שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק־ארז הוציאה ספר נוסף, שמצטרף את קודמיו: אזרח נתין־צרכן: משפט השלטון במדינה משתנה; חוקים וחיות אחרות: דת מדינה ותרבות בראי חוק החזיר; לקרוא משפטים בתנ"ך – על צדק תנ"כי ומשפט ישראלי; וגם – מחשבות על שפיטה.
שמותיהם המסקרנים של הספרים מעידים על תכניהם, וברור שברק־ארז מחפשת זוויות מקוריות שמהן היא יכולה להוסיף נדבכים להבנת המציאות הישראלית, כולן מתוך נקודת מבט משפטית.
את הספר החדש היא מקדישה לפסקי דין שונים שנוגעים כולם בנשים. כל אחד מהם מאיר פן אחר בחייהן במדינה, מתאר את הצרכים והמצוקות הייחודיות לנשים, ומראה את המשמעות הגלומה בכל אחד מפסקי הדין.
הספר נכתב בפדנטיות ובצורה מסודרת מאוד. אורכם של כל הפרקים דומה וכמעט זהה: ארבעה־חמישה עמודים. כל אחד נפתח בכותרת ש"מסכמת" את נושאו: "רוזה גינוסר רוצה להיות עורכת דין", "נעמי שטיין, עדה מהימנה", "אסתר סידיס, בעלת רכוש", וכן הלאה. מתחת לכותרת ה"ספרותית" מופיעים הפרטים המשפטיים שבאמצעותם אפשר למצוא את פסק הדין המדובר: למשל, "בג"ץ 202/57 סידיס ג' הנשיא וחברי בית הדין הרבני הגדול, ירושלים, פ"ד יב 1528 (1958).
כפי שאפשר לראות, מצוינת בסופה של כל כותרת השנה שבה ניתן פסק הדין, והסדר – כרונולוגי. הראשון הוא אפילו מלפני הקמת המדינה: מ־1930, והאחרון, "ויהי אור: מי יכולה לחיות ללא חשמל?" – מה־20 בינואר 2022.
בסופו של הספר יש "נספח נושאים" שמסכם את הסוגיות שאותן הוא מתאר, עם פירוט העמודים שבהם הוזכרו פסקי הדין הנוגעים באותה סוגייה: "שוויון בעולם העבודה ובחיים המקצועיים", "משפט פלילי ואלימות נגד נשים" , "משפט אזרחי", "דיני משפחה", "זכויות חברתיות", ו"החיים הציבוריים".
הקריאה הכרונולוגית מוסיפה עניין לסוגיות השונות. אפשר לראות את ההיסטוריה של מדינת ישראל כפי שהיא משתקפת בפסקי דין שנוגעים ספציפית בנשים.
הפרק הראשון מתאר את מאבקה של אישה להשתלב בעולם המשפט הישראלי, זכות שלא הייתה מובנת מאליה בשנה שבה ניתן פסק הדין. כיום כבר מובנת מאליה האפשרות של נשים להיות חלק ממערכת המשפט, לא רק כעורכות דין, אלא גם כשופטות, בכל הערכאות.
אבל מסתבר שבימיה הראשונים של המדינה נשים לא נחשבו אפילו עדות שאפשר לסמוך על דבריהן, גם כשהן עצמן היו נפגעות של עבירה. בעקבות פסק דין שניתן ב־1952 "החל קולן להישמע בהליך הפלילי שהמדינה מנהלת מול מי שהרעו להן".
מה עוד השתנה מאוד מאז הימים הראשונים של המדינה? לנשים הוענקה זכות קניין על רכוש שהיה להן לפני שנישאו; נשים נפגעות אלימות במשפחה זכו לכך שאם הן עוזבות את הבית הן לא מאבדות את זכויותיהן הכלכליות; נישואין שנערכו בחו"ל, ולא בישראל ודרך הרבנות, זכו בהכרה גם בארץ; הוכר מעמדן השווה של נשים כבעלות משקים בתנועת המושבים, גם אם הרכוש נרשם רק על שם הבעל; נשים זכו להיות שותפות שוות ברכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואין, גם אם היו "רק" עקרות הבית שגידלו את הילדים; הוטלה אחריות על גברים ש"צורכים" זנות; שונה החוק שלפיו אלמנה מאבדת זכויות רק בשל הפוטנציאל שלה להינשא שוב לגבר שיפרנס אותה, וזאת לא רק משום ש"לבתי משפט אין כלים מעשיים טובים להעריך סיכויים להינשא" בשנית, אלא גם מכיוון שאי אפשר לראות בנישואין עוגן כלכלי של האישה, שכן "כלל משפטי מסוג כזה לא רק משקף מציאות חברתית לא־שוויונית אלא גם תורם להנצחתה."
כל אחד מפסקי הדין משקף שינוי ושיפור (או לפחות דיון על כך!) במעמדן של נשים במדינת ישראל, ולא רק בזה של נשים ישראליות. ברק־ארז מתאר שני פסקי דין שעסקו במהגרות עבודה. כך למשל בפרק "יולנדה גלוטן, סעד לסועדת?" שניתן ב־2013 היא דנה במעמדן של העובדות הללו, המטפלות באזרחים ישרלים שנזקקים לסעד בחיי היומיום שלהם. יולנדה גלוטן טיפלה בלאה, אישה שהייתה צמודה למכשיר הנשמה. לאחר שלאה נפטרה התעוררה מחלוקת בעניין שעות העבודה שעליהן זכאית העובדת לפיצויים, שהרי התגוררה עם המטופלת והייתה למעשה אחראית עליה במשך כל שעות היממה. האם זכתה בשעות מנוחה? האם יש להביא בחשבון בתחשיב גם את שעות העבודה הנוספות שבהן הועסקה? שופטי המיעוט סברו כי יש לקבוע שהעובדת זכאית לתשלום בגין שעות נוספות, אבל בית המשפט קבע כי פסיקה כזאת לא תאפשר בעצם למטופלים להיעזר בשירותיהן של המטפלות, כי הנטל הכלכלי יהיה כבד מדי.
