ג'ון דאן מוכר בעיקר בזכות קטע מתוך כתביו שנהפך לאחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית: "למי צלצלו הפעמונים", שהיה בכלל חלק מתוך חיבור שכותרתו הייתה "הפעמון המצלצל חרש למען אדם אחר אומר לי – נגזר עליך למות".
לעומת זאת השיר "Death Be Not Proud", או, בעברית, "לא, מוות, אתה אל תהיה גאה", נכתב כסונטה, כלומר, כשיר לכל דבר, שאורכו ארבעה עשרה שורות. מבנה החריזה של הסונטות משתנה על פי קונווציות מסוימות. בשיר שלפנינו הוא – א־ב־ב־א א־ב־ב־א ג־ד־ד־ג ה־ה.
ג'ון דאן נמנה עם קבוצת "המשוררים המטפיזיים" בני המאה ה־17, שיצירתם התאפיינה בשימוש היצירתי שלהם בדימויים מורכבים.
בסונטה שלפנינו פונה דאן אל המוות ולועג לו. אין לך באמת כוח, אומר לו המשורר; רק נדמה לך שאתה מסוגל לקחת אליך את מי שחי. אתה בסך הכול דומה לשינה, שהיא הרי חוויה נעימה ומוכרת היטב. נדמה לך שאתה גוזל את הטובים, אבל בעצם אתה רק פודה אותם, ומציע להם שלוות נצח. ובכלל, מי אתה? לאן אתה שייך? הוא שואל את המוות, ומשיב בשמו: מקורותיך הם מחוזות הייאוש, מקומות ששולטים בהם מחלות, הרעלות, מלחמות… בסופו של דבר אתה תנוצח, כי על מי שמת כבר לא תוכל לאיים…
השיר נכלל במחזור שמכונה "הסונטות הקדושות", או "הרהורים אלוהיים".
ג'ון דאן היה כומר אנגליקני. את השיר כתב אחרי מחלה קשה, שכמעט הביאה למותו.
אני תוהה אם אפשר לשאוב נחמה מההתרסה הזאת; מהפנייה הישירה אל מה שמפחיד כל כך את כל מי שיודע שהוא בן תמותה (כלומר – את כולנו, החל מהגיל בילדות הרכה שבו כל אחד מאתנו הבין את ארעיות קיומנו כאן, על פני כדור הארץ).
לא בטוח שהשיר מרגיע. אולי במיוחד לא – בימים אלה, כאן בישראל, כשמוות אכזרי גבה וגובה את חייהם של צעירים, של מי שאמורים עוד למצות את חייהם ולהגיע אל הזקנה, רוויים בעשייה ובהתנסויות, עתירי ימים ומסופקים.
ובכל זאת משהו פיתה אותי להתקרב אל השיר. לתרגם אותו. לגעת בו מקרוב. לתהות מה הוא אומר לי, שכבר איני עולת ימים…
לא מוות – אל תהיה גאה
לֹא, הַמָּוֶת, אַתָּה – אַל תִּהְיֶה כֹּה גֵּאֶה…
מְכַנִּים אוֹתְךָ "עַז וְנוֹרָא", אַךְ אֵינְךָ!
כִּי גַּם מִי שֶׁאַתָּה, זֹאת לְפִי דַּעְתְּךָ,
כְּבָר סָחַפְתָּ – חַיִּים! – כָּךְ אֲנִי, הֲתִּרְאֶה?
דַּע כִּי מִי שֶׁאוֹתְךָ מְחַקָּה: שְׁנַת־לֵּאֶה,
מְהַנָּה, וּבְכָךְ – מִתְרַחֶקֶת מִמְּךָ…
כְּשֶׁאֶת כָּל הַטּוֹבִים תְּסַלֵּק, הֵם בְּךָ
רַק יָנוּחוּ, נַפְשָׁם תִּפָּדֶה, אַל תִּטְעֶה!
אַתָּה עֶבֶד לַפּוּר, לַמְּלוּכָה, לַיֵּאוּש,
מְעוֹנְךָ – הַרְעָלָה, מַחֲלָה, מִלְחָמָה,
גַּם בַּפֶּרֶג, בַּסַם, יֵשׁ מִקְסָם שֶׁל תְּנוּמָה,
אָז עַל מָה תִּתְרַבְרֵב, מִתְנַפֵּחַ, חֲמוּשׁ?
עוֹד שֵׁנָה קְצַרְצָרָה וְנָקִיץ לִצְמִיתוּת,
וְאַתָּה, כֵּן, הַמָּוֶת, אַתָּה שָׁם תָּמוּת.
Holy Sonnets: Death, be not proud
פגישתי הראשונה בשיר הייתה לפני כ – 20 שנה בסרט Wit עם אמה תומפסון המופלאה. אחרי לילה וימים של שהייה עם אימא שלי בבית חולים, הגעתי למיטתי בשעות הבוקר, צפיתי בסרט ולא הפסקתי לבכות. באותו רגע החלטתי שציטוט מהסונטה יהיה חרוט על המצבה של אימי. חיפשתי תרגום לעברית, היה קשה למצוא. לו היה לי אז תרגומך, הייתי מצטטת את שורת הפתיחה. הסתפקתי ב"מוות, אל תתגאה”
זה נראה לי מתאים לאנשים חזקים הנאבקים להישאר בחיים. זה קפץ לי גם כשנפטרה כלתי מסרטן לפני 4 שנים בגיל 47. אבל במקרה זה, לא היה לי say, כמובן. גם היא הייתה אישה חזקה.
הקדמת ה”לא” ובכך הכפלת השלילה מעצימה את כוחו של האדם הנאבק.
תודה. עצוב לקרוא באילו נסיבות השיר הזה ליווה אותך.