פגם בתכנון מוגדר על גבו כ"מותחן מפותל, קצבי ומהפנט".
הוא, אכן, קריא מאוד. הוא פורש לכל אורכו את המתח ההולך ונבנה בנפשו של גיל, מרצה לכתיבה יוצרת בקולג' קטן בעיירה שכוחת אל בוורמונט המושלגת, נשוי באושר ואב לשתי בנות מתבגרות, לנוכח אילוץ משפחתי שנפל עליו: אחותו ובעלה נהרגו בתאונת דרכים, ובהיותו שאר הבשר היחיד של האחות, מוטל עליו לקלוט את בנה בן הכמעט שמונה עשרה ולהעניק לו מחסה משפחתי, עד שיגיע לפרקו, בעוד כמה חודשים, ויוכל לצאת לחיים – כלומר, נהוג בארצות הברית – לצאת ללימודים אקדמאיים הרחק מהבית.
מדוע בעצם גיל לחוץ כל כך? מה מפריע לו לקחת את הנער היתום, מתיו שמו, ולטפל בו, לנחם אותו על מות שני הוריו, להעניק לו את האהבה והקבלה שנער צעיר כל כך זקוק להן, לנוכח האובדן הנורא שהתרחש בחייו, לפני זמן קצר?
מסתבר שאירוע מזעזע בעברם הוא שניצב בין הדוד לאחיין. גיל חשדן כלפי מתיו. משוכנע שהצעיר שהגיע אל ביתו מסוכן מאוד. שהוא מסתיר רוע ואכזריות בלתי נתפשים.
האם גיל צודק? האם מתיו באמת כל כך מסוכן ואכזרי? ואולי אלה רק מחשבות פארנואידיות של הדוד?
הראיות המצברות לכך שגיל צודק אינן משכנעות את סביבתו הקרובה. אשתו של גיל "מגויסת" לטובת הטיפול באחיין, ובמשך הזמן גם מתחילה לחבב אותו. כך גם בנותיהם, שמתיידדות עם מתיו ושמחות לשהות בחברתו, להיעזר בו, לשמוח אתו. אפילו הכלבה המשפחתית "מתאהבת" בו ממש מהרגע הראשון. וזה מה שקורה גם לסוזי, סטודנטית החביבה על גיל, המוכשרת ביותר מבין תלמידיו. מתיו וסוזי נהפכים כמעט מיד לזוג רומנטי, וגיל מזועזע, כועס, מודאג.
אז מי צודק? גיל, או כל האחרים? מה יתגלה בסוף? האם האמת תיחשף? ומהי, בעצם?
פגם בתכנון מנסה להיות גם ארס־פואטי. מאחר שגיל הוא איש ספרות, כבר פרסם שני רומנים, והוא מלמד כתיבה יוצרת, הטקסט שלפנינו מרבה לאזכר סופרים ואנשי תרבות שונים. אליס מונרו, גרייס פיילי, ולטר בנימין, נבוקוב, ג'ון בארת, ורבים אחרים, מופיעים ברבים מעמודי הספר, אבל תרומתם לטקסט חיצונית ושולית לגמרי. אין בעיני שום משמעות אינהרנטית להופעתם בו, למעט התחושה שאמורה להתעורר שמדובר ביותר מ"סתם" עוד ספר מתח…
ככזה הוא פועל כיאות: קריאה מהירה, סקרנית, מהולה בציפייה שהולכת ומתעצמת לגלות אם גיל הוזה הזיות טירוף, או שהוא צודק לגמרי.
מאחר שמדובר בספר מתח, כמובן שלא אוסיף עוד שום פרט.
אפשר להעביר אתו כמה שעות נינוחות, שאינן מותירות אחריהן מאומה. אפילו לא איזה טעם לוואי קלוש…
אגב, את שמו באנגלית A Flaw in the Design הייתי אולי מתרגמת כ"פגם בייצור", לא כ"פגם בתכנון"…
תרגם מאנגלית: גרשון גירון
לא נינוחות בכלל; הסוף מותיר הרגשה שנייתן אוטס ממש מתעלל בקורא. מי חיבר את הרומן? מתיו, כנרמז? לא יכול להיות – שכן רוב החלק הראשון הוא מנקודת הראות של גיל. המתח רב, אין ספק – אבל לא מתח טוב, שבסופו של דבר משאיר אותך בתחושה של הנאה. אני לא ממליצה לאף אחד מבני משפחתי.
כן, אני בהחלט מבינה את תגובתך…