את מעיין אבן, הבמאי ואחד משני הכותבים של המיוזיקל המופלא “הסוף”, שעולה בימים אלה בצוותא, הכרתי כשהיה תלמיד בתלמה ילין. כבר אז אפשר היה להבחין בכישרונותיו הבולטים (וזה לא עניין של מה בכך – לבלוט בין כל המוכשרים!). את ג’וי ריגר, שמגלמת את אחת הדמויות הראשיות בהצגה, לא לימדתי. נפגשנו פעם אחת בטיול השנתי, כשנשארנו בחניון עם האוטובוס. שאר התלמידים יצאו למסע רגלי, לא זוכרת היכן, והיא שעשעה בחיקויים ובשנינויות אותי ואת המורה האחרת, שגם היא לא יצאה להליכה.

אמש זכיתי לפגוש את שניהם בהצגה “הסוף” (וגם, מוסתר אמנם, אבל נשמע היטב, את רום שני, שהוא חלק מלהקת הנגנים. גם אותו לימדתי בשעתו, וגם ממנו שבעתי נחת!). ואיזה מפגש מהולל!

האווירה בקהל הייתה “תלמה ילינית”: הפקות התיאטרון בבית הספר לאמנויות שבו לימדתי במשך חמש עשרה שנה התאפיינו תמיד בפרגון קולני מתמשך. אהבתי תמיד להיות עדה ושותפה לצהלות השמחה והעידוד שליוו את ההפקות, את הקריאות הנלהבות והתשואות הספונטניות שנשמעו תמיד במהלך ההצגה, והיה נעים לשבת שוב בתוך קהל צעיר ברובו, אוהד כולו, קהל שבחלקו הגדול כנראה כבר ראה את ההצגה והכיר אותה, ידע למה לצפות, והגיב שוב ושוב בפרצי צחוק ממושכים. 

גם אני לא הפסקתי לצחוק. ולהתרגש. כי מדובר בהצגה יוצאת מהכלל: מחזמר חכם, סוחף וגדוש באינספור שנינויות. הנה דוגמה אחת קטנה: “המוות” (הוא רוטן בכל פעם שמכנים אותו “מלאך המוות”, ומסביר שאפשר לוותר על המילה “מלאך”…) מפטר את העוזר שלו, והלה פוצח מיד בשיר תוגה. “המוות” קוטע אותו: “כרגע פיטרתי אותך, ואתה מתחיל לשיר? זה מביך!”, והרי מדובר במיוזיקל, הם כל הזמן שרים ורוקדים, והחתירה הזאת, כביכול, תחת אושיות הז’אנר מצחיקה מאוד.

גיא וינטרוב, הכותב־השותף למעיין אבן, חיבר את המוזיקה, והוא גם שר, מנגן על הקלידים ומשמש בתפקיד המקהלה: שני נגנים שדמויותיהם מלוות את המחזה לא רק במוזיקה, אלא גם בדיבור, מסבירות, מעירות, ומגיבות. והמוזיקה – מפוארת ומדהימה. שילובי הקולות, הקונטרפונקט המרהיב, שמצטרפים לתנועה הנהדרת על הבמה, יוצרים אפקט מושלם.

וכמובן – הטקסט עצמו. מדובר במחזמר קומי שעוסק, כפי שאפשר כבר להבין, במוות. המחזה מגולל את סיפורו של מדען גאון שמנסה למצוא “תרופה” נגד המוות, בין היתר, כדי להשאיר את לילי אהובתו בחיים. המוות עצמו מנסה להצטרף אל המדען ולעזור לו, כדי שיוכל סוף סוף להשתחרר מהתפקיד המייגע וכפוי הטובה שהוא נאלץ למלא. (“מה אתה חולם לעשות?” שואל אותו המדען. “להיות דוּלָה”, משיב המוות. הקהל פורץ בצחוק, אבל המשך דבריו – נמאס לו להיות כל הזמן בצד של סוף החיים, הוא רוצה להיות עד לקסם של תחילתם – נוגע ללב וכל כך מובן…!)

ההצגה נפתחת בשיר שבו מסבירים לנו הזמרים ש… בעוד שישים שנה (אולי קודם!) כולנו נמות. האם אפשר למנוע את המוות? האם אנחנו מתנגדים לו? מי באמת רוצה לחיות חיי נצח?

השחקנים הראשיים – עידן אלתרמן, ג׳וי ריגר ואבי דנגור – נהדרים, והקאסט המקיף אותם, רקדנים, זמרים, פשוט מקסים. לא מפתיע שההצגה זכתה בפרס קיפוד הזהב״ בשנת 2021.

עונג צרוף!