איזה מזל יש לנו, הקוראים, שאורן ולדמן החליט – אולי נאלץ בכוחו של צו פנימי? – להקדיש ארבע עשרה שנים מחייו (הוא מעיד שזה משך הזמן שנדרש לו כדי לכתוב את הספר שלפנינו) ליצירת נמר בירושלים.

ולדמן נתקל בסיפורו של בוריס־דב גפונוב, יהודי יליד אוקראינה שהיגר בילדותו עם הוריו לגיאורגיה, שם למד עברית בכוחות עצמו, מקריאה ומהאזנה לקול ישראל, ולבסוף תרגם מגיאורגית אפוס מקומי חשוב – “עוטה עור הנמר”. התרגום יוצא הדופן – עברית וגיאורגית היו שפות נרכשות מבחינתו של גפונוב – ראה אור בישראל בעזרת אברהם שלונסקי. גפונוב עלה ארצה בתחילת שנות השבעים, אבל כבר היה חולה מאוד, ואושפז מיד. כעבור כשנתיים הלך לעולמו.

אורן ולדמן “נתפס” לסיפורו של גפונוב, והחליט לתעד אותו באמצעים ספרותיים: לא מדובר בביוגרפיה, אלא ברומן שוולדמן שזר לתוכו במיומנות רבה את סיפורו של גפונוב. המציאות שלובה בבידיון, שכן כדי לספר על גפונוב, ועל האפוס הגיאורגי שתרגם, “המציא” ולדמן דמות של נער ישראלי רגיש ומרתק בשם ערן, צייר אמן בתחילת דרכו, שחולם לעבור מבית הספר התיכון הרגיל שבו הוא לומד לפנימייה לאמנים מחוננים.

במסגרת המחויבות האישית שבית הספר מטיל על כל תלמידיו נאלץ ערן ללכת פעמיים בשבוע לבקר בבית החולים מאושפז ערירי ובודד שאיש אינו מקדיש לו תשומת לב, למעט הטיפול הרפואי שהוא מקבל. אותו מטופל הוא בוריס־דב גפונוב, וערן נקשר אליו ואל דמות נוספת שהוא מכיר במהלך הביקורים שלו בבית החולים.

כך גם אנחנו, קוראי הספר, נחשפים לדמות לא מוכרת די הצורך. גפונוב זכה אמנם בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, אבל – אולי בין היתר מכיוון שהלך לעולמו כבר ב־1972 – אני למשל לא שמעתי עליו מעודי, ולכן כמובן גם לא על תרגום המופת שלו, ושמחתי להתוודע אליו וללמוד משהו עליו ועל האפוס שתרגם, סיפור שמגיע בשלבים מסוימים עד ירושלים.

ספרו של אורן ולדמן מושך מאוד לקריאה. הוא מצליח ליצור ביד אמן את דמותו של הנער המיוסר, את הקונפליקטים החברתיים שלו, ובעיקר – את געגועיו המרים אל אמו, שמשום מה נעדרת מחייו. הוא מצפה וְכָמֵהַּ לשובה. היכן היא בעצם? לאן נעלמה? מה הסוד הנסתר מאחורי היעלמותה? אותו סוד עלום נחשף, כמובן, לקראת סופו של הרומן, ושופך אור על חייו של הנער ושל אביו.

מאחר שמדובר ברומן על מפגש בין אמנים – ערן הוא כאמור צייר מחונן, וגפונוב הוא איש מוכשר במיוחד במילים – השיחות שהולכות ומתפתחות ביניהם מרתקות.

למשל – הסברו של ערן מדוע הוא מצייר, ועל מה הוא חושב בהקשר של הציור. ערן שואל את עצמו בקול “מה אני רוצה יותר, ליצור או להיות אומן.”

גפונוב שואל אותו –

“מה ההבדל?”

ותשובתו של ערן מעניינת, לא רק בהקשר של אמנות חזותית, כמובן, אלא בהקשר של כל אדם יוצר:

“לפעמים אני פשוט אוהב לחשוב על עצמי כאומן. איך ייראו
החיים שלי, מה אחרים יחשבו עליי. דברים כאלה.”

