חטא הוא מה שאנשים אחרים עושים. האנשים שלנו הם לעולם אנשים טהורים מאוד. בעולם העתיק מעשה חטא יכול לטמא את הקהילה גם אם אינו מכוון, כפי שמזכיר לנו סיפורו של אדיפוס. אפילו הדוגלים בדוקטרינה של החטא הקדמון באופן מופשט נוטים להתעלם ממנה כשהדברים נעשים פרטיקולריים. מקנן בנו דחף טבעי להאמין שאנחנו, והשבט שלנו, עשויים אולי לעשות שגיאות, אך לא דבר הראוי להגדרה חטא. הדחף, כוחו יפה לחטאי העבר כמו לחטאי ההווה. אנו רוצים שאבותינו יהיו אנשי כבוד והדר. סבי מת למען המולדת שאהב; איזה חטא יש בכך? דודו של אבי לא היה גזען, הוא פשוט הגן על ביתו. אם עקבתם אחר הוויכוחים על סילוק הדגלים והאנדרטאות של הקונפדרציה שצברו כוח לאחר טבח של תשעה מתפללים בכנסייה בצ'רלסטון ב-2015, הבחנתם בוודאי בהערות מעין אלה. כמה מהן נשמעו מפי מאמינים בעליונות הלבנה, שנוכחותו של גבר שחור בבית הלבן עוררה את זעמם, ואשר ידעו בדיוק כיצד להבטיח שדגלי הקונפדרציה ימשיכו להתנופף ברוח. הפחות מרושעים, אף אם גם פחות הגונים, מהם נצמדו למסורת המשפחתית העמומה. ככל שוויכוחים אלה נמשכים, גרסאות שונות של הרעיון הזה נשמעות מריצ'מונד ועד ניו אורלינס.

אם לא חייתם זמן רב בגרמניה, תופתעו בוודאי ללמוד שצאצאי הוורמכט השמיעו אותן טענות שהשמיעו צאצאי צבא הקונפדרציה. לא רק בימים הקודרים, מוכי הפגזים, שבאו בעקבות הכניעה ללא תנאי בפאתי ברלין ב-1945; הערות מעין אלה נשמעו בפומבי גם לקראת סוף המאה העשרים כשתערוכת הוורמכט שברה את הטאבו הגרמני האחרון. בתערוכה זו, שהופקה מטעם מכון המבורג למחקר חברתי, השתמשו במכתבים ובתצלומים של חיילים כדי לחשוף את העובדה שפשעי הצבא הנאצי לא היו נחלתם של יחידות העילית של האס־אס או של כמה תפוחים מורעלים בלבד. המכון, שארגן את התערוכה לציון יובל החמישים לסיום המלחמה, לא ציפה לתגובות שעורר. אחרי ככלות הכול הטענה שהוורמכט ביצע פשעים בשיטתיות נראית — בעיני מתבוננים זרים ואפילו בעיני מרבית ההיסטוריונים הגרמנים — שנויה במחלוקת בדיוק כמו הטענה שכדור הארץ הוא עגול. אך התברר שהפער בין ההיסטוריונים המלומדים ובין הזיכרון של הקהל הפשוט עצום. הוורמכט, על שמונה עשר מיליוני אנשיו, היה בו חתך רחב של החברה הגרמנית יותר מבכל ארגון נאצי אחר. לכל גרמני היה אב, בן או אח ששירת בו, אם הוא עצמו לא שירת בו, ובכל זאת התגובות לתערוכה הראו עד כמה האמינו רבים למיתוס שהוורמכט היה טהור ואפילו אבירי. אותם גברים אמיצים שהגנו על מולדתם מפני האיום הבולשביקי לא היו טובים יותר או גרועים יותר ממיליוני החיילים לפניהם או אחריהם.

התערוכה תוכננה תחילה להיות פרויקט מוגבל, אך הוצגה בשלושים ושתיים ערים וזכתה לכמעט מיליון מבקרים. היא הציתה ויכוחים בתקשורת, מילאה תוכניות אירוח ואפילו עוררה ויכוח בפרלמנט. מפגינים מחו על מה שנראה להם כניסיון להתיז רפש באבותיהם. במינכן נשאו חמשת אלפים נאו־נאצים שלטים בנוסח "חיילים גרמנים — מעשים הרואיים". בגרמנית המילים מתחרזות. החדשות הטובות היו שאפילו במינכן, מעוזם המקורי של הנאצים, יצאו עשרת אלפים מפגינים למחות כנגדם.

ההתפרצויות חשפו את גודל הקושי של המחקר המדעי לחדור לזיכרונות אישיים. במשך עשרות שנים עשו היסטוריונים גרמנים כמיטב יכולתם להעמיד תמונה מדויקת של התקופה הנאצית, אך היו רבדים של התודעה הציבורית שעבודתם לא חדרה אליהם. השפעתה של תערוכת הוורמכט הייתה עמוקה; כפי שגילה לי יוזמהּ יאן פיליפ רמטסמה (Reemtsma), הטענה שהוורמכט היה ארגון פשיעה, שהייתה כה שנויה במחלוקת באותה עת, היא עכשיו מובנת מאליה. התערוכה נהפכה לחלק מן ההיסטוריה של גרמניה שלאחר המלחמה; שום גרמני שהקשיב לתקשורת באותם ימים, או למד את גרמניה שלאחר המלחמה מאוחר יותר, לא יכול שלא לדבר על אודותיה. כשאנשים מצביעים על ניסיונותיה של גרמניה להגיע לידי השלמה עם עברה העברייני, תערוכת הוורמכט היא המוצג הראשון שהם מציעים.

"אך בוודאי…" אמר איש נעים הליכות בשנות השישים לחייו במיסיסיפי לאחר שהסברתי לו שהדור הראשון של הגרמנים לאחר המלחמה נשמע יותר מכול כמו מגיני גרסת "המטרה האבודה" של תולדות הקונפדרציה, "בוודאי הם ידעו — לכל המאוחר כשפתחו את שערי המחנות — שמה שהם עשו היה פשע טהור?"

הם לא ידעו.