"תשוקה ולב וגעגוע", לוחשת לעצמה אסתר, רעייתו האהובה של ביני, גיבור הממואר מי שסוכתו נופלת (המתחזה לרומן). היא לוחשת אותן בפליאה, כאב, ערגה, באחד הקטעים מכמירי הלב הרבים מאוד בספר. "והרי המין הוא רק סעיף בחיי נישואין," אומר לעצמו ביני ברגע אחר, זמן מה לפני שהם נישאים, "ויש חגים ומשפחה ושבת עם נרות שבת וקידוש ביום וקידוש בלילה והבדלה עם נר ובשמים ויש חברים שיבואו וחברים אליהם נלך, הרי יהיו לנו ילדים ואם יהיו לנו ילדים אז יהיו גם הריונות ולידות ולמי בכלל יהיה זמן, ועד שיהיה זמן, אסתדר."

כך הוא מנסה להשתכנע שיצליח להתגבר על "הבעיה" הצפויה לו מיד אחרי החתונה. על "המכשול": הצורך לקיים חיי אישות עם אישה. הבעיה נוצרה בגלל מי שהוא ומעצם הוויתו. עובדת חיים שבחוגים שאליהם נולד, גדל וחי נהוג לטאטא אל מתחת לתודעה, להסתיר אותה במילים "מכובסות" שמנסות להסוות את האמת, כך שאיש לא יבין אותה. גם לא מי שחי אותה. הם אומרים שמי שזהותו המינית אינה מסתדרת בהתאם לציפיותיהם ודרישותיהם סובל מ"נטיות הפוכות", והוא חייב להתעלם מהן, כדי להתאים את עצמו לסביבתו. ביני, בפשטות, הומו. מעולם לא נמשך לנשים. כל כמה שהוא מנסה להשתנות – עוד כשהיה בכיתה י"ב הצליח למצוא בכוחות עצמו פסיכולוג שאמור היה "להמיר" אותו, לגרום לו להימשך לנשים – זה לא קורה. זה לא יכול לקרות.

אבל הוא כל כך רוצה! כל כך רוצה להיות "כמו כולם"! הוא כל כך עצוב. כל כך מודאג. לא רק אל הפסיכולוג הוא פונה בבקשת עזרה. גם לרב הישיבה שבה הוא לומד. הפסיכולוג מציע לו בשלב מסוים להסתגר בחדר בסמוך לקליניקה, ו… לאונן מול המסך של המחשב, שבו יבחר לעצמו אישה עירומה ו"מושכת"… הרב מבטיח לו שאין לו מה לחשוש. הכול יסתדר. כל החתנים פוחדים. ואצל כולם הכול בא על מקומו בשלום.

אפילו לאסתר, האישה שהוא נושא, הוא מספר מראש. בניגוד לאישה אחרת, בת זוג קודמת שלו, שמיד נרתעת ומבינה עד כמה אין לקשר זוגי כזה סיכוי, אסתר התמימה מאמינה לו ולרב שמבטיח להם שהכול יהיה בסדר.

כי הם מתאימים כל כך. כי היא אוהבת אותו בכל ליבה. כי הוא אדם נפלא ומקסים. כי הם החברים הכי טובים. שיש להם שפה משותפת. והבנה עמוקה. "היא גורמת לי להיות יותר טוב, כאילו להיות הטוב שבי," הוא מתאר את משמעותו של הקשר שלהם, מבחינתו.

אבל.

כן, אבל.

אתה בכלל מסוגל להבין עד כמה אסתר סובלת? הוא מנסה להסביר לאביו, אחרי שהוא ואסתר מחליטים להתגרש והוריו מתקשים לקבל את זה ומנסים לשכנע אותו לנסות עוד קצת, להתגבר… 

איך מרגישה אישה שיודעת שהיא לא נחשקת? שהיא "משימה" קשה שעליו למלא, בלי רצון? הוא שואל את אביו. ואת עצמו.

היית רוצה להתחתן עם החבר הכי טוב שלך? הוא שואל. לקיים אתו חיי אישיות? כי, הוא מנסה להסביר, אסתר היא מבחינתי חברה טובה. הכי טובה. אבל לא מעבר לכך.