“ומה רע בכך? כולנו אוהבים לחשוב על עצמנו בעיניים אחרות.
כל עוד זו אינה הסיבה המרכזית והיחידה לכך שאתה מצייר,
ואין בכך שום פסול, הדבר נשמע לי ראוי בהחלט. אמור לי, מתי
לא רק התחלת לצייר?”

“אני מניח שתמיד שירבטתי, אבל לצייר ממש התחלתי בגיל
שמונה בערך.”

“וכשהתחלת לצייר, בגיל שמונה, חשבת על אומנים, על איך
ייראו חייך בתור אומן, מה אחרים יחשבו עליך?”

אני מניד את הראש לשלילה.

“ומדוע אתה מצייר?”

“אני לא יודע.” אני עוצר לחשוב. “אני אוהב לצייר. אני אוהב את
זה שהעולם נעלם בזמן שאני מצייר. שיכול לחלוף המון זמן בלי שאני אפילו אדע או ארגיש את זה. זמן שבו אני נעלם, או לפחות נמצא במקום אחר. ואני גם אוהב את הפעולה עצמה. את עבודת היד, את המגע של המכחול או העיפרון על הדף, את הריכוז והדיוק. לפעמים,” אני מחייך, “אני גם אוהב את התוצאה”.

“מעולם לא שמעתי הסבר טוב יותר, מדוע על אדם לצייר. יש לך
עוד סיבה מדוע אינך רוצה, לכל הפחות, לנסות להתקבל לבית הספר.”

ולדמן מסביר באחרית הדבר כי חלק מהדברים שמופיעים בספר מתבססים על כתבים שהותיר אחריו גפונוב.

הנה לדוגמה מה שאומר גפונוב לערן, כשזה משתף אותו בהתלבטויותיו בעניין הפנימייה שאליה הוא שוקל לנסות להתקבל: “לפי המדרש, בני האדם מתחלקים לארבעה טיפוסים, כמו ארבעת הבנים בהגדה, הנבדלים ביכולת החלימה והעשייה שלהם וביכולת, או בחוסר היכולת שלהם לשלב ביניהן. מיהו רשע? זה שלא חולם ולא עושה. רק מתלונן ומקטר. אין לו לא קודש ולא חול. מיהו שאינו יודע לשאול? כסיל. רק עושה. קם, עובד, אוכל עושה צרכיו והולך לישון. עבד שכולו חול. לצערי, יש בקרבנו הרבה מסוג זה. מיהו תם? אוויל שראשו בשמיים, לא עושה, רק חולם, כולו קודש. במשך שנים, אני הייתי תם. ומיהו החכם? חולם ועושה. כמו עץ, שגדל וגובה צמרתו תלויה בעומק ובעוצמת שורשיו. אתה ערן, אתה קרוי על שם אבי החוכמה האמיתית. ערן המקראי, שמספרים עליו שידע לחבר בין
שמיים וארץ, בין קודש לחול. אל תהיה תם שרק חולם, היה חכם, שרגליו באדמה וראשו בשמיים. אל תוותר על החלום שלך, רק בגלל החשש לא להצליח. איני יודע מהם סיכוייך להתקבל לבית הספר הזה. האמת היא, שאין אני יודע אם אתה מוכשר דייך כדי להתקבל למוסד הזה. אבל אני יודע גם יודע מה יתרחש, אם לא תנסה.

הוא עוצר משטף דיבורו ואני שואל, “מה יקרה?”

דב מסתכל עליי לכמה רגעים, מתלבט אם לענות לי. “אם לא
תנסה, לעולם לא תלמד שם כמובן, אבל חשוב יותר, תמיד תשאל את עצמך מה היה קורה אילו ניסית. האם היית מתקבל? איך היו נראים שאר חייך אם היית לומד שם? הספק הזה, תחושת ההחמצה הזו עלולה ללוות אותך כמו רעל, כל ימי חייך.”

מרתק ומאיר עיניים!