דפנה ברק־ארז מוסיפה הערה של טעם, שמשקפת את עמדותיה ההומניות. אמנם ההכרעה הייתה קשה נוכח השאלה מי ראוי להגנה, עובדות הסיעוד או ציבור המטופלים הסיעודיים, אבל "הרי את הצדק עם הצדדים כולם אפשר להשיג בדרכים נוספות, ובכללן הגברת התמיכה של המדינה בסיעוד של קשישים וחולים". למסקנה זהה הגיעה החוקרת ד"ר אירית פורת, כפי שאפשר לראות בדיסרטציה שכתבה.
ברק־ארז לא מהססת לציין בספרה גם פסקי דין תקדימיים שלה עצמה, לא רק את אלה של עמיתיה.
מדי פעם היא תוהה אם פסק דין מסוים אכן משקף תקדים שנוגע באופן ספציפי לנשים, ואז מסבירה מדוע אכן יש לכל אחד מהם השלכות מיוחדות על מעמדן של נשים בישראל. למשל, בפרק "פריחה אמזלג נשארת בבית" מ־23 בדצמבר 2013 היא מתארת מקרה שבו אישה שחיה בשכירות בדיור הציבורי של עמידר נאלצה בהיותה בת תשעים לצאת מביתה לצורך אשפוז, בעקבות תאונת דרכים. עמידר ניסתה לנצל את היעדרותה כדי לקבוע ש"נטשה" את הדירה ולכן איבדה בה את זכויותיה. המקרה הגיע אל בית המשפט העליון ברק־ארז מציינת שהייתה בדעת מיעוט כי סברה שהעותרת זכאית לרכוש את הדירה, על פי הנוהל, שכן התגוררה בה במשך עשרות שנים. כמו כן מביעה ברק־ארז את מורת רוחה מכך שנציגי עמידר הגיעו לביקור לדירה באישון לילה, כדי לבדוק אם האישה אכן מתגוררת שם (ביחד עם בנה שהוא בעל תסמונת דאון, שבו טיפלה כל השנים).
האם, תוהה ברק־ארז, המקרה הזה מתאים לקו של הספר שלפנינו, והרי מבחינות מסוימות הסיפור הפרטי "מייצג את הקשיים שעימם התמודדו ומתמודדים כלל הדיירים במסגרת של דיון ציבורי, גברים כנשים", והספר עוסק בתקדימים שנוגעים בנשים. היא משיבה לתהייה שהעלתה וכותבת כי "בהתחשב בתוחלת החיים של נשים, לא אחת הדיירים הוותיקים האחרונים הנותרים בדירות הם בפועל דיירות ותיקות", ובכך מצדיקה את ההכללה של פסק הדין בספר שלפנינו.
הספר יכול ואמור לעניין לא רק נשים, לא רק פמיניסטיות ולא רק את אנשי המשפט המצוטטים בו, אלא את הציבור בכללותו, שכן הוא מאיר תהליכים חברתיים חשובים.
מהקריאה בו אפשר להבין עד כמה בית המשפט העליון מחויב להגנה על זכויות האזרח בישראל, גם אם בכמה מפסקי הדין לא הצליח בכך עד הסוף.
למשל, דבריה בפרק "שוות באוטובוס", שבו מתארת ברק־ארז כיצד איפשרו למעשה לקבוע הפרדה בין גברים לנשים באוטובוסים מסוימים קוממו אותי: "אין למנוע מצב שבו גברים ונשים יבחרו לשבת במתכונת נפרדת, כל עוד הדבר נעשה מרצונם החופשי ומבלי שיופעלו כלפיהם אלימות – מילולית או פיזית – או כפייה אחרת כלשהי". זאת נראית לי כהיתממות, כמו גם ההערה שלפיה זה נעשה "על רקע התפיסה הרב־תרבותית שנכונה להכיר באוטונומיה של קהילות לנהל את עצמן". אמנם ברק־ארז תוהה איך אפשר "להבחין בין מצבים שבהם ההפרדה היא בחירה לגיטימית לבין מקרים שבהם היא מבטאת הפליה שעימה אין להשלים", ואני תוהה: האומנם נשים "בוחרות" לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, עם העגלות, הפעוטות, הילדים הקטנים שהן אחראיות להן באופן בלעדי, כי אביהם של הילדים יושב לו בניחותא בקדמת האוטובוס, פטור מאחריות על צאצאיו? האם אפשר באמת להניח שנשים לא נאלצות לשבת בנפרד, ורק משלמות מס שפתיים שלפיו הן שותפות להחלטה המרושעת והמשפילה?
בעיניי בית המשפט העליון לא היה אמור לשתף פעולה עם ההתייפיפות הזאת של "מתן אוטונומיה" שמתירה לגברים להפלות נשים. הוא היה אמור להגן על הנשים, ממש כשם שהוא מגן על נשים בזנות, גם כשאלה טוענות שהן שם מתוך רצון ובחירה, כשם שצעירה אנורקסית בגירה שמרעיבה את עצמה "מרצון ומבחירה" זקוקה להגנה של הסביבה.
עם זאת, יש להדגיש שכמעט כל פסקי הדין שברק־ארז מתארת בספרה הם כאלה שבהם בית המשפט נחלץ להגנתן של המוחלשות, וקבע שוב ושוב תקדימים שממשיכים להשפיע על כלל הציבור, ולטובתו.
הוצאת כנרת זמורה, 2024
333 עמ'