להן יותר ממחשבה חולפת? מי חושב על הנזקים הרגשיים והגופנים שנגרמים להן? על המצוקה שהן ממשיכות לחוש במשך שנים, כנראה – כל חייהן?

מדובר בנשים (עניות, מן הסתם) ש"תורמות", למעשה – מוכרות, ביציות לנשים אחרות (מבוססות, מן הסתם, הן יכולות להרשות לעצמן את המהלך). כך מתאפשר לרוכשות להרות  ולחוות לידה של תינוק. ברוב המקרים סביבתן כנראה לא תדע בכלל שאין לילוד שום קשר גנטי עם היולדת. המדע מאפשר זאת בימינו. 

מקובל לחשוב שבליבה של הנפש הגברית טמון הצורך הזכרי להפיץ את זרעם; שבגברים נטוע, מעצם הוויתם הצורך העמוק להתרבות, וכמה שיותר, בשל היותם יצרנים של כמויות אדירות של זרעים, שנוצרים בכל פעם מחדש. אולי זאת הסיבה לכך שתורמי זרע אינם מתייסרים בדרך כלל מהמחשבות על הצאצאים שנוצרו מתרומתם. מבחינתם זה דומה אולי לתרומת דם: משהו שהם מעניקים לזולת מגופם, כדי לעזור, ובמקרה של זרע: גם מקור פרנסה שאינו כרוך בייסורים או בחיבוטים של הנפש.

לאחרונה הופקו כמה וכמה סרטים דוקומנטריים על בני אדם שנוצרו בעקבות תרומת זרע, למשל – "נולדו מאותו תורם". חלק מבני האדם הללו אפילו לא ידעו שאביהם המגדל אינו אביהם הביולוגי. במקרים לא מעטים התגלו אחאים רבים מאוד, שבזכות זמינותן של בדיקות הדי־אן־איי גילו עולם שלם של בני משפחה שבשום פנים ואופן לא היו יכולים בעבר לדמיין את קיומם.

עד כאן נראה כאילו התהליכים הללו אינם סותרים את דרכיו של הטבע האנושי. גברים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית פיזרו את זרעם לכל עבר: פוליגמיה, הרמונות או סתם בגידות אפשרו להם לעשות את זה בקלות ואפילו בהנאה… 

אבל בעשרות השנים האחרונות חלה התפתחות מסוג שונה לגמרי, והיא נוגעת בנפש של האישה. כידוע, הגוף הנשי נולד עם כמות הביציות הסופית שטמונות בו. מהן יוכלו להיווצר העוברים שלה. מספרם מוגבל, ולא ייווצרו ביציות חדשות בגופה. תהליך ההתרבות הנשית כרוך בתשעה חודשים של כל "פרט" שהיא נושאת בגופה. ההיריון תובע ממנה מאמצים גופניים ונפשיים, וגם הגידול של הצאצאים נתפס כטריטוריה נשית. אבות עוזרים, אבות מגנים ומשתפים פעולה בגידול הילדים (כיום הרבה יותר מבעבר), אבל נשים הן אלה שהרות, יולדות, מניקות, סובלות מהתפרים של אחרי הלידה, ובכלל מסיכוניה והשלכותיה. גופן של נשים אינו אמור לשאת יותר ממספר מוגבל של הריונות. כמה לכל היותר? עשרה? עשרים? אלה כבר אמהות שיאניות. בכל מקרה, הביציות שלהן אינן אמורות ואינן מיועדות להיות מופצות כמו זרעים ברחבי העולם…

אבל ההתפתחויות המדעיות של עשרות השנים האחרונות הביאו אתן מהפכים רפואיים, שלא תמיד מדביקים את הטבע ואת הצרכים והיכולות של הנפש האנושיות. 

תרומת ביציות היא כנראה אחת מהן. כך מראה הספר שלפנינו, רומן בשם גינת הכלבים מאת הסופרת הפינית סופי אוקסנן. הוא מתחולל כולו סביב הסוגיה הזאת: יכולתן של נשים לתרום ביציות, ורצונן של אחרות לרכוש ביציות. ההתפתחות יצרה, באופן בלתי נמנע, "ענף" מסחרי משגשג: חברות כלכליות "רותמות" צעירות, כמובן – יפות ובריאות, לרוב – ממזרח אירופה – הקונים הפוטנציאלים המערביים מעדיפים את המראה הבהיר, תכול העיניים וזהוב השיער, כדי להביא באמצעותן ילדים לעולם.

אבל מה קורה לתורמות? 