מי שסוכתו נופלת מצליח לתאר בעדינות אין קץ את ההבדל בין אהבה לתשוקה. בין קשר זוגי לחברות. כשביני מתאר איך נמשך אל גברים, אל המדריך שלו בישיבה, אל חייל ששירת אתו, הוא לא נוקב באף שם של אף איבר. הערגה שהוא מתאר, החמדה, הצורך העז, העמוק, שאי אפשר להתכחש לו, אינם זקוקים לתיאורים מפורשים, לציון של חלקי גוף. לאחרונה קראתי ביקורת שכתב מישהו על הספר, ובה התלונן על היעדר תיאורים כאלה. והרי זה עצם כוחו של הספר. זאת מהות יופיו המופלא! הוא מגלה כל כך הרבה, ובה בעת – מכסה את מה שאין צורך לציין. ומצליח ליצור את העוצמות הרגשיות, שבזכותן הכול, מפחי הנפש, הכאב, האכזבה העצמית, כל כך עזים וסוחפים ומכמירי לב.

הספר עתיר בקטעים שעוצרים את הנשימה ביופיים. 

למשל – תחושתם, לאחר שהחליטו שאין ברירה, הם צריכים להיפרד: "מהרגע ההוא, נפער לנו בור בתוך הבית. בור בין הימים הרגילים לימים המשוגעים, בור בינינו ובין הילדים שהמשיכו לישון בתוך החדר, בור בין אנחנו של עכשיו ובין אנחנו של שש השנים שעברו עלינו יחד עד אז, בור בין הזוג היפה שהיינו לזוג הבוכה שישב על הספה. בור, בור גדול ונורא, ביני ובין אסתר, אסתר שלי".

או, בימים שקדמו להתפכחות: "מלא טיילנו. אני ואסתר והירוק. אני ואסתר והשמיים הכחולים. אני ואסתר והפרחים הצהובים, האדומים, הוורודים. אני ואסתר וטפטופי הגשם האחרונים שהרטיבו אותנו לגמרי".

או התיאור של האובדן, אחרי שהוא יודע שזהו, נגמר, והוא מרגיש כמו משה על הר נבו שרואה את הארץ, "כמה יפה היא, מחרמון ועד אילת, תראה איך יש לה הרים ושפלה וים ירוק ותראה איך השקדיות פורחות בה בחודש שבט בואכה אדר ואיך ההדרים מריחים בה במתיקות תראה איך החצבים מתייצבים מדי אלול לקראת החגים, עומדים בלבן בצדי הדרכים והים, תראה איך הים מבקש את אורך כל קו החוף הזהוב ותראה את כל זה, את כל זה תראה ולא תיכנס" – כל כך יפה ההשוואה בין האהבה לארץ, לנופיה, לבין הידיעה ש"ארץ הנישואים" שהוא כל כך משתוקק אליה בעצם סגורה בפניו, כי אישה, רעיה, "כמו כולם", לא נועדה לו. לא באמת. לא באופן שבו הוא חש שהוא חי את החיים הנכונים של עצמו ושלה. והפרידה מהפנטזיה, ההתפכחות, ההבנה של הכאב העצום שהוא מסב בעצם הווייתו לכל כך הרבה אנשים – קרובים ורחוקים – עצובה עד בלי די. 

בריאיון שערך קובי מידן עם צבי בן מאיר הוא סיפר על "ההמשך", על מה שקרה בחייו אחר כך, אחרי שהוא ואסתר התגרשו, ושמחתי לדעת שהוא מצא את דרכו, שבניגוד לתחושה שהוא מתאר בספר, שצפויים לו, כך האמין, חיים של בדידות וצער, הוא חי בזוגיות טובה, ושומר על הקשר הידידותי, החם והקרוב עם גרושתו ועם ילדיו. 

מי שסוכתו נופלת זכה בפרס ברנר לספר ביכורים, והוא מועמד לפרס ספיר לספרי ביכורים. לא קראתי את שני המועמדים האחרים, מתחריו, אבל אני מקווה בכל ליבי שייבחר. הוא אחד הספרים היפים ביותר שקראתי לאחרונה! 

הוצאת הפועלים, הקיבוץ המאוחד, 2024
238 עמ'
עורך: יואב רוזן