הנזק המיידי שעלול להיגרם להם, והוא קורה כנראה לא פעם, כך מבהיר לנו הספר , נובע מהטיפולים ההורמונליים האינטנסיביים שנועדו לעודד הבשלה מוגברת ומואצת של עוד ועוד ביציות בגופן. הטיפולים התרופתיים הללו גורמים למחלות, לעיתים עד כדי כך קשות שבסופו של דבר כאשר אותן צעירות מבקשת ללדת ילד משלהן, הן נאלצות להיעזר בעצמן בתרומת ביציות של נשים אחרות – יכולת הפריון הגופני שלהן נפגמה לעד. לפעמים הן גם חולות במחלות קשות, בעקבות הטיפולים. 

לא פחות נורא, כך מתאר הרומן, הוא הנזק הנפשי שנגרם להן. לא מפתיע לחשוב על כך שנשים מתקשות יותר מגברים להשלים עם הידיעה שילד "שלהן", בשר מבשרן, גדל אצל אנשים זרים… 

כך לפחות מרגישות שתי הדמויות הראשיות ברומן שלפנינו. הן צעירות אוקראיניות שהביציות שלהן נתרמו לזוגות שגרים בפינלנד. הן הרוויחו אמנם כסף רב, אבל מתקשות להשלים עם הידיעה שילד שלהן גדל במשפחה אחרת. הקנאה, הזעם, מכלים את נפשן. במיוחד כשהן מתקשות להרות או ללדת ילד נוסף, שאותו יזכו לגדל.

הן נפגשות לכאורה באקראי, ובעצם באופן לא בלתי צפוי בגינת הכלבים בעיר יפה בפינלנד, לשם מגיעים הבן והבת של כל אחת מהן עם הוריהם הלא ביולוגיים. יש להבין שתרומת ביצית שונה מאימוץ (שגם הוא כרוך כמובן לא פעם בייסורי נפש קשים). באימוץ כבר קיים ילד שהאימא הביולוגית מתקשה, או לא יכולה, לגדל אותו בכוחות עצמה. בתרומת ביצית יש תינוק או תינוקת שלא היו שם מלכתחילה. "מייצרים" אותם במיוחד, למען הנשים הקונות, שמשתוקקות להרות…

בספר שלפנינו כששתי התורמות מצליחות להגיע אל מאגרי המידע ומתאפשר להן לאתר את הילדים "שלהן" ולהגיע למקום מגוריהם כדי לצפות בהם בחשאי, מתפתח סיפור מותח, כאוב, ורב תפניות.

העלילה מתרחשת בחלקה גם באוקראינה, זמן לא רב אחרי קריסת ברית המועצות. וה"ביזנס" של מכירת ביציות הוא רק אחד העיסוקים האפשריים של מי שמבקשים להתעשר או סתם להתפרנס, ביושר או במרמה. עניינים של חיים ומוות, כמו גורלם של ילדים, כרוך במציאות הפוליטית המטורפת שקדמה במעט למה שמתחולל כיום באוקראינה – המלחמה המחרידה והאינסופית שגובה את חייהם של קורבנות רבים כל כך. ברומן אפשר לקרוא על האלימות שקדמה למלחמה, על האומללות, העוני, המשברים וההזדמנויות המפוקפקות שנוצרו בקו התפר מיד אחרי התפרקותו של השלטון הסובייטי. זה היה זמן שבו רבים התעשרו מאוד, ואילו גורלם של אחרים הוחמר מאוד. 

הספר רווי בקנוניות מסמרות שיער, אלימות, מהפכים ותדהמות. כמעט בכל דף נודע עוד פרט שחושף לאט לאט מציאות קשה מנשוא. הוא מותח מאוד, מעבר לסוגיה האנושיות והמוסרית שהוא מתאר מתוך שלל הבטים ונקודות ראייה. 

העלילה נפרשת לאיטה, עם הרבה מאוד תנודות בזמן, קדימה ואחורה בשנים, כך שה"סוז'ט" (כלומר – הסדר בו האירועים מסודרים בנרטיב, כפי שהסופרת בחרה בו) מצריך הרבה ריכוז והתעמקות, כדי להבין את ה"פבולה" (כלומר – מה הייתה שרשרת האירועים הכרונולוגית שהתרחשה במציאות בפועל). ההתעמקות מתגמלת מאוד. בכל רגע נודע לנו עוד פרט מתוך מה שקרה, מה שהוביל את המספרת אל גינת הכלבים בהלסינקי, ב־2016, ומתברר לנו בהדרגה מדוע היא מבוהלת כל כך, מפני מה היא נסה, ואל מי היא מפנה את המונולוג הארוך, שהוא למעשה הרומן עצמו.  

Koirapuisto Sofi Oksanen

תרגמה מפינית: רות שפירא
עם עובד, 2025
374 עמ'